כמה פעמים ביקשתם מההורים סוס פוני מתנה? בעוד אנחנו יכולים רק להמשיך לחלום, עבור לימור נס, החלום הפך למציאות ולדרך חיים. בגיל שלושים וחמש אבא שלה הגשים את חלומה, והביא לה סוס פוני מתנה ליום ההולדת. "כך התחלנו את כפר סבא" אומרת לימור בגאווה. 

"כפר סבא" הוא לא על שם היישוב בישראל, אלא על שם הוגי הרעיון. ההורים של לימור תמיד רצו שכל המשפחה תחייה סביבם, כמו בקיבוץ. ברבות השנים החלום התממש, כמעט כל המשפחה גרה באותו הרחוב.  "אבא שלי הוא זה שהדביק אותי באהבה לחיות. אם הייתי נשארת בבית חולה, הוא תמיד היה מפתיע עם חיה שהיתה מעודדת אותי, אפרוח, תוכי, או ארנב קטן בכיס". עם התשוקה לחיות שנולדה עוד בילדות והמון עזרה מההורים והקומונה, הוקמה חוות החיות הטיפולית. 

מי שמסתובב בחווה עם לימור, מיד מרגיש את קסם המקום. יש כאן סמביוזה מיוחדת בין החיות עצמן ובינן לבני המקום. לימור, שלמדה אימון חיות לפני שנים, מאמנת את כל החיות, מעין ״ד״ר דוליטל״ שכזו. כל דייר חדש מתקבל בידיים פתוחות, בברכה ובאהבה. כל חיה עוברת תהליך קבלה שכולל בדיקה וטרינרית, איבחון צרכים, בניית מרחב מחייה תואם לצרכיו והכרות עם הדיירים הותיקים. החיות מקבלות כאן בית לחיים, ותורמות לפי יכולתן. ״אם אתה לא מסתדר פה אתה לא יכול לחיות פה. אנחנו מראש לא מכניסים חיה שאין לנו מקום ומרחב מחייה הולם ומתאים. לא אאפשר לאף דייר כאן לחיות במרחב שלא מתאים עבורו. כל דיירי ״כפר סבא״ הם חיות שהצלנו בצורה כזו או אחרת" אומרת לימור, ומראה לנו את סמי הצב. הוא קטן מיימדים יחסית לגילו. במשך 21 שנה לפני הגעתו לכאן, חי בתוך בריכת פלסטיק ריקה, בסלון דירה וכל תפריט מזונו היה רק חסה וברוקולי. כאן מקבל סמי הצב מרחב מחייה פתוח וגדול מאוד, דיאטה עשירת ויטמינים ומינראלים, אורגנית וטרייה יום יום, וגם משהו חשוב לא פחות, חברה לחיים ושמה אוצב הצבה. ״הבטחתי לו שאחרי 21 שנה של מאסר עולם, אני אתן לו חיים נורמטיביים הרואיים לחיה מדהימה שכזו שתוחלת חייה היא מאה שנה לפחות״. 

לימור מראה לנו גם את ניקולו, תוכי מזן ארה ירוק כנף, השני בגודלו בעולם. "הביאו לנו אותו לפני שנתיים אחרי שחי 25 שנה בכלוב קטן. הוא לא היה יכול לפרוס את כנפיו המרהיבות בצבעי אדום, כחול וירוק". ניקולו מדבר במבטא בריטי ואוהב לשיר אופרה, הוא שר מאוד יפה ואוהב לרקוד לצלילי השיר "יו אר מיי סנשיין" (You Are My Sunshine) ופורס את כנפיו בהוראה קצרה של לימור. אבא שלה בנה לו כלוב ענק בין העצים ושמחת החיים שבה אליו. 

ניקולו הוא לא החיה היחידה שלימור הצילה. כל החיות בחווה הן חיות שמישהו כבר לא רצה בהן או שנזקקו להצלה. "כל שנה, חברה שלי לילך מאנימלי, מצילה תרנגולי הודו משחיטה בחג ההודיה, וכמעט כל שנה אני מקבלת מתנה ליום ההולדת שלי תרנגולת הודו". זה גם הסיפור של פרידה, קיצור לשם Freedom- חופש, תרנגולת הודו אותה הצילו מארוחת חג ההודיה. מגוון עצום של חיות החל מסוסת מיני, עזים, תרנגולות, ארנבות, קביות, לטאות, שלושה כלבי תראפיה, חתולה שחורה אחת, תוכים מכל הגדלים והצבעים, צבי ענק ועוד מצאו מקלט ובית חם בחווה. 

"כל החיות שלנו הן חיות שהצלנו, אף אחת לא קניתי, אלא אם כן הייתי צריכה לשלם עליהם כדי להציל אותן. אנשים לפעמים קונים תוכים עם הכוונות הכי טובות, אבל מהסיבות הלא נכונות. תוכי נחשב כסמל סטאטוס, קונים תוכי גדול ומפואר שיהיה יפה וצבעוני בבית, ישרוק ואפילו יחקה את בני הבית. רק שתוכי, זה לא פיסלון, זה יותר כמו ילד בן חמש שאף פעם לא מתבגר. יש לו צרכים, ופתאום מגלים שקשה מאוד לטפל בו. צריך לתת לו הרבה תשומת לב, להשקיע המון זמן באימון, וגידול, להכיר בו כבן בית. זאת אומרת שאחרי חודשיים, הוא פחות אטרקציה ויותר רעש. לא סוגרים אותו בכלוב ורק צועקים לו שיפסיק לצרוח". 

מביני דבר יודעים שתוכים רגילים לחיות בלהקות. הם רוצים להשתייך למשפחה, כחלק מהלהקה, כמו בטבע. הבעיה מתחילה כשבחיים כמו בחיים, רובנו במרוץ ופתאום מגלים שאין מספיק זמן וגם לא ממש מבינים את הצרכים שלהם, שם מתחילות הבעיות הנפשיות שלהם, כמומריטת נוצות מלחץ, ואפילו נזקים גופניים קשים. "אני לא מוכנה לתרום לתעשייה הזו ש״קונה חיות". כאן הן מקבלות יחס ראוי וחם, ממש כאילו היו משפחה אחת. "אם אני לא יכולה לתת להם את מה שהם צריכים אני לא אקח אותם מראש. אני לא רוצה לעשות להם את החיים יותר קשים אלא להיטיב איתם. תוכי הארות חיים 80 שנה, צבים יכולים לחיות 100 שנה, אז את לוקחת על עצמך את החיות ואת האחריות לשנים. זה לא בעיה לקחת, החוכמה היא איך לגדל, לטפל, ולהטיב עמם לאורך חייהם המלאים" מוסיפה לימור. 

תוך כדי השיחה אני מבחינה בגולדה העיזה מכשכשת בזנב כשהיא מבחינה בלימור, ורצה אחריה לכל מקום. "אתה לא יכול לאכול את האוכל של פרידה" מטיפה לימור לשנטי, כלב רועים מעורב. "לשנטי יש עניין עם כל החיות. כל היום הוא רוצה לנשק אותם, אחד אחד. הוא מעיין מש״ק ת״ש״ מסבירה לימור, ופונה בחזרה לשנטי "תניח לה" אומרת לו כשהוא רוצה לנשק את גולדה. ככה מסתובבים כולם עם כולם. "גולדה" נזכרת לימור "הגיעה לפה עם הרצל כשהיו בני חודשיים. היא היתה ממש כמו תינוקת, ינקה מבקבוק פעמיים ביום ואפילו היתה צריכה שיעזרו לה עם גרפסים. אני עובדת איתה, עושה איתה תראפיה, היא משהו מיוחד. עוד חלום ילדות שלי שהתגשם״.

לא רק גולדה מיוחדת במקום הזה. כל אחת מהחיות יש לה את הייחוד שלה. כל אחת עם סיפור מיוחד ואופי שונה, כל אחת תורמת לחווה בדרכה שלה ולימור "האמא של החיות" מנהלת את המקום ודואגת לכולם כמו אמא אווזה. "זה חלק ממני. בחיים שלי לא הייתי בלי חיות סביבי. כמו החלילן מהמלין, הם נדבקים אלי ואני אוספת אותם. אני אוהבת את האנרגיה שלהם, את הרעש שלהם, את הנוכחות שלהם. הם כל כך הרבה יותר סימפטיים מבני אדם. אין להם פילטרים. הם תמיד שמחים לקראתך, מרעיפים אהבה ללא גבול, לא שופטים ולא מתלוננים. אין אדם שלא נכנס לכאן ואומר שיש כאן אנרגיות אחרות וזה נכון".

בעיני רוחה רואה לימור את המקום מתפתח עוד יותר "הגעתי למסקנה שיש לחווה חיים משל עצמה. יש פה כל כך הרבה חיות שונות, שזה יהיה פשע לא לחשוף את המקום לאנשים שצריכים את זה". הרבה אנשים רוצים להגיע לחווה ללטף את החיות וזה נהדר, וכולם מתקבלים פה בברכה, אך ללימור חשוב שיהיה ערך מוסף. לפניה מטרה גדולה הרבה יותר- חוות חיות טיפולית שתספק שירותים לילדים בעלי צרכים מיוחדים ולזקנים. "החזון הוא לפתוח את המקום לילדים בעלי צרכים מיוחדים ולתראפיסטיים שלהם. במקום שהילד ישב במשרד המטפל, הוא יגיע לחווה עם המטפל שלו והטיפול יתקיים בשילוב עם בעלי החיים בכיתה או במרחב המחיה של בעל החיים. מטפל מטופל ובעל החיים, משולש תראפיה שכולם יוכלו להרוויח ממנו, גם החיות. 

אהבת החיות מלווה אותה לאורך כל חייה. "החלום היה להיות וטרינרית" אך החלום נמוג בגלל מחלת הסרטן בה חלתה לפני שנים רבות. לימור עבדה עם וטרינרים שנים רבות, למדה והפכה לאחות וטרינרית. העבודה הזו הובילה אותה אפילו לעבוד עם יחידת הכלבנים של צה"ל עוקץ. "בגיל שלושים עליתי שוב על מדים ועזרתי בדרכי להלחם בטרור". בשנת 2002 כשהיה גל מחבלים מתאבדים באוטובוסים בישראל, כמה יהודים אמריקאים בלוס אנג'לס החליטו לפתוח עמותה ללא מטרות רווח בשם PUPS FOR PEACE. הם החלו לאמן כלבים לשירות אזרחי בארץ, בתחנות רכבת ואוטובוסים כדי שיאתרו מטעני נפץ. "פתחנו בסיס צבאי בסילמר, ואותי הביאו בתור אחות וטרינרית". קנינו כלבים מזנים יותר ידידותיים, אימנו אותם ושלחנו אותם לארץ. עם הזמן חברנו ליחידת עוקץ ועבדנו איתם בשיתוף פעולה. "מהם למדתי אימון, זאת היתה תקופה קסומה". 

שנים לאחר מכן היא עברה לעבוד עם שתי אחיותיה בניהול בית אבות בסילבר לייק בהרי הוליווד, במה שהיא מכנה אחת התקופות המדהימות בחייה. שם היא יישמה את מה שהיא תמיד הבינה, שחיות חשובות לבריאות הנפשית והגופנית של כולנו בכלל ושל הקשישים בפרט וכמה הן תורמות לנו בכל היבט בחיינו. "אחרי קורס קצר התחלתי לנהל את מערך הריפוי ועיסוק בבית האבות. לא הבנתי כלום בתחום, אבל לקחתי על עצמי לחקור את הנושא לעומק. היה חשוב לי שהקשישים האלו, שחלקם לא יצא מכותלי בית האבות עשור שלם, יקבלו באמת את מה שהם צריכים לנפש, גם שם. המקום הזה שאב אותי.  כל כך רציתי לשנות את מערך הריפוי ועיסוק המשעמם והבאנלי ונכנסתי לזה בכל הכח.  כמו בכל דבר, אני נכנסת לזה עד הסוף, אם ניצחתי סרטן אלים שהיה אמור לנצח אותי תוך חצי שנה, אז הכל קטן עלי". 

היא למדה ריפוי בעיסוק והבינה ששני העולמות שלה, ריפוי ובעלי חיים יכולים להתחבר ולעשות שינוי בבית אבות. היא החלה להביא את החיות שלה איתה למקום, כך כל יום במשך שמונה שנים. "הבאתי לשם המון תוכים, את הכלבים הקטנים שלי, חופש (שדרך אגב מצאתי בטבריה פעם שהייתי בארץ בחופש והבאתי אותה איתי חזרה לכאן), וקוקי, ציוואווה מעורבת שמצאתי ברחוב, ואימנתי לתראפיה". ברבי סוסת המיני שחופש רוכבת עליה, זברות, צינצילות, חזרזירים, למות, זברה, עגלים וחיות רבות נוספות עברו במסדרונות בית האבות "זו היתה הצלחה גדולה מאוד. אנחנו לקחנו על עצמנו את שיטת ה"עדן אלטרנטיב" (Eden Alternative). הרעין הבסיסי הוא שאם אתה חושף את דיירי בית האבות הקשישים לחיות, ילדים, אוכל טוב שמוגש כמו במלון וצמחים חיים, אתה גורם לשינוי חיובי ומאוד משמעותי אצלם. הם מקבלים גירויים אחרים, הם יותר שמחים, מרוצים, הם מתעייפים מהפעילות, והולכים לישון מבלי שהם צריכים תרופות פסיכיאטריות נוגדות דיכאון, כדורי שינה וכו. וזה עבד!  עבד כל כך טוב שאפילו עשו על המקום שלנו מחקר ב- UCLA". 

בכובע נוסף שהיא חובשת כצלמת, היא מצליחה אף לתעד בתמונות מדהימות את הכל. כשעבדה בבית האבות התמונות נתלו על הקירות ומילאו את המסדרונות החשוכים בצילומים אומנותיים של האינטראקציה בין הקשישים והחיות. התמונות, מהוות מעיין רישום צילומי לתהליך וההתקדמות של כל קשיש או ילד שלימור והחיות שלה מגיעות איתו במגע.

בשנתיים האחרונות, היא ממשיכה להגיע לבתי האבות ולמרכזי הדיור המוגן ומעבירה תראפיה עם בעלי החיים תוך כדי שהיא מקדישה את כל כולה לחזון שלה, לחוות החיות הטיפולית כפר סבא. "זה היעוד שלי".  אני רוצה שכל מי שיש בו אהבה לחיות או פחד מחיות יבוא לכאן. מבטיחה לכולם לצאת מורווחים בלב ובנפש, מסכמת לימור כשמסביבה בלהה תרנגולת משי, עדינה העז, הרצל הטלה, החתיך של השכבה עם העיניים הכחולות, שנטי הכלב, פרידה תרנגולת ההודו, יואל תרנגול עם כרבולת אדומה ומרשימה ממש כמו בסרטים, סמי ופטוניה, ניקולו התוכי ששר אופרה והחבר הפרטי של לימור, גיים בוי התוכי שלא מפסיק גם הוא לדבר כשהוא עומד על הכתף של לימור כאילו היו אחד, הלטאות, שולה החתולה השחורה ועוד רבים אחרים שמבלים את ימיהם יחד במשפחה של לימור בחווה הטיפולית "כפר סבא".

You Might Also Like

חוסכים ומרוויחים

עדכונים חיים 24/7

כל מה שחשוב לך לדעת בזמן אמת

הירשמו עכשיו בחינם לדיוור היומי, ומדי יום תקבלו חדשות חשובות ועדכונים בזמן אמת