אבל זו לא התשובה. כדי להבין את התשובה צריך קודם להבין את השאלה, כולנו מבינים את השאלה "כמה עולה" אבל לא מבינים בדיוק את השאלה "להיות ישראלי" אז נסביר מהו המוצר "להיות ישראלי"?
ישראל היא מדינת היהודים אשר נוסדה לפני כ 65 שנים, השם ישראל הוא שמו של יעקב אבינו שאחרי שנלחם בעקשנות לילה שלם עם מלאך בצורת איש, האיש ביקש מיעקב שישלח אותו לנפשו ויעקב מסכים בתנאי שיברך אותו. האיש קורא ליעקב בשמו ומשנה אותו לישראל "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל".
המונח "בני ישראל" הוא של בניו של יעקב, שנים עשר במספר, ליעקב היתה גם בת אחת, דינה, שנקראים גם שבטי ישראל.
המונח יהודי מקורו בשמו הפרטי של בנו הרביעי של יעקב אבינו, יהודה, לאחר מכן השם יהודה תאר מקום גאוגרפי סביב ירושלים (הרי יהודה), ומשם תואר כל מי ששיך לצאצאיו של בני ישראל כיהודי.
רובנו גדלנו בישראל במאה הקודמת, ישראל של "מבט לחדשות" של חיים יבין, של "הגשש החיור" ו"סמי וסוסו", של "שירים ושערים" בשבת ברדיו, של להקת "כוורת" ושל "המלך" זוהר ארגוב שסלסל בקולו את הקלאסיקות שהיום כולם מחקים.
ישראל היפה של ילדותנו היתה ישראל שאפילו "מכבי נתניה" היתה אלופת המדינה בכדורגל, ואורי מלמיליאן היה (ונשאר), אגדה, כשהיינו רואים אותו מבקיע גול בשחור לבן והיינו קופצים מאושר בבית, זו היתה התקופה שמכבי תל אביב בכדורסל הפכה, בפעם הראשונה ולא אחרונה, לאלופת אירופה עם המשפט הנצחי של טל ברודי "אנחנו במפה ונשארים במפה"
זו היתה ישראל של מלחמת יום הכיפורים העקובה מדם, בה נלחמנו על חיינו, אבל גם של מבצע "כדור הרעם" שעליו פיקד יונתן נתניהו בתוכנית דמיונית לשחרר בני ערובה ממדינת עולם שלישית במרחק 3800 ק"מ מישראל, ועם מותו ההרואי נקרא המבצע גם "מבצע יונתן".
ישראל של אז היתה לא כל כך טכנולוגית עם "קומודור 64" ומשחקי "אטארי" וטלוויזיות "מץ" ו"סאבא" וטלפונים חכמים של "תדיראן".
ישראלי ייצרה את מכוניות "הסוסיתא" שהיו גם מנה עיקרית לגמלים, אבל כולנו רצינו "סובארו די.אל" ולמי שהיה כסף היה קונה את ה"סובארו גי.אל" או את "האופל אסקונה" או "פורד אסקורט" כמו ניידות המשטרה.
אפילו האוכל היה טעים עם לחם שחור או לבן (או אילו חצי לחם), עם "אשל" וגבינה לבנה או שוקו בשקית עם לחמניה ושתינו "קריסטל" או "זיפ" בארועים מיוחדים או בימי שישי.
היו גם קשיים עם אינפלציה דוהרת ופרשת ויסות מניות ופנתרים שחורים ואפליה עדתית ומהפך פוליטי ודודו טופז ויצוא של תפוזים ונטיעת עצים ובסביבה זו גדלנו.
מה שמיוחד בלגדול בישראל, אז ואפילו קצת היום, היה החופש שהרגשנו כילדים או מתבגרים, במקום קטן יחסית, מוקף אויבים בו כולם מכירים את כולם, כאשר רוב האוכלוסייה הבוגרת היא אוכלוסייה של מהגרים שמתמודדת עם תלאות החיים, קשיי ההסתגלות וטרדות הפרנסה, לנו, הילדים ניתן החופש לגדול, גם כי ההורים לא בדיוק ידעו איך להתנהג איתנו וגם כי לא היה פחד שתצא לרחוב ותשחק עם ילדים אחרים.
כך נולד משחק "הסטנגה" כך נולדו ה"מחניים" וה"קלאס" ו"חמש אבנים" ו"פוררות" "וגולות" ומחבואים ותופסת, כך גדלנו עם חופש והתמודדות עצמית.
לכל אחד מאיתנו ישראל היא משהו מיוחד (אם לא, לא הייתם קוראים את העיתון הזה), ומשהו שונה, ולכן לכל אחד מאיתנו הישראליות מסמלת משהו אחר, אבל לכולנו יש משהו משותף, לכולנו הישראליות היתה זמינה בכל מקום ובחינם.
כל אחד מאיתנו היה שומע את קולות התפילות עולות מבתי הכנסת שהיו פזורים בכל מקום, כל אחד יכל ללכת ביום העצמאות "למרכז" ולהכות בראשם של אחרים עם פטישי פלסטיק, כל אחד יכל "לרדת למטה" ולשחק עם החברים עד שאחת האמהות היתה צועקת "תעלה הביתה", כל אחד היה נרטב קצת מהכביסה של השכנה מלמעלה שהיתה תלויה על חבלים עם "מקלות כביסה" ושומע את הרעש שהשכנה היתה מאבקת את השטיח עם מחבט פלסטיק שהיה עשוי מאותו החומר שהיו עשויים "הסלים" שאבא היה מביא מהשוק.
התמהיל של החופש המחשבתי, היצירתיות הכפויה עם הבתוליות של מדינה בהתהוות יצרו את "הישראלי" אותו אחד שאומרים עליו שהוא חצוף, אבל הוא מוכר את "וייז" במיליארד דולר ל"גוגל" ואותו אחד שאומרים עליו שהוא אמיץ עד כדי שגעון, אבל הוא מנצח בכל מלחמה צבאית.
לכן אנחנו לא מבינים מה זאת אומרת לשלם על ישראליות, הרי היא שם, היא תמיד היתה שם, וכל מה שעשינו היה לקחת אותה לעצמנו.
אבל אנחנו לא בישראל, אנחנו עכשיו כאן והילדים שלנו כבר לא משחקים "סטנגה" ברחובות או שותים "זיפ", ולהעניק להם קצת מהילדות היפה שלנו עולה כסף.
זה לא מובן מאילו שיש בית כנסת, וזה לא מובן מאליו שיש סופר ישראלי, וזה לא מובן מאליו שיש שבט צופים ישראלי – ובאמריקה כמו באמריקה, הכל עולה כסף.
אז אפשר לצקצק בלשון ולהגיד יש פה מספיק חבר'ה עשירים שעשו הרבה כסף אז שיתרמו, אבל מחשבה שכזו תעלים את העתיד הישראלי מאיתנו, מילדינו, ובטח מהילדים שלהם.
עם קצת עזרה מכל אחד מאיתנו אפשר להמשיך ולקיים את כל המוסדות הישראליים שפועלים פה בלי שום תמיכה ממוסדת, או בקיצור, לדעתי להיות ישראלי באמריקה משמעותו לקבל על עצמך את האחריות שהישראליות תשאר, ותתחזק כאן, כי איך שלא תהפכו את זה, ישראלי זה טוב.
אם עוד לא הפנמתם, אם אנחנו לא נתמוך, נעזור, ונתרום (כן כן, נכניס יד לכיס), כל הטוב הזה ייעלם.
אני ראש שבט בצופים, בהתנדבות, כמו כל חברי הוועד הנפלאים שעושים את עבודת הקודש בהתנדבות, אז אני קורא לכם לדגל, תתרמו לשבט (שבט חן בוואלי ושבט הראל בעיר גם אם הילדים שלכם לא הולכים לצופים), ולא צריך לתרום מיליונים, 18$ לחודש יחזקו אותנו, ואת הקהילה ואת הילדים או הנכדים שלכם או של המשפחה שלכם או של החברים שלכם, בחשבון פשוט זה כאילו הזמנתם עוד שני חברים לדבל מקיאטו בסטארבקס פעם בחודש, מה לא תעשו את זה בשביל ישראל, בשביל הילדים, בשביל הצופים בשביל שנוכל להמשיך ולהיות "הכי ישראלי שאפשר באמריקה"!
להרשמה ולקבלת מידע על פעילות הצופים כנסו לפייסבוק – Shevet Chen או בקרו באתר השבט – WWW.SHEVETCHEN.COM
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרועי מרכז השבט – 818-836-9412
או לשלוח מייל
[email protected]
לתרומות יש לפנות לחברי הועד (פרטים באתר)
