הסרטים החדשים הטובים ביותר החודש בנטפליקס
נטפליקס מצמצמת פערים בספריית הסרטים הקלאסיים שלה, והוסיפה לרפרטואר שלה בבת אחת את הטרילוגיה "הסנדק", "ארוחת בוקר בטיפאני" ו"מעודדות צמודות"
01.23.2018 17:00
סוכנויות הידיעות
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
האם השנה החדשה שבאה עלינו לטובה פירושה נטפליקס חדשה? כנראה לא, אם לשפוט לפי ההיצע שלה בחודש הראשון של 2018, שכולל סרטים ישנים ומוכרים שראויים לחשבון נטפליקס נפרד משלהם. אף על פי כן, ענקית הסטרימינג צמצמה כמה מהפערים הגדולים ביותר בספריית הסרטים הקלאסיים שלה, והוסיפה את הטרילוגיה "הסנדק", "ארוחת הבוקר בטיפאני" ואת כל סדרת "מעודדות צמודות" בבת אחת.
להלן שבעת הסרטים הטובים ביותר שכדאי להוריד בנטפליקס החודש
7. "בטוח, אולי" (2008)
זוכרים את הקומדיות הרומנטיות? הן היו נחמדות. רבות מהן כמובן היו מטורפות, וכמעט כולן חיזקו כמה נורמות מגדריות מזיקות, אבל הן יכלו גם להיות תזכורות מתוקות וכנות שכולנו פשוט מחפשים אהבה. "בטוח, אולי" היא אחת הדוגמאות הטובות יותר בז'אנר, וגם אחת האחרונות שהופקו (לפחות במבחר הסרטים המצליחים של האולפנים הגדולים). הסאגה המטורללת למחצה של אב גרוש המעצב מחדש את חיי המין שלו כסיפור לפני השינה לבתו בת העשר תלויה בהסכמה של הצופה להתעלם מהנורמות שמוחו מטריד אותו בהן, ולהניח למתיקות של הסרט לחולל את קסמיו. אבל התסריט התזזיתי שנודד מתקופה לתקופה ומאהובה לאהובה בפלאשבקים מאפשר לסרט להכניס שלוש קומדיות רומנטיות במחיר של אחת; הכימיה המחשמלת בין רייאן ריינולדס לבין כל אחת משלושת מושאי האהבה שלו (רייצ'ל וייס, איילה פישר ואליזבת בנקס) עושה זאת משתלם אף יותר. זהו הקוקטייל הרומנטי המושלם: ערבבו עלילת משנה בנוסח ביל קלינטון, אמצעי מקורי ליצירת מתח וקורטוב של חרדה פטליסטית, ותיהנו מקצת אסקפיזם מענג.
6. "מעודדות צמודות" (2000)
העיתוי הסמלי שבו יצא הסרט, השנה האחרונה של האלף הקודם, עשוי היה למשוך תשומת לב ולגרוע מההתעניינות בו. שכן "מעודדות צמודות" סתם את הגולל על מאה שנות הקולנוע הראשונות וכתב את הפרק הראשון במאה החדשה. הסרט יצא בסוף גל סרטי הנעורים של שנות ה-90 של המאה והאלף הקודמים (ממש לפני "לא עוד סרט נעורים", שניתב את הז'אנר לפרודיה עצמית), וצפה את האירוניה ופרשת הדרכים שעומדות בלב תרבות בני הנוער העכשווית. הסאגה מרוממת הרוח של פייטון רידסוחפת אותנו ללא מעצור. ריד יודע להקניט בדרך אוהבת (ראו "לגמור עם האהבה"), קירסטן דאנסט וגבריאל יוניון הגיעו לשיא של יריבות מושלמת, והתסריט של ג'סיקה בנדנדר מוצא מיליון דרכים שונות להוסיף ניחוח חדש לתבניות מוכרות. הסרט הוא ערבוב של "קלולס", "Pitch Perfect", והכול משוחק ומבוים לעילא. כמו כן, טורנס שיפמן הוא אחד השמות המוצלחים שהיו לגיבור/ה בקולנוע בכל הזמנים, ועל זה אין ויכוח.
5. "הכוח" (2017)
להלן דבריו הרהוטים והמשכנעים של אנתוני קאופמן על אחד הסרטים התיעודיים החשובים ביותר של 2017: "הדיוקן הקולנועי הישיר והמטריד של פיטר ניקס על משטרת אוקלנד המסוכסכת, 'הכוח', הוא תיאור מפורט המתחקה אחר הקרעים העמוקים הנוגסים בקהילות שלנו. מצד אחד, המשטרה הידועה לשמצה של העיר הקליפורנית, מצד אחר, קהילה שמרגישה שהרשויות דורסות אותה. הסרט, שלכאורה מבקש מאתנו, לפחות בהתחלה, להזדהות עם המשטרה בימי שלטונו של טראמפ, עשוי להיות גלולה שקשה לבלוע אותה לכמה מהצופים; אבל מה שהופך את הסרט לסיפור כה מרתק ומהדהד הוא המקומות הבלתי צפויים שהוא הולך אליהם. למרות הרושם הראשוני שהוא יוצר, 'הכוח' מתאר תמונה הרבה יותר מורכבת ומסובכת של אכיפת חוק ואחריות, שתיעשה בוודאי רק מטרידה ומצערת יותר בשנים הבאות".
אודרי הפבורן ב"ארוחת בוקר בטיפאני". אולי תפקידה הזכור מכולם
4. "ארוחת בוקר בטיפאני" (1961)
אודרי הפבורן היא אייקון נצחי אבל "ארוחת בוקר בטיפאני" - התפקיד האייקוני ביותר שלה, אם לא המשחק הטוב ביותר שלה - בהחלט התיישן, ולא ממש לטובה. תפקידו של מיקי רוני, הוא רק קצה הקרחון בסרט שמוביל למסקנה המוטעית שנשים הן כמו חתולים תועים ששחרורן הופך אותן למסוכנות לעצמן (למשל, הסצנה שפול וארג'ק נובח 'אני אוהב אותך, את שייכת לי!' הוא טעות גסה בימינו, גם אם הוא מתכוון לכך בכל לבו). אבל האמת היא ש"ארוחת הבוקר בטיפאני" הייתה מאז ומעולם בגדר חיוך היתולי מגוחך, אגדה קוסמופוליטית על שני אנשים שמוצאים זה את זה ומשתחררים בעיר שבה אפשר לעתים קרובות להרגיש כלוא.
מושלם לצפייה באחר צהריים של יום ראשון גשום, סרטו של בלייק אדוארדס מהנה בשל הדרך שהוא מבטא את הזמן שחלף מאז ועד היום, בדיוק כפי שהוא נתפס כמהנה בשעתו בשל הדרך שביטא את הפער בין פנטזיה לחיים האמתיים (חלוקה שהיא לעתים קרובות דקה אך מובחנת כמו תצוגת זכוכית של חנות תכשיטים בשדרה החמישית). ברור, הנשיקה הגדולה בגשם נראית כאילו בוימה בידי חייזרים, אבל זה חלק מקסמה.
3. "המופע של טרומן" (1998)
כאשר אנדרו ניקול הגה לראשונה את קווי היסוד של "המופע של טרומן" ב-1991, "העולם האמיתי" עוד לא נחת בגלי האתר, ועידן הזהב של תכניות מציאות היו במרחק שנות אור מהמרקע. כמובן, סיפורים שעסקו בסוליפסיזם ובחיים האמתיים כבר היו לפני עידן התקשורת הנוכחי, אבל החזון של ניקול כיצד אפשר להפיק רווחים מרעיונות אלה התברר כפחות רואה את הנולד ויותר כנבואה שהגשימה את עצמה. קרדיט ענקי מגיע לג'ים קארי על משחקו הנוקב והנוגע ללב בתפקיד הראשי - ולכל חלק בסרט הבלתי נשכח והאנושי כל כך שזיקק פיטר וייר מהתסריט של ניקול – כך ש"המופע של טרומן" הוא עדיין תענוג צרוף גם כיום, כשכל כך הרבה מהמתואר בסרט כבר התגשם.
ג'ים קארי בתפקידו הבלתי נשכח ב"המופע של טרומן"
אנו חיים בתקופה שבה כל אחד יכול לחיות את חייו מול קהל, ימים שבהם כולנו מתמודדים עם הסכנות של "קבלת המציאות של העולם שמוצג לנו", תקופה שבה אפילו כדור הארץ מוקרב על בימת הבידור המייסר שלנו ... ועדיין מרגש מאוד לצפות בטרומן בורבנק מפליג לתוך הסערה. ואם הוא יכול להגיע אל קצה העולם ולצאת אל הצד השני, אולי נוכל גם אנו.
2. "מארי אנטואנט" (2006)
כאשר סרטה של סופיה קופולה "מארי אנטואנט" עלה על האקרנים לראשונה לפני יותר מעשר שנים, הוא קיבל תגובות מעורבות מאוד על האופן שבו היא האנישה בעדינות את אחת המלכות המפורסמות ביותר (ואחד הגורלות המפורסמים ביותר) בהיסטוריה הצרפתית. אבל הזמן היטיב עם סרטה המעתיר ביותר של הבמאית, והוא נראה כיום פחות ביטוי של אאוטסיידרית זועמת ויותר ביטוי גאה של הגאונות היחידה של יוצרתו. הסרט אולי חסר את הרכות של "אבודים בטוקיו" או "אי שם", אבל אף אחד מהסרטים האחרים של קופולה אינו ממחיש בצורה כה חיה עד כמה מיקום הוא האמצעי המרגש ביותר שלה לחקור תלישות.
הסרט, שצולם בוורסאי, נהנה מהופעה מרגשת של קירסטן דאנסט, ומלווה בכמה טקסטים אנכרוניסטיים המספרים על החיים הפנימיים הסוערים של הגיבורה. הסרט הוא דיוקן מהמם על מי שמנסה לשמור על זהותה בסביבה שמבקשת לצמצם אותה לתפקידה הבסיסי ביותר; זה סרט על אישה שעושה ככל יכולתה כדי להימנע מלהיהפך לבובה. קופולה אינה מגנה על מעשיה של אנטואנט, אבל היא מבינה את האפשרויות העומדות בפניה (או את היעדרן). היא אינה פוטרת את אנטואנט מאחריותה למעשיה (או מצילה אותה מהגיליוטינה), אבל מכירה בכך שבתוך אחד מהכלובים המוזהבים ביותר בהיסטוריה הייתה כלואה ילדה אמתית שניסתה להיחלץ.
1. "הסנדק" (1972)
סוף סוף אפשר לצפות ב"הסנדק" בדרך שפרנסיס פורד קופולה התכוון לה מאז ומעולם: באייפון, במושב האחורי של אובר, עם אפשרות לדלג מעל הקרדיטים המעיקים של הפתיחה בהסטת אצבע. אוקיי, אין באמת דרך טובה לחרב את החוויה של צפייה באחד מהסרטים הטובים ביותר שנעשו מעולם, ואי אפשר לומר שאמריקאים לא צפו בסרט ברזולוציה נמוכה בטלוויזיה המסחרית בכבלים ב-40 השנים האחרונות, ואף שלא נעים להודות, הידיעה שיצירת מופת עתיקת יומין זו (וגם סרטי ההמשך שלה) זמינה בפלטפורמת הסטרימינג הפופולרית בעולם עשויה להועיל לדורות חדשים של צופים להתוודע ליצירת מופת קולנועית, שאי אפשר להפריז בחשיבותה; פעם היה מדובר בשתי קלטות VHSמצורפות בגומייה שהוכנסו ללבנת פלסטיק מאיימת; כיום מדובר רק בתוכן טלוויזיוני שאפשר לצרוך מיד! ונראה שזו הצעה שאף אחד אינו יכול לסרב לה.
אל פאצ'ינו הצעיר בתפקידו הנוסטלגי ב"הסנדק"
