סו אלן קינג, סימנה את תאריך הפרישה שלה על לוח השנה ה 8 במרץ 2015. היא עבדה כאחות טיפולית ומורה באוניברסיטת פלורידה לבריאות שבג'קסונוויל, פולרידה, במשך 38 שנים. עמיתים לעבודה התבדחו שהיא הייתה שם בזמן ייסוד בית החולים, מידע שהתברר פחות או יותר כנכון. אז היום המיוחל הגיע ואיתו כל הטקסים – מסיבות יחד עם הצוות, ארוחת ערב, מתנות הכוללות תמונות ממוסגרות עם חתימה מהקולגות השונות.

הגברת קינג הרגישה מוכנה. היא הגיעה לגיל 66, הגיל ובו מתאפשרת פרישה בתמיכה פנסיונית מלאה. היא השקיעה באופן מלא בתוכנית הפנסיה של בית החולים 401(K) והתייעצה עם יועץ פנסיוני. היא ובעלה שכבר פרשו, סיימו לשלם את המשכנתא בעבור חווה בעלת 3 חדרי שינה. הם יצאו לטיול משותף בן שבוע ובו חגגו את היציאה "לחופשי" בהילטון דרום קרוליינה. 

אולם, זמן הפרישה שלהם נמשך בדיוק 3 חודשים. "ביצעתי את כל ההכנות, מלבד באמת לחשוב על איך חיי בדיוק יראו," אמרה הגברת קינג. ימים שלמים הוקצו לטובת אירגון מתכונים ותמונות ולארוחות צהריים עם חברים, שהוכחו כפחות מעניינים וכייפים מאשר היא ציפתה.

אז, בזמן ובו המחליפה שנבחרה לה הייתה אמורה לצאת לחופשת לידה, הגברת קינג קפצה על ההזדמנות לשוב ל 3 חודשי לעבודה. כעת, משחזרה לעבוד במשרה החלקית שעיצבה לעצמה, היא מכנה את עצמה כ"פורשת כושלת".

כלכלנים שונים מכנים פניית פרסה שכזו כ"חוסר פרישה". לשם השוואה, ב"פרישה חלקית", העובד שעבר את גיל הפרישה מקצץ בזמן עבודתו להיקף של חצי משרה אולם בפועל הוא אינו עוזב באופן מוחלט את מקום העבודה.

תופעת "אי הפרישה" הופכת ליותר ויותר נפוצה, כך מדווחים חוקרים. מחקר שנערך בשנת 2010 ע"י ניקול מאסטס, כלכלנית בבית הספר לרפואה של הרווארד, מצא כי למעלה מ 25% מכלל הפורשים, חוזרים בשלב כלשהו לעבודה לאחר שפרשו. סקר שנערך לאחרונה, באמצעות תאגיד RAND , חברה למחקר ללא מטרות רווח, שפורסם בשנת 2017 , מצא כי כ-40% מכלל אוכלוסיית העובדים בגיל 65 ומעלה היו בנקודה כזו או אחרת תחת סטטוס של "פרישה."

"אנו בהחלט רואים כי הפרישה כיום היא מאוד נזילה," אמרה קת'לין מולאן, כלכלנית בכירה בRAND ואחת ממחברות הסקר אודות מצב התעסוקה באמריקה. "ישנה פחות היצמדות ללוח הזמנים המסורתי: עבודה עד גיל מסוים, פרישה, לטייל מסביב לעולם. אנו עדים לתופעה בה אנשים מאריכים את זמן הקריירה שלהם."

דו"ח מחקר שהתבסס על מידע שהגיע מהסטטיסטיקות של משרד העבודה באמריקה תומך בהשקפה הזו. הסטטיסטיקות הראו כי הכמות היחסית של האמריקאים מעל גיל 65 שעדיין היו מועסקים, במשרה מלאה או חלקית, טיפס באופן קבוע מ 12.8% אל עבר 18.8% בשנת 2016. מחצית מהנבדקים אף עבדו במשרה מלאה.

יתרה מכך, יותר אנשים היו ממשיכים לעבוד, גם לאחר גיל הפרישה, באם היו מוצאים משרות אטרקטיביות עבורם. "שאלנו אנשים מעל לגיל 50 שלא עבדו, או לא חיפשו עבודה, באם הם היו שבים למעגל העבודה, אם הם היו נתקלים בהזדמנות מתאימה," ד"ר מולאן אמרה. "כחצי מהם השיבו כן."

למה לחזור לעבוד? אנו שומעים אזהרות ללא סוף על אמריקנים שלא הצליחו לחסוך מספיק כסף לגיל הפרישה, והצורך בהכנסה מעניק מוטיבציה לחלקם לחזור למעגל העבודה. אולם, נימצא ע"י ד"ר מאסטס, תוך שימוש במידע אורכי שנלקח ממחקר הבריאות והפרישה הלאומי, כי ההחלטה לחזור למעגל העבודה לא מתבססת ברוב המקרים כתוצאה מסיטואציה כלכלית בבלתי צפויה או הוצאות רפואיות.

"התופעה הזו נראית כאילו היא משהו שאנשים מבצעים בכוונה תחילה, במקום תגובות למחסור בכספים'" כך אמרה. "זה נובע יותר מבחירה אישית של האנשים."

תוחלת חיים ארוכה יותר, מצב רפואי טוב יותר ופחות מקומות עבודה ממוסים ביחס לדור הקודם מסייע לספק את האופציה הזו. "רבים מחפשים תחושת מטרה," כך אמרה. "ומרכיב עיקרי נוסף הוא מחויבות חברתית." רווח כספי בעוד שהוא ניתפס כמאוד חיובי, לא משמש כמניע העיקרי לחזרה מהפרישה.

מישל וואלאס, המתגוררת בברומפילד, קולורדו, למדה על "מטרה" במשך 20 חודשים מתסכלים. לאחר מספר עשורים בתעשיית הטלקומוניקציה, היא פרשה באופן מפתיע מתפקידה כמנהלת פרוייקטים בשנת 2013, כאשר מקום העבודה שלה הפך לכאוטי ועויין.

היא חסכה מספיק כסף כדי להרגיש בטוחה ברמה הכלכלית. אולם ללא עבודה, "הרגשתי כאילו אני צפה ונסחפת ממקום למקום על פני האוקינוס ללא מטרה," כך אמרה. "הרגשתי מאוד לא מחוברת לקרקע." חברים שמו לב שהיא הופכת ליותר מתבודדת ואילו רופאה האישי רשם בעבורה תרופות נוגדות דיכאון.

מגדירה את עצמה "פורשת כושלת". סו אלן קינג

בשנת 2015 היא לקחה עבודה במשרה חלקית בעסק קטן התומך במחקרים ממשלתיים. כעת, בגיל 69, אין לה כל עניין לפרוש שוב. "כל עוד מישהו מעוניין בשרותיי, יש באמתחתי יכולת רבה לתרום," כך אמרה.

רוב הפורשים לפנסיה ששבו למעגל העבודה אמרו לחוקרים כי הייתה להם תוכנית לחזור למעגל העבודה מראש. אולם, מבין אלו שציפו להישאר בפרישה ואח"כ שינו את דעתם, ד"ר מאסטס זיהתה תת קבוצה שעוברת תהליך של "שחיקה ושיקום."

"חלק מהאנשים עוברים המון מתחים, לחץ ודרישות פיזיות" במקומות העבודה שלהם, כך ציינה. "התקשורת שלהם עם עמיתיהם לעבודה יכולה להפוך למתוחה ואף עויינת." רק לאחר פסק זמן כללי, הם יכולים לאגור כוחות מחדש ולמצוא עבודה שמתאימה להם יותר.

ת'אנה כריסטיאן, עובדת סוציאלית מאזור אוקלנד, קרסה תחת העומס במקום העבודה בסוכנות המחוזית לשירות על הגנת הילד. היא פרשה בגיל 63 כי "העבודה הרגה אותה."

לאורך 18 חודשים, היא עסקה בגינון בייתה, טיילה באופניים, נרשמה לשעורי קדרות ותפירה, היא הרגישה בדידות אבל היא הבינה שתסתגל לכך. אז, שיחת חולין אקראית באחד המרכזים הגדולים באזור קיבלה תפנית לכיוון חזרה לעבודה. "זה היכה בי כמו ברק, עד כמה חסרה לי העבודה הסוציאלית," כך אמרה. "זה מי שהייתי."

כאשר היא גלשה באינטרנט, הגברת כריסטיאן הבינה במהירות כי אחד המרכזים הרפואיים באוקלנד זקוק לעובדים סוציאליים למשרות טלפוניות, מה שמעניק להם את החופשיות לעבוד בשעות העבודה המועדפות עליהם. ברגע שנשכרה לתפקיד, היא ניסתה מספר שילובים והחליטה כי היא תעבוד בימים שני ושישי.

"יומיים בשבוע אינם מרגישים בעבורי כמו עבודה," כך אמרה , אשר כיום היא בת 66. "זוהי תוספת לחיים שלי".

המחקרים ציינו כי לעובדים המבוגרים ישנם צרכים שונים. "העובדים הצעירים זקוקים למשכורת," כך אמרה ד"ר מולאן. "מחפשי עבודה מבוגרים יותר מחפשים אחר יותר אוטונומיה, שליטה בקצב העבודה. הם מוכוונים פחות ע"י הרווחים. הם יכולים לנהל שיחה על מגוון תחומים רחב יותר, כמו האם העבודה היא בעלת משמעות או מגרה לעשייה."

כמובן, שמקומות עבודה מציבים בפתחם אתגרים גם כן. רבים מהעובדים בגילאים המבוגרים מתמודדים עם מטלות או דרישות פיזיות המקבילות לאלו של העובדים הצעירים, כך מצא הסקר של חברת ראנד. 60 אחוזים מקרב בעלי התארים האקדמאים שפרשו  אמרו שהיו מעוניינים לחזור למעגל העבודה בעבור המשרה הנכונה. רק 40 אחוזים בקרב אלו ללא השכלה אקדמאית הרגישו באותו האופן.

עדיין, כשני שלישים מהעובדים המבוגרים יותר הביעו שביעות רצון מעבודה המספקת אותם, רוב שכולל את הגברת סו אלן קינג.