"מס קניות: 0$"
צרכנים רבים באינטרנט התרגלו לראות את השורה הזו על מסכיהם בטרם לחצו על כפתור "purchase". אולם סוגיה שעומדת כעת בפתחו של בית המשפט העליון בארה"ב עשויה לשנות זאת. במרכזה של הסוגייה עומדת הכרעתו של בית המשפט העליון בארה"ב, המבוססת על שתי פסיקות קודמות שלו לפני עשרות שנים: האם עסק השולח את סחורותיו במסגרת עסקה שביצע עם לקוח אל עבר מדינה בה אין לו נוכחות פיזית כלשהי לרבות משרד, מחסן או כל נציגות אחרת- יהיה מחוייב לגבות מס מכירה.
מעל ל-40 מדינות, הגישו ביום שלישי בקשה לבית המשפט העליון בארה"ב לשקול מחדש את הפסיקה הקיימת בעניין. לטענת אותן מדינות, הן מפסידות "מליארדים של דולרים בהכנסות ממיסים בכל שנה, מה שדורש מהן לבצע קיצוצים בתוכניות ממשלתיות הקריטיות להן", ועל כך שההפסדים המצטברים שלהן גדלים ככל שהיקף התופעה של קניות באינטרנט גדלה. אולם עסקים קטנים המוכרים את מוצריהם והשירותים שלהם על גבי הרשת אומרים כי המורכבות וההוצאות בגין גביית מיסים בכל רחבי ארה"ב הנוגעים לרכישות באתריהם השונים עשויה לגרום לסגירת הפעילות שלהם.
רשתות השיווק הגדולות מעוניינות כי כל בתי העסק "יתנהלו לפי אותם חוקים", אמרה דבורה וויט, נשיאת האגף המשפטי של התאחדות תעשיית רשתות השיווק, המייצגת למעלה מ-70% מרשתות השיווק הגדולות בארה"ב. לאורך שנים רבות, הסוגייה לפיה האם עסקים שאין להם נוכחות פיזית במדינה מסויימת צריכים לגבות את מס המכירה מהלקוחות, נגעה בעיקר לחברה.ענקית האינטרנט, אמזון, טוענת כי היא אחראית ללמעלה מ -40% מהמכירות המתבצעות על גבי הרשת בארה"ב. אולם, אמזון גדלה וכך גם הנוכחות הפיזית שלה באמצעות מחסנייה שמילאו את ארה"ב, דבר שהכריח אותה לגבות את מס המכירות ביותר ויותר מקומות.
הנשיא, דונאלד טראמפ הטיח באמזון ביקורת, כאשר האשים אותה בכך שהיא "משלמת מעט מאוד מיסים או לא בכלל" ברמת המדינה או לשלטונות המקומיים. אולם מאז שנת 2017, אמזון החלה לגבות מס מכירה בכל מדינה שבה נהוג לגבוס מס מסוג זה. אולם גורמי צד שלישי, העושים שימוש בפלטפטרמה של אמזון למכור את מוצריהם השונים, אינם מחויבים לגבות את מיסי הרכישה השונים וסוגייה זו נותרת לשיקולם האישי.
המקרה שכעת עומד לפתחו של בית המשפט העליון, יכול להשפיע בצורה ניכרת, גם על אותם מוכרי צד שלישי על גבי הפלטפורמה של אמזון וגם על מוכרים רבים אחרים ברשת האינטרנט שאינם גובים את כספי המיסים בכל המדינות – לדוגמה: חנויות אינטרנטיות למכירת תכשיטים או מוצרים לבעלי חיים.
המדינות השונות בדר"כ מבקשות מצרכנים שמהם לא נגבה מס מכירה במהלך עסקה אינטרנטית, לשלם אותו מיוזמתם באמצעות דיווח עצמי לרשויות המיסים. אולם המדינות השונות מצאו כי רק כ-1 עד 2 אחוזים מאלו המבצעים עסקאות על גבי הרשת אכן משלמים את מס הרכישה מרצונם החופשי. המדינות היו יכולות לקבל עוד מהמיסים האלו לידיהן באם אותם מוכרים שפיזית אינם נמצאים בגבולות המדינה, היו גובים את המס הזה. בנוסף, כיום ישנן תוכנות מיוחדות המיועדות לגביית מיסים בצורה פשוטה.
מוכרים שאינם נמצאים בגבולות המדינה, אינם מסכימים כלל למהלך שכזה, כאשר הם מכנים את הדרישה הזו כמייקרת וכמסבכת, זאת יחד עם רמות מיסוי וחוקים שלא רק שמשתנים בין מדינה למדינה אלא משתנים גם ברמות הנמוכות יותר כמו בין ערים ומחוזות שונים. לדוגמה, במדינת אילינויס, על החטיף "סניקרס" מוטל מס גבוה יותר מאשר על החטיף "טוויקס" מאחר שבמדינה זו, מזונות המכילים קמח לא נחשבים כממתקים. המוכרים השונים על גבי האינטרנט מוסרים כי לראייתם תוכנות חינמיות או לא יקרות יהיו בהכרח כאלו שאינן מדויקות ותוכנות מורכבות ומתוחכמות יותר הן בדר"כ יקרות יותר וכי גביית מס על מכירת מוצרים מצידם עשוייה לייקר את כלל ההוצאות על שרותי ראיית החשבון שלהם.
"בעבור עסקים קטנים הפועלים על שולי רווח מצומצמים יחסית, הוצאות שכאלו יכולות להכביד באופן משמעותי במקרים רבים" אמר אנדי פינקוס, שמילא חוות דעת בשם מוכרים על גבי eBay ועוד עסקים קטנים העושים שימוש בפלטפורמה שלו.
כעת, הסוגיה שהתגוללה להכרעתו של בית המשפט העליון מערב את מדינת דרום דקוטה בארה"ב, שלפי חוקיה לא נהוג לגבות מס הכנסה, ומנגד הכנסותיה נשענות באופן משמעותי על מיסים המוטלים על מכירות מוצרים שונים. מושל דרום דקוטה אומר כי המדינה מאבדת כל שנה הכנסות בהיקף של כ50 מליון דולר כתוצאה ממיסי מכירות שלא מגיעים לקופתה באמצעות מוכרי מוצרים או שירותים הנמצאים מחוץ לתחום השיפוט שלה.
בשנת 2016 המדינה העבירה חוק הדורש ממוכרים אלו שאינם נמצאים בגבול המדינה לגבות את כספי המיסים מלקוחות המבצעים עסקאות בתחומה. חוק כזה כשלעצמו הינו חוק תקדימי המהווה אתגר משמעותי להכרעה בפני בית המשפט העליון. מדינת צפון דקוטה מתוודה כי החוק שנחקק בתחומה יוכל להיאכף ולהיות מיושם רק אם בית המשפט העליון ישנה את הפסיקה שכאמור נדחתה ע"י בתי המשפט בדרגים הנמוכים.
מרשויות מדינת דרום דקוטה נמסר כי החלטתו הקודמת של בית המשפט העליון בארה"ב בעניין זה אינה משקפת עוד את ההתנהלות בעולם כיום סביב נושא הסחר והמיסוי עליו. בית המשפט, אימץ תחילה את החוקים הנוגעים לנוכחות פיזית בנוגע למס המכירה בעקבות סוגיה מ-1967 ובה הייתה מעורב קטלוג מכירות של רשת שיווק. בזמנים ההם, בית המשפט היה מודאג במידה מסויימת בנוגע לעול שיווצר על כתפייה של החברה המפיצה את הקטלוג, אם היה מחייב אותה לגבות את מיסי המכירה בעצמה. אז, ב-1992 ביתה משפט אישר מחדש את פסיקתו בעניין.
אין זה ברור איך השופטים יישבו את הסוגייה הזו הפעם. אולם שלושה שופטים – נייל גרוסוש, קלרנס תומאס ואנתוני קנדי – רמזו על הכוונה לשקול מחדש את ההחלטות האלו. קנדי כתב על הפסיקה משנת 1992 כי הייתה "מוטלת בספק גם בזמן ההחלטה לגבייה" ו "הפסיקה הזו מחמירה את מצבן הכספי של המדינות הללו באופן ניכר והרבה מעבר למה שיכולנו לצפות לו קודם לכן".
"למרות שלעסקים על גבי הרשת אין כל נוכחות פיזית במדינות מסוימות בתוך ארה"ב, הרשת יצרה קירבה גדולה יותר בהרבה מובנים בין האמרקיאי הממוצע לרשתות השיווק הגדולות," כך הוא כתב ובכך רמז כיגביית מיסי הרכשיה הלא עיקבית המתרחשת עכשיו , עשוייה להסתיים בקרוב. "הקשר לחנות החביבה ביותר על הקונה היא כיום במרחק של קליק בודד וללא כל קשר למידת הקרבה הפיזית של חלון הראווה של אותה חנות אליו"
