בתחילת חודש מרץ, התשואה של עשר השנים האחרונות נעה סביב 2.87%. כעת היא נעה סביב 3% לראשונה מזה 4 שנים. לא הנתונים הכלכליים, וגם לא נתוני האינפלציה מספקים הסבר מניח את הדעת לכך שהתשואה גבוהה מאשר לפני חודשיים. אבל ישנם זמנים בהם צריך להאמין למידע הטכני הסותר, גם כאשר השינוי לא נתמך בידי המידע בטבלות.

כאשר בוחנים את הנתונים מהחודשים האחרונים של כלכלת ארה"ב - דוגמת מכירות בתחום הקמעונאות, מכירות בתים חדשים, הוצאות אישיות, מחיר לצרכן, משכורות לא חקלאיות - מה שבולט הוא השינויים במידע. רוב הנתונים האלו מראים תנועת זיג-זג שמפריכה תנועת התחזקות כלכלית חיובית.

לאחרונה קיבלו המשקיעים מבט ראשון על ההערכה המתקדמת לתמ"ג ברבעון הראשון של 2018. הקונסנזוס בקרב האנליסטים הוא שההערכה הראשונית תהיה 2.1%, פחות מהשיעור ה-2.6% ברבעון הרביעי של 2017. מה קרה לגדילה של 3% אחוזים? עם זאת, רכיב המחיר בתמ"ג צפוי לגדול לשיעור שנתי של 2.4% לעומת 2.3% שנרשם ברבעון רביעי של 2017, ויציב את שיעור האינפלציה מעל לרף ה-2% של הממשל.

ובכל זאת, ניתן לראות כי תשואת האוצר העשורית עומדת בראש עלייה מזה שנתיים משיעור שיא מינימלי (ב-3 העשורים האחרונים) של 1.32%, עלייה שהחלה ביולי 2016 והמשיכה עד השבוע עם שיעור של 3.03%.

גורמים שליליים

תפיסה וכוחות יסוד כלשהם מפעילים לחץ מלמטה על התשואה ולחץ מלמעלה על מחירי המניות. בין הגורמים שיכולים לתמוך בלחץ על התשואה הם התכנון של האוצר להציע למכירה מניות ואגרות בשווי 239 מיליארד דולר, שינויים באופי הגיאופוליטי, שינוי בתפיסת האינפלציה, עלייה במחירי הנפט והדיור, ועלייה במחירי מוצרים בסיסיים כתוצאה ממיסוי, חובות וגרעון גדלים ועוד.

גורמים שליליים אלו התרחשו למרות גדילה כלכלית לא אחידה ושיעור אינפלציה שנשמר מתחת לרף ה-2% על-פי רוב המדדים (למרות מדד מחירי המוצר).

ייתכן כי מחירי הנפט מרימים את התשואה

ההתמדה בשיעור הצמיחה החיובי שנראה בתשואה העשורית מאז יולי 2016 היא מרשימה, בהתחשב בתמיכה הדלה מצד הנתונים הכלכליים. אכן, מסלול התשואה לא סטה מהפסים בידי תקופות של גדילה חלשה, נתונים, ותיקונים חדים וקצרים בבורסה שהיו אמורים להתניע נפילה אלימה אל תוך זרועותיהם הבטוחות של מניות האוצר האמריקני, ודחיפה למטה של התשואה.

היחס בין נפט, מחירי הדיור, ותשואה עשורית

באופן משמעותי, החשודה בעליית התשואה היא עליית מחירי הנפט. כמו תשואת המניות, נפט טיפס באופן יציב למרות הייצוא האמריקני ההיסטורי ותוך כדי קיצוצים בינוניים בייצור של מדינות אופ"ק ורוסיה.

הנפט הגיע לשפל בפברואר 2016 עם מחיר של 26$ לחבית, רק חמישה חודשים לפני השפל ההיסטורי בתשואה שעמדה על 1.32% ביולי 2016. נפט גולמי טיפס לכמעט 70$ לחבית - עלייה של 160% ב-26 החודשים האחרונים - בעוד התשואה העשורית טיפסה מ-1.32% ל-2.99%, עלייה של 126% באותה תקופה. האם זה צירוף מקרים שמחיר הנפט ושיעור התשואה גדלים בצוותא? אנליסטים של שנות ה-70 וה-80 טענו כי מחירי הנפט העולים טפטפו דרך כלכלת ארה"ב וחדרו לכל הסחורות והשירותים - במיוחד מחירי הדלק - ודחפו את כלל המחירים למעלה. למרות שהקשר בין שני השווקים נראה שונה היום, היחס החיובי בין דפוסי העלייה במחיר מעניין לא פחות.

קשר מעניין נוסף יכול להיראות במחירי הדיור. מחירי הדיור ממשיכים את עלייתם היציבה וחסרת הרחמים ממעמקי המיתון ב-2009-2010. לאחרונה, לפי מאמר בבלומברג, לא רק שהמחירים עולים בגלל היצע קטן וביקוש מתגבר מצד בני דור המילניום, אלא שיש גם לחץ מלמטה על חומרי בנייה ועלויות. במאמר נכתב: "מדד של משרד העבודה למחירים שמשולמים על תשומות בנייה ברמת ההפקה - הכולל הכל משבבית וצנרת עד בטון ובידוד- עלה ב-5.1% בשנה שבין מרץ 2017 ל-2018, הגדילה השנתית המשמעותית ביותר ב-8 השנים האחרונות."

האם אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שעליית מחירי הבנייה ב-5.1% גדולה פי 1.5 מהעלייה בשיעור האינפלציה?

האם יתכן כי קיצוצי המס המתמרצים ביותר של ממשל טראמפ מגבירים את הביקוש לנפט, דלק, ודיור בדיוק בזמן שבמחזור כלכלי "רגיל", בניכוי תמריצי מסים, הביקוש היה קטן? בדרך כלל מחירים גבוהים מניאים מצריכה, אלא אם כן לצרכנים יש הכנסה עודפת וביטחון שהכלכלה חזקה ותמשיך להתחזק, לא כך?

בהשוואה בין הוצאות הגרעון של ממשל טראמפ לאינפלציית דחיפה עלות והפוטנציאל לתשואה גבוהה יותר עולה בעוד מדרגה. יש להודות, עברו רק כמה חודשים מאז קיצוצי המס וחקיקת חוק העבודה (TCJA). אבל עד כה, נראה כי הגדילה בשיעור 3% תשאר חמקמקה לזמן נוסף - וכך גם הראיות הנרמזות מהחוק החדש שתקבולי המס יכסו את הגירעון בגודל 1.4 טריליון דולר.

העלייה במחיר נפט גולמי, בנזין, ומחירי הדיור בנוסף לגרעונות, חובות, והוצאות גדלות של הממשל האמריקני עלולים לגרום יחדיו לאי-נוחות אצל המשקיעים. זה יכול לגרום להם לדרוש עוד פרמיית סיכון להחזקת אגרות האוצר בתקופת ממשלו הלא צפוי של טראמפ, במיוחד לקראת הבחירות המתקרבות בנובמבר. ככל שהמשקיעים יאמינו יותר שהדמוקרטים עשויים להשיג רוב בקונגרס, כך יתערערו יותר מחירי האוצר.