הכרך הרביעי והאחרון בסדרת "החברה הגאונה" יצא לאור. אם לא קראתם את שלושת הקודמים, תזדרזו לקרוא כי לא תצליחו להתמצא בנבכי הרומן המדהים הזה. בכרך זה מגיע לסופו המסע הממכר בן 1,800 העמודים של כרכי "החברה הגאונה", שריגש מיליוני קוראים ביותר מארבעים ארצות.
מחזיר את ההתמכרות לעולם הספרים. מהעטיפה של "החברה הגאונה"
הספר מזכיר לקוראים עד כמה עולם הספר יכול להיות ממכר. ואף שהסיום כבר סוּפּר לכאורה כמין ספוֹילר בעמודים הראשונים של הכרך הראשון, מצליחה פרנטה לחולל תדהמה גם בשורות האחרונות של הספר, שעשויות להפוך את המבט שלנו על כולו.
הסיפורים של לִילה ואלנה, ילידות 1944, נפרשים כאן מאמצע שנות השלושים לחייהן ועד שנות השישים שלהן. אלנה, כעת סופרת בינלאומית מצליחה, שפרצה לעולם הגדול, ולִילה, שכל ימיה לא יצאה מנפולי, אך המריאה גבוה בעיר עצמה, חוזרות שתיהן להתגורר בשכונת ילדותן, והסימביוטיות שלהן שואבת לתוכה גם את הדור השני, את ילדיהן.
השכונה, מסתבר, אוחזת בהן בחוזקה ואינה מרפה. כל מה שיש להן, לטוב ולרע, נובע ממנה. עולמן הוא בעצם נפולי, והן־עצמן, וגם הדמויות האחרות, נופלות בלי־הרף מן האיטלקית המחונכת אל הדיאלקט הפראי של השכונה, שפת הכֵּנות הנוסחתית שלהן.
הסוף מצליח להאיר מחדש פרטים שהיו כבר בחלק הראשון של סדרת הספרים המצליחה
הספר מחולק בעצמו לשני חלקים ולאפילוג קצר, נפתח בשלהי שנות ה־70, בתור הזהב של אהבתם של המספרת אלנה (וככל הנראה בת־דמותה של פרנטה) ונינו, גבר יפה תואר וכישרוני אך חלש אופי וחלקלק, שגדל עם אלנה ולילה באותה שכונה קשת יום ומוכת פשע בנפולי, ובין השאר היה מאהבהּ של לילה. סוף-סוף זוכה אלנה באהוב ליבה הנצחי, ושניהם נוטשים את משפחותיהם ויוצאים לראות עולם, נשואים על כנפי הצלחתה הספרותית של אלנה ושאיפותיו האקדמיות של נינו. לילה נשארת, כהרגלה בקודש, בשכונה בנפולי, שם היא הופכת למוקד כוח בזכות חברת המחשבים החדשנית שלה, המספקת תעסוקה למקורביה המועדים לפורענות, בזכות התבססותה הכלכלית וכמובן בזכות אישיותה הכריזמטית, השוחרת טוב והערמומית גם יחד.
שתי עובדות – רעידת־האדמה הנוראה בנפולי (1980), המסלקת לתמיד את אשליית היציבות והמוצקות של העולם, והמפגש המחודש עם הזהות הנזילה של אלפונסו קאראצ´י, גבר־אשה המתחזה ללִילה והופך לחיקוי שלה – עשויות להיות מטפורות למה שקורה בכרך הסיום. הדמויות חורגות בו שוב ושוב מגבולותיהן ועושות את הבלתי־צפוי מהן, אפילו הנבלים מביכים אותנו בחריגה מהתנהגותם המרושעת. את דמותה של לִילה קשה יותר ויותר לִתחום בקווי־מתאר מוגדרים, תחושות נשפכות לתוך מנוגדות להן, והחוויה של היטשטשות הקונטורים נעשית טוטלית, חובקת את עולמו של הספר.
ספרי "החברה הגאונה", המערבלים עולם סגור של דמויות, שסיפוריהן עשויים להימשך ולהתרחב בלי סוף, בעלילה פתוחה, סביב אהבות, בגידות, תככים בין־אישיים, תוך מתן במה לדמויות המשנה, מגיעות בספר האחרון לסיום, המגלה עד כמה הכרך הפותח היה מחושב וטמן בחובו את זרעי הכרך הרביעי: שורת פרטים, מסוג הבובות האבודות טינה ונוּ של שתי הילדות אלנה ולִילה, מהדהדים בסוף הדרך כדי להיות מוארים באור לא־צפוי. כך, בתפירה עילית, נהפך עמלה של אלנה גרֶקו – שכתבה "חודשים וחודשים וחודשים" את כרכי ´החברה הגאונה´ "כדי לשוות ללִילה צורה שקווי המתאר שלה לא יתמוססו" – לעמל שהספר מטיל ספק בהצלחתו.
