ניסוי בית הכלא של סטנפורד הוא אחד הניסויים הכי מוכרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית. השפעתו היתה כה גדולה שהוא מוכר גם לאנשים שאינם חוקרי התנהגות. עכשיו יש מי שטוען שהניסוי עצמו היה מזויף.

לפי דו"ח חדש שכתב ד"ר בן בלום, הניסוי כולו היה מפוברק וחוקר הפסיכולוגיה מאוניברסיטת סטנפורד, פיליפ זימברדו, דחף את הנבדקים לפעול בצורה שתשרת את המטרה שלו. 

בניסוי בית הכלא המפורסם, שהתקיים בשנת 1971 באוניברסיטת סטנפורד, הנסיינים חולקו לשתי קבוצות: חלק קיבלו תפקיד של סוהרים וחלק אחר גילמו אסירים. בניסוי עצמו, השומרים נכנסו לתפקיד באופן מלא והתנהלו בצורה כוחנית מול האסירים. ההתנהגות הזאת כללה התעמרות והתעללות. האסירים קיבלו את ההתנהגות הזאת והגיבו בצורה פאסיבית.

לפי התכנון המקורי של זימברדו, הניסוי היה אמור להמשך שבועיים שלמים, אבל בשל ההתפתחויות וההתנהגות החריגה של הנסיינים - הניסוי הופסק והמשתתפים הוצאו מתוך הכלא המפוברק כעבור שישה ימים בלבד.

מהארוע הזה והמחקר שהגיע בעקבותיו הוסקו לא מעט מסקנות לגבי הטבע האנושי. המרכזית שבהן: כשנותנים לבני אדם כוח בידיים, הם ישתמשו בו באופן הרסני ואם אנשים נמצאים בעמדות נחיתות וללא כוח, הם יקבלו את ההתעללות בהכנעה. מאז פרסום המחקר, הוא הוזכר בספרים רבים ואף בסדרות טלוויזיה ובסרטים. 

לפי המחקר החדש של ד"ר בלום, שמבוסס על פרוטוקולים של זימברדו, עולה כי הפרופסר הנחה את הסוהרים להפעיל את הסמכות שלהם ולנהוג באכזריות כלפי האסירים. יתרה מכך, אדם שהשתתף בניסוי כאסיר סיפר לבלום שהוא נהנה מהניסוי למרות ההתעללות לכאורה, כי הוא ידע שאין שום סיכוי שהסוהרים יוכלו לפגוע בו.

דאגלס קורפי, שהיה בן 22 בזמן ניסוי הכלא סיפר לחוקר: "לא היה חשש. ידענו שלא יקרה לנו כלום ושאי אפשר להרביץ לנו. הם היו סטודנטים כמונו. חשנו בטוחים". לפי פרוטוקול הניסוי, קורפי היה נעול ערום בתוך ארון וצעק "אני נשרף מבפנים". קורפי מודה שמדובר בפברוק. "היה ברור שאני מזייף. כל מי ששמע את ההקלטה הבין שאני משחק. ואפילו לא משחק טוב".

בלום קרא למרצים ולחוקרים להוציא את המחקר הזה מספרי הלימוד ומאולמות ההרצאה.