"אני זוכר שישבנו צוות בוגר, הפז"מניקים, ביחידה וראינו מונדיאל, פתאום היתה הקפצה בגלל החטיפה של שלושת הנערים. אז נכנסנו לתקופה לחוצה של מבצע 'שובו אחים'. בלילות עוצרים בכירים בחמאס, ובימים מחפשים את הנערים. באיזשהו שלב הבנו שאנחנו מחפשים גופות. אנחנו גם אלו שמצאנו את הגופות של שלושת הנערים." משחזר סיוון רון, אז סמ"ר רון, אחד מאנשי צוות "עפרון" בכוח של יחידת מגלן (יחידת קומנדו בצה"ל המתמחה בהשמדת מטרות איכות בעומק שדה הקרב וביצירת מודיעין). "אני חושב ששבוע או משהו כזה לאחר מכן, התחילה הלחימה בעזה, וזה הפך למוקד החדש שלנו".

שמונה ביולי 2014, הוא התאריך הרשמי בו התחיל לפני ארבע שנים מבצע "צוק איתן" בעזה, שהפך ממבצע צבאי ללחימה קשה שהסתיימה רק חודשיים לאחר מכן, וגבתה את חייהם של רבים משני הצדדים. סיוון היה אז בלב ליבה של ההתרחשות והקרבות. הצוות שלו "עפרון" סופח ליחידת צנחנים וקיבל משימות מורכבות. תפקידם היה להכין את השטח לכניסה קרקעית רחבה בעזה. היתקלויות עם חוליות מחבלים היו דבר שבשגרה עבור הכוח המיוחד, אבל אפילו החיילים המנוסים הללו לא ציפו לסיום שכזה באחד הקרבות הקשים וההירואים ביותר.

"התקרית הגדולה ביותר היתה פיצוץ שש חביות נפץ מתחת למרפאה כשכולנו היינו באותו הזמן בתוך המבנה והוא פשוט קרס עלינו" משחזר סיוון את האירועים. במהלך סריקות לאיתור מנהרה בחאן יונס בדרום הרצועה, הכוח נכנס למבנה ממולכד של מרפאת אונר"א. המבנה התפוצץ, והתמוטט כשהם בתוכו. "אתה לא מרגיש מה קורה אתה לא מרגיש את הכאב הפיזי. הייתי פסיבי אבל שם. זוכר שאפילו התבדחתי עם הרופא, ובדרך עוד התקשרתי לאמא שלי ולחברה שלי נועם ואמרתי להם שקיבלתי שריטה מזכוכית, ושאני בדרך לבית חולים. באיזה שהוא מקום האמנתי בזה". סיוון לא נשרט קלות מזכוכית, הוא נלקח לבית החולים כששלושה רסיסים פילחו את העורק הראשי והשריר ברגלו השמאלית. "עמרם, מהצוות שלי עשה לי חוסם עורקים. לקחו אותי לבית חולים ועברתי ניתוח. לא הבנתי מה יש לי, והייתי בטוח שאחרי הניתוח אני חוזר לשטח להילחם".

לשטח הוא לא חזר, אבל ברגעים האלו הוא עדיין לא הבין את גודל האסון, עדיין לא היה מודע לכך ששלושה מחבריו הטובים מהצוות מצאו באירוע הזה את מותם, ותשעה נוספים נפצעו בדרגות שונות. "כששמעתי על ההרוגים בפעם הראשונה התחושה באותו רגע היא ניתוק. לא פרצתי בבכי, לא הגבתי, לא דיברתי במשך לא יודע כמה זמן. רק כשסיפרתי את זה לעוד אנשים, לאורחים שביקרו אותי, אז הבנתי."  סמל-ראשון מתן גוטליב, סמל-ראשון גיא אלגרנטי וסמל-ראשון עומר חי נהרגו בתקרית ביום ה- 23 למבצע. "הרגע שבו הרגשתי ממש את הדקירה בלב זה כשפתחתי חדשות באינטרנט וראיתי את התמונות של החברים שלי. לא יכולתי להמשיך לקרוא, כשהבנתי שאת אחת התמונות אני בכלל צילמתי".

צוות "עפרון" יחידת מגלן, לפני התקרית בצוק איתן

רגלו של סיוון ניצלה בעקבות התושייה של חברו, ובעקבות הצוות בבית החולים. רק לאחר מכן, הוא גילה שנשקלה האופציה לקטוע את רגלו, אבל לאחר ניתוח קשה הרופאים הצליחו להצילה. סיוון עבר שישה ניתוחים ברגלו במהלך החודש וחצי בהם היה מאושפז בבית החולים סורוקה בבאר שבע, ולאחר מכן עבר שיקום של חודשים רבים בתל השומר "אני זוכר את הפעם הראשונה שלא הצלחתי ללכת והייתי צריך ללמוד ללכת מחדש ואז הבנתי. היה רגע קשה במיוחד בשיקום שבפעם הראשונה אחרי 3 חודשים כששחררו אותי לסופ"ש מהשיקום הביתה. הייתי צריך לעלות במדרגות הביתה, ולא הבנתי איך לעלות מדרגות, ואבא שלי היה צריך להרים אותי עם הכסא גלגלים. זה מן חוסר אונים שלא הייתי רוצה לחוות אף פעם שוב".

לסיוון הייתה תמיכה רבה ממשפחתו, האנשים הקרובים לו ביותר כמו חברתו, נועם, וגם מחבריו לצוות שהמשיכו לתמוך ולהיאחז אחד בשני. לתמיכה הזו הצטרפה תמיכה גם ממקום לא צפוי מקהילת היהודים בצפון אמריקה. חבילות מיהודי צפון אמריקה בכלל ומניו יורק בפרט, ואף ביקורים הציפו את הלוחמים בשיקום שלהם. "זה שם לי בראש שיש קהילה מאוד גדולה בצפון אמריקה שאיכפת להם ורק אז הבנתי את הקשר החזק הזה". הוא התחיל להבין יותר את יהודי התפוצות, את האנשים שאמנם לא לחמו איתם בשטח ולא גרים בישראל אבל רואים בה כחלק מהם.

לאחר שעבר שיקום, גבר על כל התחזיות לרגלו. שנה אחרי הפציעה הצליח אפילו להשתתף במרוץ כנגד כל הסיכויים. אז הבין שזה הזמן גם להחזיר קצת למי שעמדה לצידו לאורך כל הדרך ותמכה בו ברגעים הקשים ביותר, בת זוגו, נועם. "הגעתי לארה"ב אחרי שבת הזוג שלי נועם תמכה בי בכל תהליך השיקום והגיע התור שלה להגשים את עצמה ואת החלום שלה. ללמוד בניו יורק אופנה". מהר מאוד הוא מצא עצמו נוסע אחריה ללימודים בתפוח הגדול והחל גם הוא בלימודיו כאן, אבל משהו עדיין היה חסר.

סיוון במירוץ אבן יהודה, שנה אחרי הפציעה

הוא חיפש משהו נוסף, משהו שהוא יוכל לתרום בו "חיילים בודדים זה היה משהו שהתחברתי אליו מיד. בצוות שלי היה חייל מגרעין צבר, חייל בודד, רון שניידר, הוא השתחרר שבועיים לפני צוק איתן. הכרתי את הסיפור שלו ושל החיילים הבודדים שזה דבר מדהים". מיד פנה לתוכנית של גרעין צבר, שפועלת כבר 27 שנים ודרכם עולים כל שנה לישראל מעל 400 ילדים מכל רחבי העולם. שם קיבלו אותו בזרועות פתוחות לסוג אחר של מילואים, להדריך צעירים וצעירות שחולמים לתת מעצמם לישראל ולהתגייס לצה"ל. "סיוון הוא בחור מיוחד ברמות אחרות. הוא תרם את התרומה הכי גדולה שבן אדם יכול לתרום, והוא בחר לתרום את התרומה הזו אחרי שהוא נפצע בצוק איתן, והוא עושה את זה בשיא הצניעות. כשהילדים רואים אותו שהוא דוגמא ומופת לאיך חייל קרבי נראה, איך בחור ציוני נראה, אז הם מקבלים את כל הערכים ממנו, סופגים אותם, אנחנו הרווחנו שהוא מסכים להתנדב אצלנו" אומר מומיק נבו, מנהל גרעין צבר בצפון אמריקה. מבחינת סיוון מדובר בהגשמה עצמית שהוא לא ציפה לה כאן בניו יורק "השאלה הזו למה לאנשים שיש להם אחלה חיים פה למה להם להיכנס לטרוף הזה? שאלתי הרבה פעמים את החבר שלי שהיה חייל בודד, זה מאוד סיקרן אותי. הקשר החזק הוא בלתי נספר בין הקהילה פה לישראל".

ב"צוק איתן" נהרגו שלושה חיילים בודדים. נבו, שבעצמו שירת כחייל קרבי, כמו רבים ממדריכי גרעין צבר מבין את הסיטואציה הקשה שעמדה בפני סיוון לפני ארבע שנים ולא מקל בכך ראש. "אני חושב שהעבודה שלנו היא להבהיר להם (למתגייסים) שזה לא עוד gap year, זו לא עוד תוכנית. זה מעולה שהם ציוניים, אבל מדובר בדברים אמיתיים בסכנה אמיתית. אני חושב ומקווה שבתקופה של שמונה חודשים, ארבעה סמינרים, היכרות מעמיקה עם כל מיני מורקים שהיו ועם חלקים עצובים ושמחים בשירות הצבאי הישראלי, אני חושב שאנחנו מוציאים אותם מארה"ב כשהם באמת מבינים לאן הם הולכים ובאמת מוכנים לשירות הצבאי. האחריות היא אחריות אדירה". מבחינת מדריכי הגרעין המטרה היא להכין אותם לכל מה שמצפה להם לאורך הדרך, בין אם מדובר בשירות קרבי ובין אם לא. סיוון משתלב בתוכנית הזו כאחד מהם וזאת למרות שהוא עצמו לא היה חייל בודד ולא גדל בארה"ב. השירות שלו, ההקרבה, הניסיון שלו והאכפתיות שלו מעל הכל זה מה שהופך את ההדרכה שלו ליקרה מפז עבור המתגייסים לעתיד.

סיוון בטקס סיום "גרעין צבר", ניו יורק 2018

בעוד חודש הצעירים והצעירות אותם הדריך במהלך השנה יפרשו כנפיים ויעלו על המטוס לישראל לקראת הגיוס לצה"ל. ארבע שנים אחרי התקרית ששינתה את חייו הוא מבין שלמרות הכל החיים ממשיכים והוא מתכוון לנצל אותם עד תום, ולהמשיך לתרום מעצמו ומניסיונו כמה שרק יוכל "אסונות יכולים לתפוס אותנו בכל מקום, בכל רגע בחיים, השאלה היא איך אתה מתמודד עם האסון אח"כ. אם לא הצוות שלי והחברים שאספתי בשירות שלי, והכלים שקיבלתי בשירות שלי לא הייתי יכול להתמודד עם קשיים ואסונות כאלו".

סיוון מדבר עם הורה של מתגייס לעתיד דרך "גרעין צבר"