דוד לקס הוא גבר יהודי בן 85 שניצל מגורל מזוויע בהיותו ילד קטן, אך הוא איבד דבר נוסף במהלך מלחמת העולם השנייה: התמימות שלו. לקס הוא אחד מאלפי ילדים שחולצו ע"י הקינדר-טרנספורט, רשת שנועדה להציל יהודים ברחבי אירופה שהוקמה ע"י ניקולס וינטון, פילנתרופ בריטי. כעת, ביום השנה השמונים לפעולות הגבורה, לקס ותשעה ניצולי שואה נוספים יציגו חפצים מהילדות שלהם במוזיאון השואה בלוס אנג'לס (LAMOTH).
דייב לקס (צילום: האנס גוטנכט)
לקס גר בשכונת נורת'רידג עם אשתו, הלין. תמונות וחפצים רבים מחייו לאחר החילוץ יוצגו בתעורכת "הילדות נשארה בתחנה" ("Childhood Left at the Station") שתוצג במוזיאון לרגל ציון 80 שנים מהאירוע, והוא ייפתח ביום ראשון, ה-26 באוגוסט. לקס נולד בשנת 1933 כאיסדור פינקסוביץ' בעיירה נגרוביץ', שהייתה ממוקמת בזמנו במדינת צ'כוסלובקיה (לימים התפצלה לצ'כיה וסלובקיה).
אחד מהחפצים מתוך התערוכה (צילום: LAMOTH)
בשנת 1939 שלח וינטון הבריטי נציג אל בית משפחת לקס במטרה להוציא את הילדים לפני שהסכנת הנאצים תגיע אליהם. הוריו נאלצו לקבל החלטה שאף הורה לא רוצה לקבל, לשלוח את הילדים הרחק מהסכנה, אך מבלי לדעת אם הם יתראו שוב לעולם. הם החליטו לשלוח את לקס ואת אחיו הגדול יעקב אל האי הבריטי.
ילדי הקינדר-טרנספורט, כפי שמופיעים באחת התמונות בתערוכה (צילום: LAMOTH)
"אישה בלונדינית הגיעה ואמרה שהיא תחזור לאסוף אותנו. היא דיברה אם כל המשפחות בבית הדירות ואף משפחה לא הסכימה לוותר על ילדיה, דבר די שגרתי. אפילו היום כשאני שואל תלמידי תיכון אם ההורים שלהם היו מסכימים להם לנסוע למדינה זרה מבלי לדעת מתי הם יחזרו, וכולם עונים 'לא' בצורה גורפת", אמר לקס.
דייב לקס (צילום: האנס גוטנכט)
כאשר הגיע לאנגליה, לקס ואחחיו התגוררו בעיר אילי (Ely) במוסד לנערים יהודים. הם חוו התעללות, בתוך המוסד ומחוצה לו, אך לפחות הם היו בטוחים מפני ידי גרמניה הנאצית. "אם לא הקשבת לאחראי במוסד הנערים, הוא היה מרביץ לך", שיחזר לקס. מחוץ למוסד סבלו הנערים היהודים מדעות קדומות, למרות העובדה שהם היו במדינה ידידותית. "לא העזנו ללכת ליד בתי הספר הלא-יהודים לבד כי הם היו זורקים עלינו אבנים", נזכר לקס. "מדכא אותי להודות שמספר פעמים הכחשתי שאני יהודי כאשר ילדים גדולים הציקו לי ושאלו את השאלה", הוא אמר.
לקס למד בגיל צער את משמעות הדבר של שנאה בשל היותך מי שאתה. כאשר הוא עזב את ביתו בצ'כוסלובקיה, הוא חשב שהוא בדרך לחופשה ולא הבין מדוע הוריו בוכים. "למדתי משהו על האנטישמיות. הם שונאים אותך בגלל שהם לא ראו יהודי לעולם. באילי לא דרך יהודי לפני שהגענו", מספר לקס.
אחת התמונות בתערוכה (צילום: LAMOTH)
"תמיד היינו קרובים", מספר לקס על הקשר בינו לבין אחיו יעקב. הרי כל אח היה הדבר היחיד המוכר בארץ זרה. הם עשו הכל ביחד, וגם יצאו ביחד לדרך חדשה בתקופה שלאחר המלחמה תוך כדי ההבנה שהם לא יראו את הוריהם שוב. לקס נזכר בימים האחרונים של המלחמה ותחושת האופוריה ששטפה את האי הבריטי: "היו חגיגות מטורפות. אנשים רקדו ושרו ברחובות. אני גם שמחתי, אבל לא ממש. רציתי לראות את ההורים. חיכינו שבועות וחודשים עד שבסוף הבנו שלא נראה אותם. דיברנו הרבה, יעקב ואני, וסוף סוף פשוט השלמנו עם הבשורה והחלטנו שאנחנו צריכים להמשיך הלאה", הוא אמר.
