עשרות אלפי אסירים, בעשרות ואולי מאות בתי סוהר ב-17 מדינות לפחות, החלו היום בסדרה של שביתות המיועדת להימשך שלושה שבועות - עד לתשעה בספטמבר, אז יחול יום השנה ה-47 למרד האסירים המפורסם בהיסטוריה האמריקאית, בכלא אטיקה שבניו יורק.
לשבור את השלשלאות, או לפחות שיכאבו פחות
במהלך תקופה זו מתכננים האסירים לסרב לעבוד, לנקות את בתי הסוהר ובחלק מן המקרים אף לאכול, על מנת למשוך את תשומת לבו של הציבור (שכלא אותם במטרה לשכוח מהם) אל תנאי הכליאה הקשים ואל מה שהם רואים כניצול האסירים ככוח עבודה בבתי הסוהר של אמריקה.
"אסירים רוצים הערכה על תרומתם לחברה", אומרת אמאני סווארי, דוברת של תנועת המחאה. "כל תחום ותעשייה מושפעים ברמה כלשהי מבתי סוהר, מלוחיות זיהוי על המכוניות שלנו למזון המהיר שאנחנו אוכלים לחנויות שאנחנו קונים בהן. אז אנחנו באמת צריכים להכיר באופן שבו אנחנו תומכים במכלול הכליאתי-תעשייתי באמצעות הדולרים שאנחנו מוציאים". בעבר צוינו רשתות ארציות כמו ענקית ההלבשה התחתונה ויקטוריה'ס סיקרט וענקית הקפה סטארבאקס כמו שעושות הון על גבם של אסירים שמרוויחים במקרה הטוב דולר לשעה.
סוגיית עבודתם של אסירים קיבלה לאחרונה תשומת לב בקליפורניה, שם גויסו מתנדבים מבין האסירים להילחם בשריפות הבר שוברות השיאים במדינה - וזאת תמורת שכר עלוב של דולר לשעה ועוד שני דולר ליום. אבל הנוהג של שימוש באסירים ככוח עבודה חינם או מוזל נפוץ בכל רחבי ארה"ב, בשל חריגה מפורשת בתיקון ה-13 לחוקה, שאוסר על עבודת כפייה אבל מתיר אותה כחלק מעונש על פשע.
להכות בברזל בעודו חם
עבור סווארי והאסירים המשתתפים בשביתה, העבודה הכפויה לרוב והשכר המועט הם למעשה "עבדות מודרנית". עוולות אלה, יחד עם התנאים הקשים בבתי הסוהר שלטענת אסירים גרמו למהומות הקשות בכלא בדרום קרוליינה מוקדם יותר השנה, הם הגורמים למחאה.
הבעיה עבור בתי הכלא היא שתיקון הבעיות עליהן מצביעים האסירים ידרוש כסף, שלמדינות המתמודדות ברובן עם גירעונות תקציביים כאלה ואחרים לא יהיה הרבה רצון או יכולת לתת. הדבר מעורר ספק אם מישהו יקשיב ברצינות למחאת האסירים.
השביתות מגיעות שנתיים לאחר שביתת האסירים הגדולה בארה"ב, בה נערכו מפגני מחאה בלפחות 12 מדינות בהשתתפות עשרות אלפי עשירים. המחאות השנה עשויות להיות גדולות עוד יותר. אין מספרים מדויקים באשר למספר האסירים המשתתפים במחאה או מספר מתקני הכליאה בהם מתקיימת פעילות מחאה, שכן המארגנים ממשיכים לארגן משתתים והידיעה מתפשטת מפה לאוזן. אולם המארגנים מצפים לפעילות ב-17 מדינות לפחות.
"המנוף היחיד שיש לאסירים הוא הגוף שלהם". אמאני סווארי, ממארגנות המחאה (צילום: CNN)
האסירים יערכו שביתות רעב, שביתות עבודה ושביתות שבת, ויקראו לציבור להחרים את מוצריהן של חברות וסוכנויות המפיקות רווח או תועלת מבתי סוהר ומעבודת אסירים. "המנוף העיקרי שיש לאסירים הוא הגוף שלהם", אומרת סווארי. "אם הם בוחרים לא ללכת לעבודה וסתם לשבת בחדר הכללי או בחדר האוכל, וכל האסירים בוחרים לשבת ולא ללכת לחדר האוכל בארוחת הצהריים או הערב, אם הם בוחרים לא לנקות את החצר, זה המנוף שיש להם. כלא לא יכול להתנהל בלי עבודת אסירים".
האסירים ניסחו רשימה של עשר דרישות כלל-ארציות. בין אלה נכללים "שיפור מיידי בתנאי הכליאה" ו"'קץ מיידי לעבדות בבתי הכלא". כמו כן הם מבקשים לבטל חוקים פדרליים שהגבירו את שיעור הכלואים, וכאלה המקשים על אסירים לתבוע בשל הפרת זכויותיהם. והם קוראים לשים קץ לאפליה הגזעית במערכת המשפט והגדלת היקף תוכניות השיקום בבתי הסוהר. בנוסף יש דרישות מקומיות בהתאם לצרכי בתי כלא שונים, אולם בתי כלא רבים ברחבי ארה"ב סובלים מבעיות דומות - מחסור בכוח אדם (שמגביר את האלימות בין האסירים, כפי שקרה בדרום קרוליינה) ותנאים פיזיים ירודים שידרשו כסף רב לשיפוצים.
מנגד טוענים מנהלי בתי הכלא כי בלתי אפשרי לשלם לאסירים שכר מינימום, משום שמעסיקים "בחוץ" אינם משלמים על דיור, מזון, ביטוח רפואי מלא והוצאות אבטחה מוגברות הכרוכות בהעסקת עבריינים מורשעים. עוד הם טוענים כי העבודה בזמן ריצוי העונש מעניקה לאסירים כלים שיקלו עליהם להשתלב שוב בחברה לאחר שחרורם.
