הווילג' וויס, השבועון הניו יורקי הרדיקלי והאגדי, נועל את שעריו, וכנראה לתמיד. האתר הניו יורק גותאמיסט דיווח היום כי פיטר בארביי, שמשפחתו השווה מיליארדים מחזיקים בבעלותה את ה"רידינג איגל" מפנסילבניה בנוסף לאימפריית ביגוד, ואשר רכש את השבועון לפני שלוש שנים, הודיע על כך לעובדים היום.

"היום הוא יום די מבאס (sucky) אמר בארביי לעובדים על פי הדיווח, והאשים את "המציאות העסקית" בצעד. מחצית מסגל השבועון, 15 עד 20 עובדים, יישארו למשך זמן לא מוגדר כדי לסגור את העיתון וליצור את הארכיב שלו. השאר מאבדים את משרותיהם מיד.

סגירתו של השבועון אינה מפתיעה כמובן, וגם אחד המוסדות האהובים בבירת התקשורת של העולם לא היה חסין מפני המצוקות הפוקדות את כל עולם התקשורת בכלל ועיתונות הדפוס בפרט. ההכנסות ירדו, המנהלים התחלפו תכופות, כותבים נאמנים ואהובים פוטרו או עזבו, וכן הלאה. אבל סגירתו מהווה מכה כואבת לכל מי שמעריך עיתונות אמיצה הבועטת במיינסטרים ובו בזמן מספקת סיקור איכותי מאין כמוהו.

הווילג' וויס נוסד בשנת 1955, ובמשך כמעט שלושת-רבעי מאה הוא היה האצבע שעל הלב הפועם של העיר, הקול של "גריניץ' ווילג'" הבוהמייני, המרדני, והגיי בפתיחות מתריסה, הרבה לפני שזה היה בטוח. הוא היה הקול של אנשי הרחוב שהפכו את העיר למה שהיא, ונחרו בבוז לעבר העשירים כשאלה ניסו לגנוב לא רק את הקצפת (זו דרך הטבע) אלא גם את הקפה, הסוכר, הכוס והכפית (שזו כבר חזירות).

וודוורד וברנסטין אולי הפילו נשיא, אבל לאורך קריירה, זה כנראה היה גדול חושפי השחיתות בתולדות העיתונות האמריקאית. וויין בארט, כוכב הווילג' וויס (צילום: צ'סטר היגינס, ניו יורק טיימס)

רשימת הכותבים שכתבו בוויס, ושעצם שמם גורם לעיני גיקים של עיתונות להצטעף, ארוכה מלהזכיר, אבל מי שרוצים מוזמנות לגגל את שמותיהם של רוברט כריסטגו, גדול ההיסטוריונים של הרוק, נאט הנטוף, גדול כותבי הג'ז בהיסטוריה של העיתונות בשפה האנגלית, הכתב החוקר האדיר וויין בארט, הקריקטוריסט והסטיריקן הגאון ג'ולס פייפר, מבקרת הקולנוע הפמיניסטית פורצת הדרך מולי האסקל, בעלת הטור השנונה אלן וויליס, מבקר המזון המשובח רוברט סייטסמה, שסייע לאנשים להבדיל בין מזון משובח לסתם פוזה פלצנית ויקרה מדי - ועוד רבים וטובים. אפילו בשנותיו האחרונות משך הוויס כישרונות כתיבה חדשים ומבריקים, כמו טליה לוין ואחרים.

עיתונאים גדולים וקטנים ספדו לווילג' וויס ברשתות החברתיות והיללו את מעלותיו כמקור לאיכות, לידענות ולמאבק בלתי מתפשר בבעלי בכוח. הכותב והעורך קית' פיפס סיכם זאת אולי טוב מכולם כשצייץ: "אפילו כשגדלתי במערב-התיכון, ראיתי את הווילג' וויס כסמל לכל מה שהיה מגניב במידה אסורה, מטרופוליטני ומחויב פוליטית בעיר ניו יורק. זהו אובדן עצום, ודוגמא נוספת להפיכת נוף העיתונות לתפל, תאגידי וטיפש". ביום בו קברו את מלכת הנשמה של המוזיקה, קוברים גם חתיכה גדולה מהנשמה של התפוח הגדול.