כתב העת היוקרתי "ניו יורקר", שבעמודיו התפרסמו יצירותיהם של כמה מגדולי הכותבים של המאה ה-20, מצא עצמו היום במרכזה של סערה פומבית ולגמרי לא מחויבת-המציאות, לאחר שעורך השבועון דייויד רמניק הזמין כדובר\מרואיין הראשי של כנס הניו יורקר השנתי את הגזען הלבן סטיב באנון, יועצו לשעבר של הנשיא טראמפ.
שעות ספורות לאחר שנודע על ההזמנה - ולאחר שידוענים רבים הודיעו במחאה על פרישתם מהכנס ואלפי קוראים הודיעו כי הם מבטלים את המנוי שלהם - הודיע רמניק לעובדי כתב העת הוותיק כי "חשב על העניין לעומק", והיות שאינו רוצה "לעורר את הרושם שאיננו קשובים לעובדים ולקוראים", החליט לבטל את הזמנתו של באנון, שנוהג לנקוב בשמותיהם של ספרים ו"הוגים" אנטישמיים במידה עוצרת נשימה כאבני היסוד של עולמו הרוחני. רמניק הודיע כי השבועון יראיין את באנון - כפי שעשה בעבר - ב"סביבה הולמת יותר". אולם הנזק - לכנס של השנה ולמוניטין של רמניק ושל הניו יורקר - כבר נעשה.
הניו יורקר נוסד ב-1925, ולמן הרגע הראשון מיצב את עצמו כחומר קריאה לאדם המשכיל, הקוסמופוליטי, המעודכן והמעורה. בעלון למשקיעים הכריז המייסד והעורך הראשון, הרולד רוס, כי "[השבועון] אינו נערך עבור הקשישה בדובוק (עיר קטנה באיווה)".
קצרה היריעה מלציין במלואה את רשימת הסופרים המהוללים שפיארו את דפי השבועון, אולם ביניהם ניתן למצוא כמה וכמה זוכי פרס נובל בספרות: טרומן קפוטה, רואלד דאהל, אליס מונרו, הרוקי מורקאמי, ולדימיר נבוקוב, דורותי פארקר, פיליפ רות', ג'יי.די. סאלינג'ר, ג'ון אפדייק, סטיבן קינג ועוד רבים וטובים. כתב העת נודע הן בעיתונות הפוליטית והחברתית החדה שלו, והן בסיפורים הקצרים ובקריקטורות המשובחות שפירסם - כולל קריקטורת השער שהפכה לאיקון.
סטיב באנון הוא העורך לשעבר של האתר "ברייטבארט", אותו הפך לספינת הדגל של ה"אלט רייט" (או כפי שמכנים אותו בשמאל, האלט-רייך). האתר ידוע בגזענות הגלויה של כותביו, ואזור התגובות בו הוא מדמנה של ניאו-נאציזם נטול כל בושה וצנזורה.
באנון, שלדברי תצהיר בית משפט של גרושתו "לא רצה שילדיו ילמדו עם יהודים", דוגל בגלוי בלאומנות ומרבה לתמוך בתנועות גזעניות ואנטישמיות ברחבי אירופה - UKIP בבריטניה, יוביק בהונגריה, מפלגת החירות באוסטריה, החזית הלאומית בצרפת, הליגה הצפונית באיטליה ועוד.
באנון אוהב למצב את עצמו כאינטלקטואל ומרבה לצטט בהערצה ובהסכמה את ג'וליוס אבולה - הוגה "אנטי שוויוני, אנטי דמוקרטי ואנטי ליברלי" שהטיף לאונס כביטוי לתאווה גברית ולכניעה מוחלטת של נשים בפני גברים ונחשב לפילוסוף המוביל של הניאו-פאשיזם - ואת הספר הגזעני "מחנה הקדושים" מאת ז'אן רספאיל, המתאר השתלטות של מהגרים מן העולם השלישי על אירופה העשירה.
מיד עם היוודע דבר הזמנתו של באנון לכנס הודיעו כאמור ידוענים רבים שהוזמנו אף הם לדבר בו על פרישתם. ביניהם נמנים השחקנים ג'ים קארי, פאטון אוסוולד וג'אד אפאטו, והקומיקאי ג'ון מולאני. "סטיב באנון ואני באותו אירוע? בחיים לא יכול לקרות", צייץ קארי, ואפאטו צייץ "אם באנון בפנים אני בחוץ. לא אשתתף באירוע שמנרמל את השנאה". יצוין שגם עיתון "הארץ", לחרפתו, הזמין את באנון לשאת דברים בכנס שלו אשתקד - אבל זה כשעוד היה יועץ רב השפעה של נשיא ארה"ב.
עם ביטול הזמנתו של באנון סביר להניח שרוב הידוענים הללו ישובו ויאשרו את הגעתם, אבל לא מן הנמנע שאחד מהם או יותר ינקוט עמדה ויתמיד בהחלטתו להחרים את האירוע. אבל העורך רמניק כנראה השיג את מטרתו - אחרת מי, חוץ מכמה ברנז'אים ניו יורקיים מפונפנים, היה מדבר על הכנס של הניו יורקר?