כשגרים בישראל החגים היהודיים הם חלק מהמארג שבו חיים, גם אם לא מדובר באדם דתי במיוחד. יום הכיפורים הוא דוגמא מצויינת לכך. ביום הכיפורים, למרות שמדובר בחג דתי, הכל עוצר מלכת. ישנו סטטוס קוו שהרוב המכריע בישראל לא יחרוג ממנו, אלא אם בביתו שלו. אין מכוניות בכבישים, החנויות והקניונים- גם אלו הפתוחים בשבתות- ככל הנראה יסגרו, אין לימודים, אין טלוויזיה, אין פעילות אולי חוץ מהליכה לבית כנסת או למקומות מפגש שכונתיים. בעשרים וחמש שעות שהן יום כיפורים אנחנו מתחבטים ביננו ובין עצמנו. 

בישראל, בגלל שהיום הזה פשוט קיים בתודעה החברתית של כולם, בין אם דתיים ובין אם חילוניים, זה הופך את הכל לפשוט הרבה יותר, במיוחד עבור אלו ששומרים. יום כיפורים גם מציין את מלחמת יום כיפור, שזו סיבה מספיק טובה גם לחילוניים לעצור לרגע את הזמן ולהתייחד עם האירוע בטראומתי בהיסטוריה של מדינת ישראל. מבלי להיכנס לויכוח האם זה טוב או רע, כפייה או לא, זה משהו שקיים ומקובל שנים רבות בישראל. את הויכוח על כך אני משאירה בידי הפוליטיקאים ולימים אחרים.

ראש הממשלה גולדה מאיר וחברי ממשלה המבקרים בפיקוד הדרום, 29 באוקטובר 1973. צילום: לע"מ / יהודה ציון)

כאישה חילוניה היום הזה תמיד היה בו משהו מיוחד עבורי. כיפור אפשר את הזמן להרהר, לחשוב, להתלבט, ופשוט לעצור לרגע את המרוץ המטורף של החיים, אבל אף פעם לא ייחסתי ליום הזה חשיבות יתרה. לפני שנתיים יצאנו אני, בן זוגי וביתי שעכשיו כבר בת שלוש לשליחות בארה"ב, ליתר דיוק, נחתנו במנהטן. ביקבות תפקידו של בן זוגי התוודענו לחיי היהודים כאן וגילינו יהדות אחרת, כזו שאפילו הייתי שוקלת להביא אותה איתי חזרה לישראל ולהיות חלק ממנה. בשנה הראשונה, יום כיפור הגיע ובכלל לא שמתי לה שהוא כאן.  אלמלא בן זוגי היה מזכיר לי שהוא צריך ללכת לעבוד בקהילות היהודיות באותו יום, ואלמלא הייתי מדברת עם המשפחה והחברים בארץ, ככל הנראה שכיפור היה עובר עליי כלא היה כלל. פתאום הבנתי שהיום הזה של התחבטות הנפש, של לא לעשות כלום, היה מאוד משמעותי עבורי בישראל וכאן הפך לפחות. הסיבה, בישראל הזמן עצר מלכת ואילץ אותי להתחבר, בארה"ב הכל המשיך כרגיל ולא הייתי צריכה לעצור. יש כאלו שיגידו שטוב שכך ויש שיגידו ההיפך. בעד ונגד, כנראה שאחליט לחיוב או לשלילה רק כשאחזור לישראל.לכולם יש את הסיפור והתחושה שלהם לגבי יום הכיפורים. זה הסיפור שלי. הנה שישה נשים שכותבות על יום כיפורים שלהן.

אילנית לבנון, לוס אנג'לס, אם לארבעה
בארה"ב משנת 1999. ארבעה ילדים, שניים עלו לארץ. הבכור התגייס עם גרעין מכבי צעיר למסלול נח"ל, לאחר שנת שרות. הבת עלתה לפני חודש  והצטרפה לגרעין ישראלי, עושה שנת שרות לפני הגיוס. שני בנים קטנים בגילאי 13 ו-9.
"ביום כיפור בתי הספר סגורים, כמו גם בראש השנה. חברה נוצריה סיפרה לי שגדלה באזור 'לא יהודי' אך רוב המורים היו יהודים, ובחגים לא היו מספיק מורים 'למלא מקום', כנראה שכך התהווה יום החופש. מאז, עברו מעל לשלושים שנה ומספר היהודים הולך וגדל במחוז בו אני גרה בטרזנה, פרבר בלוס אנג'לס. בשכונה שלי, לא שכונה 'דתית', יהודים רבים הולכים לבתי הכנסת. לדעתי זה משפיע גם על החילוניים במידה מסויימת. בעיקר מתוך רצון להנחיל מסורת לדור הבא. אני חושבת שאין ספק שבסביבה שלנו, בשכונה, יהודים רבים הולכים לבית הכנסת. יש תחושה באויר: עסקים יהודיים סגורים, התקשורת היהודית- הכתובה והאלקטרונית, מושבתים. הילדים בחופשה מבית הספר. יש בכלל אווירת 'התדלדלות תנועה' באזור. מנסיון העבר האוטוסטרדה חצי ריקה, כיום אני משתדלת להמנע מנסיעה ביום כיפור. כשהילדים היו קטנים, הלכתי איתם לבית הספר הקרוב, ששימש כבית כנסת זמני, מאחר והיה צורך באולם גדול להכיל את הקהל הרב. היינו הולכים לשמוע את תקיעת השופר עם סיום הצום. בעלי צם והילדים עם ההתבגרות בהגיעם למצוות, בחרו באופן עצמאי להצטרף אליו ולצום. הבית פלורליסטי ומכבד את הבחירה האישית של כל אחד ואחת. שני ילדינו הבוגרים היו בתנועת נוער יהודית-חילונית הנקראת BBYO Bnei Brith Youth Organization ולקחו חלק פעיל בתפקידים בתנועה. השיא מבחינתינו היה כאשר כל אחד מהם נבחר על ידי חברי התנועה לשמש בשנת הי"ב שלו/ה כנשיא/ת התנועה בדרום קליפורניה מתוקף פעילותם ועיסוקם החברתי. באופן טבעי היתה גם יותר התחברות למסורת ממקום חילוני-היסטורי ומתוך החיבור שלהם כילדים לישראלים".

מריאנה טרגנו Taragano, ניו יורק, מדריכת פילאטיס
"אני עובדת בכיפור. אין לי שום תחושות לגבי זה שאני עובדת. לא מרגישה מאוד קרובה לזה (לדת) כרגע בחיים שלי גם ככה. בארץ הייתי צמה ומאוד אהבתי את יום כיפור. כשעזבתי את הארץ לראשונה ללונדון המשכתי לצום אבל בדרך שלי- עבדתי. אני מלמדת פילאטיס וזה תמיד מאוד קרקע אותי ולא הרגשתי שזה "מפר" את הצום, אבל לא נסעתי בתחבורה ולא אכלתי. לאחר מכן, התחלתי לחזור לארץ לחגים. מאוחר יותר, הבנתי שדת זה לא הקטע שלי. זה יותר מפריד אנשים מאשר מחבר, וזו לא מי שאני. אני חושבת שעניין ה"עם הנבחר" זה שטויות. אני מרגישה ישראלית, חלק מתרבות מסוימת במידה מסוימת אבל ממש לא מרגישה שמצוות תורמות למשהו. אם כבר להיפך. היום אני לא מציינת את יום כיפור, אלא אם אני בארץ באותו הרגע, ולא מרגישה עם זה כלום. לא טוב או רע. אני אוהבת לחיות את הרגע במקום ועם התרבות שבה אני נמצאת. זה לא מרגיש כמו מאמץ בארץ כי כל המדינה עוצרת. זה כמו שיש כאן את כריסטמס. כל מקום והמסורת שלו".

שירן אליה, בת 22, שנה וחצי בניו יורק
"בית כנסת, משחקים משחקי קופסא. גרתי בראשון לציון רוב חיי, וכל כיפור כל ה״ילדים״ שכבר גדלו ממש, מגיעים לכניסה של ראשון, קוראים למקום 'הפרח' בגלל הצורה. תמיד היינו קובעים בפרח בסביבות 9, והיו מגיעים לשם מאות אנשים. זה תמיד היה הזמן לראות את כל החברים מבית הספר במכה אחת. לא היינו צריכים לקבוע ולדבר בטלפונים ולא כלום, היינו מבלים בחבורות עד 6-7 בבוקר.
מתגעגעת לזה ממש. פה הכל רחוק ומשעמם בכיפור".


סתיו גרמן, ניו יורק
"עברתי לנויורק לפני כ-10 חודשים וזה יום הכיפורים הראשון שלי בעיר. אני לא שומרת מסורת יהודית, אבל בהחלט שומרת על המסורת החילונית של רכיבה על אופניים מאז ילדות. לכן ביום רביעי בבוקר אני מתכננת לשכור אופניים בסנטרל פארק ולהינות משבילים, כמעט ללא מכוניות".


טלי ספייזמן (Speizman),  ניו יורק
"כמו בכל חג יהודי כאן (אולי חוץ מחנוכה, כי זו ניו יורק, וחנוכה זוכה לכבוד כיוון שהם חושבים שזה ה"Jewish Christmas" ורוב הזמן אין לי כח או לב להעמיד אותם על טעותם), אבל כמו רוב החגים היהודיים- מי שרוצה וחשוב לו מייצר לעצמו. אני מתארגנת על בית כנסת במרחק הליכה מראש. רוב בתי הכנסת יבקשו לקנות כרטיס, אבל ישנם מספיק בתי כנסת בעיר שיגידו לך תתרמי כמה שאת יכולה ורוצה תמורת כרטיס. לי יש מסורת להכין ארוחה מפסקת לעצמי, ולבשל מרק עוף, לא לשכוח לקנות שקדים או להכין איטריות. משהו בריח של מרק עוף גם מיצר את אווירת טרום כיפור עבורי. אז כן, המכוניות עוד נוסעות, העיר עמוסה והטלוויזיה של השכנים דולקת, אבל בסופו של דבר זה לא מה שמפריע לעשות חשבון נפש, ולי עוד יש ADD".


ויקי נתח Netach, לונג ביץ
"עושה על מה שלא הספקתי לעשות בבית כמו סידור ארונות. רבעתי עם חברות בבית הכנסת המפואר בשכונה, אבל בעיקר תמים לטיהוא הגוף והנשמה".

שרון יובל מאלפרטה, אמא לשתי בנות חמש ושנה וחצי, ניו יורק וג'ורג'יה
"בשום מקום אין כמובן יום כיפור כמו בארץ, עם אוירת הקדושה, ההכנות, השקט ברחובות ללא מכוניות והילדים המשחקים ברחובות. עם זאת, ניו יורק, עיר יהודית מאוד, יש אווירת יום כיפור אחרת, יש תכונה באויר. ביום עצמו יש משהו באנרגיה הסוערת של העיר שנרגע. כולם בניו יורק יודעים שהיום יום כיפור. בג'ורג'יה יום כיפור הוא יום ככל הימים, כך כולם מתנהלים. בעצם אווירת יום כיפור, היא מה שכל אחד בוחר לעשות בביתו. כמעט אף אחד ברחוב לא יודע שהיום יום כיפור ומה זה אומר".