כ- 500 רקטות מעזה נחתו ב-24 שעות בישראל. הרוג אחד כבן 40, אישה בת 60 במצב אנוש, אישה נוספת פצועה קשה, עשרות פצועים קל נוספים ועשרות, אם לא אלפי נפגעי חרדה. תוסיפו גם אותי לרשימת נפגעי החרדה, כי אמנם גופי בניו יורק אבל נפשי הפגועה שם, בעוטף עזה, ואני לא היחידה.
כשבדרום ישראל הטילים התעופפו לכל עבר, גם אני הרגשתי חרדה. אני מכירה את התחושה של מי שחי שם, הרי גם אני עד לפני שנתיים גרתי, נשמתי, חוויתי, דיווחתי ולא פעם אפילו הייתי בטווח האש כשמטרים ספורים ממני היו שנפגעו ואף כאלו שקיפחו את חייהם. בשנתיים האחרונות, מאז שאני בארה"ב, כשאני שומעת על הסלמה בדרום, בין אם מדובר בטילים או מדובר בעפיפונים או בלונים, עולות בי שתי מחשבות: האחת- הקלה. אני לא צריכה להסביר לבנותיי איך מתמודדים עם אזעקות ועם בומים חזקים לאחר מכן. אני מרגישה הקלה ששתי הקטנות שלי יכולות לעוד כמה רגעים להמשיך להיות ילדות תמימות ללא חששות. המחשבה האחרת - עוד רגע אנחנו חוזרים, עוד רגע אצטרך, בלית ברירה, ללמד אותן מה זה מקלט ומרחב מוגן ומה עושים כשהאזעקה פוגשת אותך ברחוב.
בעשרים וארבע השעות הנוראיות שעברו על חברי ומשפחתי בדרום, ואחרי שנתיים בהן הייתי מעט מנותקת מהיקום שנקרא ישראל, למעט באירועים מסויימים, הרגשתי שאני נשאבת לתוהו ובוהו, לחרדות שוב. קבוצות הוואטצאפ הביתיות של החברים והחברות מהארץ לא הפסיקו לרטוט. הדיווחים מישראל תחילה על אירוע שהסתבך ומ' הקצין שנהרג רק הכינו את השטח למה שידענו שיגיע. באחת הקבוצות חברה נתקעה באשקלון באזעקות ולא יכלה לנסוע הביתה להיות עם הילדים. היא נאלצה לקחת סיכון ולנסוע הביתה, מרחק של רבע שעה נסיעה מפחידה שבין חיים למוות. חברה אחת שאלה איך מתקלחים ומקלחים את הילדים? שאלה שאולי נשמעת מעט הזויה, אבל כשאתה נמצא במצב בו אתה לא יודע מה יקרה בעוד חמש דקות, בעוד דקה, והאם יהיה לך זמן להתנגב ביציאה מהמקלחת, היא הופכת ללגיטימית יותר מתמיד. התלבטתי כמה פעמים אם להטריד אותם ולשאול אם הכל בסדר, הרי בכל זאת אני כאן והם שם ואין לי איך לסייע.
ישראלים רבים שפגשתי במהלך היום כאן בניו יורק הרגישו תחושות דומות. הם היו צמודים לחדשות בארץ או לפחות היו מעודכנים באירועים העיקריים על החייל שנפצע קשה מירי נ"ט על אוטובוס, על היעדים הרבים שתקף צה"ל בתגובה, כולל תחנת הטלוויזיה של חמאס, ביטול הלימודים בערים בדרום וביישובי העוטף, בשגרת החיים שהופסקה ובאיומים של ראשי הזרועות הצבאיות בעזה ל"הרחבת מעגל האש".
רבים בארה"ב התקשרו, סימסו ובדקו מה שלום יקיריהם. כשהרקטה הראשונה פגעה בבית באשקלון, העיר בו משפחתי חיה, התקשרתי לאימי כדי לוודא שהכל בסדר. תוך כדי שיחת הטלפון אזעקה, ואני לרגע החסרתי פעימה, הסתכלתי לצדדים וחיפשתי כמו חיילת מיומנת את הדרך למרחב המוגן. מהר מאוד התעשתי והבנתי שלא אני זו שצריכה לחפש מחסה. זה החזיר אותי לימים הקשים של מבצע "צוק איתן", ימים בהם חייתי מירי לירי, מאירוע לאירוע. נזכרת איך הדיווחים לא פסקו, איך היה לנו חשוב לא להפסיק לשדר ולו לרגע. פתאום, נזכרתי בחברי העיתונאים שלבטח מדווחים מהשטח אם זה במקום הנפילות ואם זה בבתי החולים. סימסתי להם: שמרו על עצמכם בין לבין. לרגע, שוב מחסור בחמצן, אי יכולת לנשום, סחרחורת קלה, מחנק, הבנתי בפעם הראשונה- גם אני הייתי ועדיין, גם כאן, נפגעת חרדה.
מהר מאוד הייתי צריכה להדחיק, לשכוח מכל מה שקורה שם כדי להמשיך כאן בשגרה שלנו. חיפשתי אנשים כמוני שליבם שם וגופם כאן וגיליתי שאני לא לבד. פגשתי במהלך היום כמה וכמה שעל פניהם ראיתי את החשש, את הבהלה. הקהילה הישראלית בארה"ב שמתקשרת על גבי דפי הפיסבוק הרגישה מגוייסת. בקבוצת הנשים MaManhattan בניו יורק העלו את ההאשטאג #תומכות בדרום וקריאה לקנות מוצרים מבעלי עסקים בדרום והן לא היחידות. זה המעט שאנחנו יכולים לעזור מכאן. קבוצות רבות של ישראלים בארה"ב ויחידים החלו לשתף את התמונות של הנפגעים, של האוטובוס המפוייח, של מטחי הרקטות ואת תחושת התסכול של מי שנמצא כאן אבל שם.
שוב עלו בי התמונות של הלחימה הקודמת בעזה בה איבדנו רבים וטובים מחיילנו, ילדינו, אבל מה האלטרנטיבה עבור תושבי הדרום, עבורי ועבור משפחתי. עשרים וארבע שעות והסכם רגיעה. שוב שקט, שוב רגיעה, שוב תחושת תסכול, תחושה שהחיים שאבדו עד עכשיו לא מספיק חשובים. בפוליטיקה הישראלית כבר ממשיכים לשיח הבא, לרגע לא עוצרים. האם החיים בדרום לא מספיק חשובים כמו חיים בת"א? שואלים בחדשות. האם הסכם הרגיעה שהגיעו עם חמאס יחזיר מעמד? האם לא איבדנו את כושר ההרתעה? הרבה מחברי, כמוני, זוכרים את המלחמה ההיא האחרונה ולא רוצים שתחזור על עצמה, אבל מה האלטרנטיבה? האם האלטרנטיבה היא שוב מצב תרדמת עבור הדרום עד ההתקף הבא?
בזמן הרגיעה בדרום אני מנסה לתכנן קדימה. לישראל ולדרום אין ספק שאני חוזרת, זה הבית לטוב ולרע. מנסה לתכנן איך מספרים לילדה בת 4 וילדה בת שנתיים שהחיים שלהם הולכים להשתנות, איך מכינים אותן להיות גם נפגעות חרדה, בתקווה שלא לנצח.