אתמול, כמו שיודעים אפילו החדשים והמסוגרים ביותר מבין הישראלים המתגוררים בארה"ב, חגגה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות את חג ההודיה, הלא הוא Thanksgiving. החג מהווה בארה"ב את המקבילה לסדר פסח אצלנו. הדמיון העיקרי הוא שזה היום בשנה שעולה בו יותר מכל השאלה "איפה אתם בחג". אנשים שנפגשים עם בני משפחתם רק פעמים בשנה, לרוב עושים זאת ביום הזה ובכריסמס.
יש עוד נקודות דמיון - החל בתפריט מיוחד עם מרכיבים שחלקם אינם נאכלים כל שאר השנה, ודאי לא יחד, וכלה במסורות ממסורות שונות, חלקן ישנות, חלקן חדשות וחלקן מומצאות (כן, עוף מוזר ויבש-משהו, אנחנו מסתכלים עליך. מיד נגיע לזה).
אם אתם אוהבים - בכיף שיהיה לכם. אם לאו דווקא - אתם באמת לא חייבים לעשות לעצמכם את זה. ההוכחות בסוף הכתבה
סיפורי חלוצים
אז איך הכל התחיל, איפה צוין החג לראשונה, למה דווקא אחד העופות הפחות מלהיבים קולינרית ומה זה הרוטב ארגמן-זרחני המתוק להבחיל הזה? הכל יוסבר להלן.
בדצמבר של שנת 1620 נחתו 19 משפחות של אנגלים פוריטנים (תנועה דתית שמרנית ומחמירה), שהגיעו בספינה המפורסמת מייפלאוור, במה שמאז מכונה סלע פלימות', היום במדינת מסצ'וסטס. הם הקימו מושבה ושרדו חורף קשה ביותר. באוקטובר של שנת 1621, לאחר קציר מוצלח מאד שהבטיח את המשך קיומה של המושבה, חגגו המתיישבים יחד עם שכניהם הילידים (רק 53 מהגרים שרדו להשתתף בסעודה הזו, לעומת 91 אורחים משבט הוואמפנואג המקומי), עמם כרתו שלום בתחילת השנה, ושבכלל אפשרו להם לשרוד בארץ הלא-מוכרת.
הילידים הם שלימדו את המהגרים איך זורעים תירס, איך צדים צלופחים (הדבר היחיד שיש במים שם בכמויות כל השנה), מה אפשר למצוא לאכול ביער וממה צריך להתרחק ועוד טריקים חיוניים של ידיעת הארץ. כשמדברים בתרבות הפופולרית של ארה"ב על "חג ההודיה הראשון", מתכוונים לחאפלה הזו, ורק חבל שכל השכנוּת הטובה והקסומה לא החזיקה מעמד.
כמו בהרבה דברים, התרבות הפופולרית לא מדייקת. קודם כל, המתיישבים עצמם לא התייחסו לאירוע הזה כ"Thanksgiving" - מונח בעל משמעות דתית עבורם (זכרו, מדובר באנשים שעזבו את אנגליה כי שם לא נתנו להם לקיים את אורח החיים הדתי שלהם באדיקות מספקת). "מתן התודה" הרשמי הראשון של מושבת פלימות' נערך שנתיים מאוחר יותר, בכלל ביולי וללא כל קשר לאותו אירוע קודם.
"חג ההודיה הראשון" כפי שהוא מוכר בתרבות הפופולרית. אז מה קרה ליחסי השכנות המקסימים האלה? ובכן...
דבר שני, זה בכל מקרה לא הראשון. בדצמבר 1619, דהיינו קרוב לשנתיים קודם, נחתה בברקלי האנדרד שבווירג'יניה קבוצת מתיישבים אחרת, בת 39 מהגרים, שתקנון האגודה השיתופית באמצעותה מימנו את המסע קבע כי "יום נחיתתנו במקום המיועד בארץ וירג'יניה יישמר מדי שנה לדור ודור כיום של תודה לאל הכל-יכול".
וגם זה לא באמת "יום מתן התודה הראשון במה שהיום נקרא ארה"ב". יש ראיות לטקסי הודיה דתיים באליזריו שבטקסס ב-1598, ובסיינט אוגוסטין שבפלורידה כבר ב-1565. אבל אלה היו ספרדים וקתולים, לא האבות המייסדים של האומה הפרוטסטנטית ברובה, והשטחים הללו הצטרפו לארה"ב רק הרבה יותר מאוחר ולא נמנו על 13 המושבות המייסדות. בין אלה שכן - הכבוד (כמו בהרבה דברים של "ראשון ב-") כנראה הולך לווירג'יניה, למרות מה שינסו הסנובים מבוסטון והסביבה לספר לכם.
ממסורת מקומית לחג לאומי
אז כאמור, "מתן תודה" היה מנהג דתי רווח, ובשנים המוקדמות של ארה"ב נהג הקונגרס להכריז על "ימי הודיה" לעתים קרובות, לעתים יותר מפעם בשנה. ב-1863, בעיצומה של מלחמת האזרחים אך לאחר סדרה של ניצחונות שסימנו את ניצחון הצפון הבלתי נמנע, הכריז הנשיא אֵבּרהם לינקולן על יום חמישי, ה-26 בנובמבר, כיום מתן תודה שנתי, שיצוין ביום חמישי האחרון של נובמבר.
"מן הראוי שמנחות החסד של אל עליון יזכו להכרה, ביראה, בכובד ראש ובהודיה, בלב ובקול אחד, מצד האומה האמריקאית כולה", קבע משחרר העבדים בצו נשיאותי. מאז מצוין החג מדי שנה - וכל ההצדקות והקישורים לחלוצים בפלימות' או אלה שבווירג'יניה הם רק עניין שבדיעבד.
אתה תגיד תודה ל"אל עליון" שלך, אתה לשלך - וכולנו נעשה את זה כאמריקאים
יום חמישי האחרון-אחרון, או האחרון הרגיל?
הבקיאים מביניכם במקורות מכירים את הוויכוחים שהיו ביהדות, בתקופת בית שני, על כל עניין לוח השנה ובמיוחד חישוב מועדי חגים. מוכר הסיפור המשנאי על רבי יהודה, נשיא הסנהדרין, שפתר את הבעיה בהנחתה מלמעלה, כשפשוט ציווה על רבי יהושע, ראש סיעת התומכים בחישוב השונה: "גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך".
אז גם לאמריקאים היה משהו קצת דומה. ב-1939, כמו כל שלוש או ארבע שנים, היו בנובמבר חמישה ימי חמישי. הנשיא פרנקלין רוזוולט חשב שאילו רק היה חג ההודיה (שכבר אז סימן את תחילת עונת הקניות לקראת חג המולד) חל קצת מוקדם יותר, זה היה מעניק לכלכלה תקופת צריכה קמעונאית ארוכה יותר, שתגרום למספרים הכלכליים להיראות טוב יותר.
אז הוא החליט שהיות שברוב השנים יש בנובמבר רק ארבעה ימי חמישי, הכוונה האמיתית של מייסד החג לינקולן היתה "יום חמישי הרביעי של נובמבר". הרפובליקנים - מפלגתו של לינקולן שאז עדיין התעניינה במורשתו - הזדעקו וזעמו, ובמשך כמה שנים, בשנים עם חמישה ימי חמישי, היו מדינות שחגגו בשבוע הרביעי והיו שבאחרון,לפי המפלגה ששלטה ברמת המדינה. בסופו של דבר קבע הקונגרס את המועד בחוק - כמו שרוזוולט רצה, יום חמישי הרביעי, ולאו דווקא האחרון, של חודש נובמבר.
הנשיא רוזוולט חוגג את יום ההודיה כמו אמריקאי טוב - ביום חמישי הרביעי של נובמבר
אוקיי, אז סגרנו את הפינה ההיסטורית, למעט עניין אחד:
מה תרנגול הודו, מה?!
ובכן, האמת היא שב"ארוחת מתן-תודה הראשונה" המפורסמת, שלא היתה מתן-תודה ולא היתה הראשונה, לא אכלו תרנגול הודו! את סעודת סוף הקציר ההיא תיעד בפירוט וויליאם בראדפורד, אחד החלוצים, שכתב על 25 שנותיה הראשונות של המושבה ספר המשמש תיעוד היסטורי חשוב וכמובן נכח באותו משתה היסטורי. וכך הוא מתאר את התפריט: "עופות מים, בשר צבי, בשר חזיר, לובסטר, צדפות, פירות יער, פירות שונים, דלעת וירקות דלועיים אחרים". שמים לב מה חסר? תרנגול הודו הוא הרבה דברים. עוף מים זה לא אחד מהם.
הכללתו של תרנגול ההודו בתפריט החג היא מנוד ראש להיותו של העוף סמל איקוני של צפון אמריקה, עד כדי כך שבנג'מין פרנקלין, מאבות האומה (שלפו שטר של 100 דולר ותגידו לו שלום) רצה שתרנגול ההודו, ולא העיטם הקירח, יהיה הסמל הלאומי. בנוסף, אותו בראדפורד מציין שהמתיישבים בפלימות' אכן צדו ואכלו "כמויות גדולות של תרנגול הודו בר" כעניין של שגרה - אבל לא בכירת הסתיו ההיא. אז סמל לאומי, וגם זול יחסית - איך לא יתברג לתפריט?
אגב כירת סתיו. אמנם "חג ההודיה הלאומי", הקבוע באותו חודש בשנה, לא התחיל בימי החלוצים במאה ה-17 אלא רק במאה ה-19, אבל לינקולן לא המציא מסורת מאפס, אלא רק איגד את חגיגות ההודיה של הסתיו, שהיו בתקופתו כבר נפוצות ומקובלות, לכדי חג אחיד בכל האומה.
תדהימו את האורחים בצלי מסוגנן. זה לא יעשה אתכם טיפה פחות אמריקאים
הקשר לאוקטוברפסט
אבל מה שמעניין הוא שחוקרים לא מעטים סבורים כיום כי מה שהתחיל את המסורת בקרב הקהילות שהתפתחו מהחלוצים של המייפלאוור היו חגיגות סתיו דומות של מתן תודה לאלוהים שראו המתיישבים האלה בשנים שבילו בליידן שבהולנד, שם ראו את חגיגות ההודיה של התושבים בכל תחילת אוקטובר, לציון הסרת המצור הספרדי על העיר. החגיגה הזו של תושבי ליידן השתמרה עד היום, בשלושה בכל אוקטובר, עם שחזור של הקרב הימי בו הושגה חירותה של העיר, מצעד ומסורות שונות - וכמובן בירה כמים.
אה, והרוטב ההוא? זה חמוציות. רוטב פירות עם בשר זה עניין של טעם, אבל גם מי שאוהב לא צריך לדון את עצמו לדבר הזה שמוכרים בפחיות. כשעושים לבד זה יכול להיות טעים מאד. אבל מה שבאמת טעים וכיף בחג ההודיה הוא שלמרות מקורותיו הדתיים בעליל במאה ה-17, הרי שעד שהותקן כחג לאומי במאה ה-19 הוא הפך לאחת הדוגמאות לחג חילוני, שכל תושב יכול ליטול בו חלק ולהיות חלק מקולקטיב אזרחי משותף - מבלי להתפשר על אמונתו או לתת בעל כורחו תוקף לאמונה מתחרה.
אז השנה כבר עשיתם מה שעשיתם בת'נקסגיבינג. שנה הבאה תהיו קצת אמריקאים: תעשו ארוחה גדולה, תזמינו אורחים, או קבלו את הזמנתם והתארחו אצלם. אבל בכל הנוגע לאוכל, תכינו איזו מנה ישראלית טעימה להרשים בה את שאר האורחים, וכשיציעו לכם פרוסה יבשה של תרנגול הודו עם רוטב סוכר אדום חמצמץ, תרימו בקבוק של בירה בברכה, תגידו "לא תודה, אני אולדסקול", וספרו להם על מקורות האוקטוברפסט של החג הלאומי.
