צודק או לא,מבין ביחסי חוץ יותר או פחות, טראמפ מעצים את אמריקה ויוצר סדר עולמי חשוב חדש: ארצות הברית קובעת, ארצות הברית לא מפחדת. למרות שלא תמיד המעשים וההצהרות של טראמפ מתבטאים בפועל, האופי ההחלטי ועמדתו הנחרצת של הנשיא עושים את העבודה ויוצרים כח אמריקאי יציב מול שאר המדינות החזקות.

 

טראמפ הבין דבר חשוב, העולם לצערנו מבין כח, ותמיד לאורך ההיסטוריה אימפריות קבעו בכוחן את הסדר הגלובלי. לעומת קודמו, שהאמין שהעולם יגיב בשיתוף פעולה בתמורה ליחסו הסלחני, דבר שהתקבל כחולשה של אמריקה, טראמפ מבין שכח הוא סדר. נכון שכוחניות יתרה תמיד מסוכנת ועומדת על גבול המלחמה, אך גם בעולם המודרני אין דרך אחרת לשלוט.

 

 

 

הבטחותיו של ברק אובמה לסיים את מלחמות קודמו ולחזור ולבנות את אמריקה בצורה אחרת, כה הרשימו אנשים באירופה, שפרס נובל לשלום הוענק לו כמקדמה. אבל עם פרס נובל לא שולטים, ובשנות שלטונו של אובמה נראה היה שארה"ב יורדת בגדולתה בעולם. רוסיה זיהתה את החולשה ונכנסה למירוץ חימוש חדש, סין ניסתה וכמעט הצליחה להשתלט כלכלית ולהעצים את התלות האמריקאית בסין, תוך המשך בניית צבאה. כך ההיסטוריה מתעתעת בבני אדם, טראמפ נבחר, כצידו השני של המטבע לעומת אובמה, והחל להחזיר את כוחה של האימפריה בת 100 השנים.

 

 

 

 

 

מלחמת העולם הראשונה, או המלחמה הגדולה, הייתה העימות הצבאי הראשון בהיסטוריה שבו השתתפו יותר ממחצית מדינות העולם. המלחמה התחוללה בין השנים 1914–1918 ולחמו בה אלה כנגד אלה מעצמות המרכז ומדינות ההסכמה. המלחמה הסתיימה בניצחון מדינות ההסכמה, ובעקבותיה חלו שינויים גאופוליטיים ברחבי העולם. למרות שארצות הברית נכנסה למלחמה לצד מדינות ההסכמה ב-6 באפריל 1917, כשלוש שנים לאחר פרוץ המלחמה, ואף על פי שנגררה אל המלחמה בחוסר רצון בולט של רוב אזרחיה ומנהיגיה, יצאה ממנה בסופה כמנצחת הגדולה, כמעצמת על כלכלית וצבאית וכמנהיגה מוסרית של העולם המערבי. ארצות הברית גייסה ושלחה לחזית המערבית בצרפת כמיליון חיילים במסגרת חיל המשלוח האמריקאי תחת פיקודו של גנרל הצבאות ג'ון פרשינג.

 

לכוח היו 53,402 הרוגים בשדה הקרב, 63,114 הרוגים שלא בקרב (מתוכם 25,000 מתו בשפעת הספרדית) ו-204,000 פצועים. על אף שהמשמעות הצבאית של הכוח האמריקאי בלחימה לא הייתה גדולה, הדחיפה המורלית שנתנו החיילים הרעננים לבעלי בריתם הייתה מכרעת.

 

 

כלכלת ארצות הברית נהנתה מפריחה כתוצאה מהצטרפותה של המדינה למלחמה. בעוד שמפעלי התעשייה באירופה נפגעו וכוח האדם במדינות אלה דולל, הרי שתעשייתה של ארצות הברית התפתחה והשיגה מובילות עולמית, שחרור מתחרות, שווקים חדשים ונרחבים, שדרשו עוד ועוד מוצרים כחלק מתהליכי השיקום, ואף הילה מוסרית נעלה של מצילים. לאחר המלחמה ירדו בתלילות אחוזי האבטלה בארצות הברית והתפתחו מוצרים טכנולוגיים, בהם קנתה ארצות הברית עדיפות עולמית (מכוניות, רדיו, טלפון ועוד). המלחמה העלתה את ארצות הברית על מסלול למובילות עולמית ולהפיכתה למעצמת-על.

 

צבא ארצות הברית, שהיה כוח סדיר זעיר לפני המלחמה, אשר הוצב ותפקד בעיקר כמשמר גבול מול מקסיקו, הפך לגוף גדול, מאורגן ומיומן שהצמיח תוך כדי המלחמה מפקדים שהיוו את שדרת הפיקוד למלחמת העולם השנייה כדאגלס מקארתור, ג'ורג' מרשל וג'ורג' פטון. ארצות הברית, שלא הייתה מעצמה מרכזית לפני המלחמה, הפכה יחד עם בריטניה וצרפת לאחת המעצמות המרכזיות בעולם.

 

 

21 שנים עברו והחלה מלחמת העולם השנייה, המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות. מספר החללים במלחמת העולם השנייה (לפי ההערכות המקובלות) כ-64.5 מיליון בני אדם, יותר מבכל מלחמה אחרת בהיסטוריה. בריטניה וצרפת, שהיו מעצמות עיקריות עד המלחמה יחד עם ארה"ב, נחלשו מאוד וירדו מגדולתן. המעצמות ללא עוררין היו ברית המועצות וארצות הברית. 

 

 

 

כבר לקראת סוף המלחמה, נראה היה כי נוצרים שני גושים דיפלומטיים חדשים בעולם: הגוש המערבי, הכולל את ארצות הברית ומערב אירופה, והגוש המזרחי, הכולל את ברית המועצות ומזרח אירופה.

עם היווצרותם של שני גושים אלו, החלה מתיחות ביניהן. המאבק שהתפתח בשנים הבאות כונה "המלחמה הקרה". מאבק זה היה אידאולוגי, טכנולוגי וצבאי, אך לא הגיע לכדי מלחמה ישירה בין ארצות הברית וברית המועצות. החשש העיקרי לאורך כל תקופת המלחמה הקרה היה כי מלחמה שתפרוץ בין ארצות הברית וברית המועצות, תכלול שימוש בנשק הגרעיני שהופיע בסוף מלחמת העולם השנייה.

 

אך גם בזירה הזו, 45 שנים אחרי, החלה ברית המועצות להתפורר והשאירה את ארה"ב כמעצמה עולמית בודדה. באמצע שנת 1991 נערכו בחירות ברוסיה, שבהן זכה בוריס ילצין. בחירות אלו ציינו את תחילת ההתפרקות הסופית של המדינה. 

 

 

 

מאז ומתמיד ליוו את אמריקה הגדולה הספדים מכל סוג: בתחילה היה זה החשש מפני התפשטותה של ברית-המועצות למערב אירופה ולמזרח הרחוק; בשנות ה-70 היו אלו משבר הנפט, הקמתו של השוק האירופי המשותף וה”נס הכלכלי” באירופה, שהובילו לגל הספדים שבישר על שובה של היבשת הישנה שכונתה אז “מבצר אירופה”; שנות ה-80 הביאו אתם את החשש מהענק הכלכלי של יפן, ואת התחזית בדבר חברות יפניות כמו ‘סוני’ ו’טויוטה’ המשתלטות על הכלכלה האמריקנית; בשנות ה-90 תפסו סין והודו את תשומת הלב בדמות הכלכלות המתעוררות שהן “הדבר הבא”. ולבסוף, ופיגועי ה-11 בספטמבר בתחילת שנות האלפיים יצרו את התחזית העדכנית ביותר בדמות אימת הטרור המוסלמי וחולשת המערב.

 

אך לפעמים אנחנו שוכחים את האמת הפשוטה: ארצות-הברית היא הכוח הצבאי החזק בעולם. לא רק שצבאה הוא הגדול, המתוקצב, המאומן והמשוכלל מכולם, ארצות-הברית היא גם היחידה שמסגולת להשתמש בעוצמה זו בכל מקום בגלובוס כמעט ללא-הגבלה. הדבר בולט במיוחד על רקע יכולותיהן של מדינות אחרות: בעוד שרוסיה מתחזקת אך עדיין מתקשה לנהל מלחמות מוגבלות בסמוך לגבול אל מול יריבות חלשות כמו גיאורגיה או אוקראינה; ובעוד שבריטניה וצרפת זקוקות לסיוע ומטרייה אמריקנית על מנת לשלוח כוחות צבאיים למקומות רחוקים, הרי שארצות-הברית מסוגלת לנהל מלחמות מקבילות במספר חזיתות שונות הרחוקות עשרות אלפי קילומטרים מגבולה.

 

היא מחזיקה בסיסים וחיילים בכל יבשת ובכל אזור, כאשר בחלק מהמדינות מספר החיילים האמריקנים גדול יותר אפילו ממספר החיילים של הצבא המקומי. היא מחזיקה בארסנל הנשק הגרעיני הגדול מכולם וביכולות המודיעין המתקדמות ביותר, מנהיגה את נאט”ו הברית הצבאית הגדולה והחזקה בהיסטוריה ומדינות רבות, שביניהן מעצמות כמו יפן או דרום קוריאה, מפקידות את ביטחונן באופן מוחלט בידיה. הפערים הצבאיים הם כה גדולים שעל-פי הערכות ייקח לסינים או להודים עשרות שנים לבנות צי או חיל אוויר מתחרה לזה האמריקני. וגם זאת בהנחה שהצבא האמריקני יפסיק להשקיע ולהתפתח בעצמו.

 

עוצמתה הצבאית של ארצות-הברית, ומצבה הגאוגרפי הייחודי, הביאו לכך שהיא ניצבת פני איומים אזוריים אפסיים למדי לעומת מעצמות אחרות. ארצות-הברית מוקפת בשתי מדינות ידידותיות, קנדה ומקסיקו, ובמעגל השני של היבשת, אין לה אף מתחרה או איום פוטנציאלי צפוי. מעבר לכל זה היא מוקפת בשני אוקיינוסים גדולים, המגנים עליה מכל מתקפה או פלישה אפשרית. הפעם האחרונה שמעצמה זרה ניסתה לערער את הנחת הייסוד הזאת, העניין הסתיים במשבר הטילים בקובה.

 

לאף אחת מהמתחרות אין תנאים טובים כמו אלה. האיחוד האירופי (אם אפשר לכנות אותו מעצמה אחת) מרגיש כל בוקר את האיום הרוסי המתעצם ממזרח ואת חוסר היציבות של צפון אפריקה. סין מוקפות מדינות רבות העוינות את דרכה, שחלקן מקיימות קשרים ביטחוניים הדוקים עם ארצות-הברית. הודו גובלת במערב עם אויבתה הנצחית פקיסטן, המחזיקה בנשק גרעיני, ובמזרח עם סין, שהמתיחות עמה נותרת על כנה. כפי שנוכחנו בשנים האחרונות, גם גבולותיה של רוסיה יודעים חוסר יציבות. כך,בעוד גבולותיה של ארצות-הברית הופכים שקטים ובטוחים יותר מיום ליום גבולותיהן של המעצמות המתחרות הולכים ומתערערים.

 

אם כוחה הצבאי של ארצות-הברית עצום, כוחה הכלכלי חזק אפילו יותר. היא עשירה יותר מאירופה כולה, סוחרת יותר מכל מדינות מזרח אסיה וצורכת יותר מאפריקה. מעבר לכך, ארצות-הברית היא החדשנית ביותר, המתקדמת ביותר והמודרנית מכולן. די לבדוק היכן ממוקמות חברות טכנולוגיית העילית הגדולות בעולם ומי שולט בצמרת החברות של הכלכלה העולמית: חברות כמו אפל, מייקרוסופט, גוגל, פייסבוק, אינטל, י.ב.מ, דל, היולט פקארד, אורקל ועוד חברות מובילות רבות; כולן אמריקניות. גם חברות גדולות שאינן אמריקניות, כמו סמסונג הקוריאנית וסוני או טושיבה היפניות, מתקיימות למעשה במדינות החייבות את ביטחונן לארצות-הברית. בעולם גלובלי כמו היום, הייצור לפעמים נעשה בסין, ההרכבה באינדונזיה והתמיכה הטכנית ושרות הלקוחות מתנהל מהודו. אבל ברור לכולם שאלו מוצרים אמריקניים, פרי רוחה של הרוח היזמית האמריקנית.

 

פעם אימפריות החזיקו מאות ואלפי שנים. האימפריה הרומית התקיימה 2,000 שנה, זמן דומה התקיימה גם האימפריה הסינית, האימפריה העותמנית - 600 שנה, האימפריה הבריטית רק 300. האימפריה האמריקנית בת מאה שנה, טיפה יותר, וכמעט מהרגע הראשון מנבאים את סיומה.