מאת: ד"ר צביה עמבר
דכאון הוא משבר נפשי בלתי נסבל שיש בו טלטלה נוראית במובן הנפשי, פיזי וחברתי. המערכת הרפואית-פסיכיאטרית נותנת מענה חלקי למצב, בעיקר תרופתי ולעתים רחוקות תמיכתי. אך אין בו די על מנת להחזיר את החולה לחיים נורמליים.
בשנת 2013 דיווח ארגון הבריאות העולמי שמספר הסובלים מדכאון הגיע ל-350 מיליון. מסקר שבוצע בנושא עלה, כי התרופות הנמכרות ביותר הן אלה המסייעות להקל על חרדה ובהתמודדות עם דכאון.
ניתן לאבחן שלוש רמות של דכאון:
א. דכאון קליני חמור - עוצמה חזקה מאוד של דכאון, כשהחולה נמצא במצב של חוסר אונים וחוסר תקווה. התפקוד נפגע באופן חמור עד כדי אי יציאה מהמיטה, חוסר ענין בחיים, מחשבות אובדניות ולעיתים התאבדות.
ב. דכאון מתון - מאופין בסמפטומים דומים כמו בדכאון הקליני, אך בעוצמה נמוכה יותר. יש תפקוד יומיומי בפעילויות הכרחיות אך חוסר ענין בנעשה ובחברה. לרוב אין מחשבות על התאבדות.
ג. דכאון קל - רמה קלה של דכאון מתמשך, תחושה של עצבות שמלווה את האדם כל הזמן אך לא פוגעת בתיפקודי החיים.
ד. דכאונות קצרי מועד שכיחים: דכאון חורף, דכאון קדם וסתי (מנפוז), דכאון לאחר לידה, דכאון של אובדן או גרושים, דכאון גיל המעבר ודכאון גיל הזהב.
הגורמים לדכאון
דכאון נוצר מגורמים פסיכולוגיים ומגורמים פיזיולוגיים. אלה הפסיכולוגיים בעיקרם נובעים ממתח נפשי וחרדה או מאובדן משמעות, כגון מחלות, פיטורים מעבודה, מוות של יקרים, מצב כלכלי קשה וחוסר משמעות. מתחים ותסכול שאין להם מוצא הופכים למצבי חרדה. מצבי חרדה שלא טופלו יוצרים דכאון. אובדן אמונה ותקוה גם הם נמנים בין הגורמים הפסיכולוגיים לדכאון.
הגורמים הפיזיולוגיים נוצרים כתוצאה משינויים בתפקוד המוח. ירידה משמעותית בכמות הנוירוטרנסמיטורים סרטונין ודופאמין. יש מומחים המשערים שמצב זה הוא תורשתי. מצב תורשתי יכול להיות רדום ולא יבוא לידי ביטויי אך מצבים שונים בחיים יכולים לעורר אותו.
לא ברור מה גורם למה. המצב הפיזיולוגי גורם לשינויים התנהגותיים או שמצבים נפשיים יוצרים שינוי בתפקוד המוח. בכל מקרה, המשותף לכל סוגי הדכאון הוא חוויות סובייקטיביות של עצבות, חוסר תקווה, חוסר אונים, מחשבות שליליות, תחושה של אין מוצא הכל רע, רואים שחורות בלבד, רגשות אשם, דמוי עצמי נמוך, מחשבות כגון "אני דפוק" "אני כשלון" "לא יעזור לי כלום". יש המנעות ממגעים חברתיים והמנעות מדברים מהנים. פגיעה בהרגלי אכילה מעברים מחוסר תאבון לאכילת יתר ולהפך. פגיעה בשינה. שינה מרובה או חוסר שינה, או התעוררות כל כמה שעות בזמן הלילה ותחושת עייפות כל הזמן.
דכאון נעורים
בדכאון נעורים מבחינים בהתנהגות של הסתגרות, חוסר ענין חברתי, דימוי גוף שלילי, הערכה עצמית ירודה. ילדים שלא למדו להתמודד עם מצבים בילדות מאבדים את האמונה בעצמם וביכולתם, בעיקר כשהחיים תובעים מהם מאמץ יתר ומצבים מאתגרים, הם אינם יכולים לעמוד במצבי לחץ (חברה, לימודים, ציונים, מבחנים וכולי). כל אלה בנוסף לשינויים ביולוגיים, קוגניטיביים ורגשיים.
אין הבדל בין מבוגר לנער. נער נוטה להגיע למצבים אובדניים מהר יותר ולכן נדרש מעקב צמוד ולעתים אישפוז. בגיל ההתבגרות התגובות לאירועים חיצוניים מחריפות ומוקצנות. המתבגר נותן משמעות קטסטרופלית לאירועים שונים, כגון פרידה מבן או בת זוג, ניצול מיני, דחיה חברתית ואובדן של אדם קרוב. לכן המתבגר עלול להיכנס לדכאון. הסתרה ואי שיתוף מחמירים את המצב. המתבגר חושש שלא יבינו אותו, לא יתייחסו באמפתיה או יענישו אותו. כך הוא מסתגר ומתמודד עם מחשבות מרעילות, קשות ומסתכלות. מחשבות נוראיות, שדורשות עוצמה פנימית וחוזק בל ישוער, דבר שגורם לתופעה של עייפות וחוסר אונים. מצבי רוח שמשתנים במהירות בגיל ההתבגרות הם לא סימפטומים לדכאון. אלה תופעות טבעיות לגיל ההתבגרות.
מתי מדובר באור אדום?
בכי ועצבות מתמשכים, אובדן עניין בפעילות שנהנו ממנה בעבר, ניתוק מחברים אוהבים, שינוי בהרגלי שינה, קושי בריכוז, כאבים פסיכוסומטיים, חלוקת חפצים אהובים לאחרים. התייחסות לחיים: הכל רע, רואה שחורות בלבד. התייחסות ל"אני" מתוך רגשות אשם, דימוי עצמי נמוך, שימוש בביטויים, כגון "אני דפוק, אני כשלון, לא יעזור לי כלום".
סיוע וטיפול בדכאון
כל סיוע או טיפול הם אינדיבידואליים ואמורים להתאים למצב הסובייקטיבי של הפרט. מאחר והדכאון הינו מצב של מצוקה, הוא נדרש לסיוע של תמיכה חברתית ומשפחתית. הסייוע ניתן בהתייעצות ולפי רצונו של המטופל. טיפול פסיכיאטרי הוא נפוץ ביותר לחולי דכאון. הוא מתבסס על טיפול תרופתי ולעתים גם על קבלת מרשם מרופא המשפחה. במקרים קיצוניים יש לאשפז את החולה.
טיפול משולב, פסיכיאטרי ופסיכולוגי, על מנת לא ליצור תלות בתרופות ולהצליח להתמודד עם משימות החיים. הפסיכולוג מזהה מצבי קונפליקטיים באישיות או טראומות מהעבר שגרמו לדכאון.
טיפול על ידי מאמן, כשהמאמן מלווה, תומך ומשתמש בטכניקות של הרפיה, בעבודה עם תת ההכרה, לשינוי דימוי עצמי נכשל וליצירת משמעות בחיים.
ד"ר צביה עמבר
משך הטיפול
משך הטיפול הוא אינדיבידואלי. יש מטופלים שלומדים להתמודד עם המצב בעצמם ומפסיקים את הטיפול. יש מטופלים שצריכים טיפול תחזוקתי, כלומר להיות בקשר עם הפסיכולוג או המאמן לאורך זמן.
מטרת הטיפול
להחזיר את המטופל לתפקוד נורמלי וליכולת לנהל חיים תקינים. לעזור לו להאמין בעצמו, להאמין בשינוי ובחיים, לפתח תקווה, אמונה ובעיקר לראות משמעות בחיים. בטיפול יש להשתמש בחוש הומור, להעלות זכרונות חיוביים מהעבר לעסוק בפעילות ספורטיבית, ללכת ברגל ובעיקר על יד הים.
מה לעשות על מנת לעזור למתבגרים:
1. להפסיק להרצות, לא לשפוט, לא לשאול יותר מדי שאלות.
- לשתף, על מנת שיסבירו מה מדאיג אותם, לתת אמפטיה, לשדר שהם איתם תמיד ומוכנים לעזור.
- לא ליצור לחץ להפסיק ולשנות את המצב הדכאוני, עם משפטים כמו "די, מספיק, תצא מזה".
- להתייחס ברצינות ולא בקלות דעת, משום שעבורם זו בעיה. יש לכבד את המצב.
- לתכנן דברים לעתיד כמו חופשה בחוץ לארץ, מופע, מהנה, להתקבל לקבוצה מסויימת, לקנות בגד שחלמו עליו או כל דבר שרצו מזמן.
- לא להאשים, לגלות הבנה, לתת עזרה, לדאוג שהיו תמיד עם אחרים ולא לבד. להעזר באנשי מקצוע.
- לאפשר להם ולעודד אותם לתת תרומה ועזרה לאחרים. לעודד ולא לכפות ולא ליזום עבורם.
- לפקח על התמכרות לאינטרנט. האינטרנט יוצר בדידות וניכור.
- לדאוג שיאכלו ארוחות בריאות ומזינות.
- לדאוג לשעות שינה מספקות.
- לשתף אותם במצבים משפחתיים. לבקש עצות ועזרה. להתייעץ איתם בבחירת המטפל וצורת הטיפול.
- לזכור שיש עוד בני משפחה ולא להתמקד בחולה בלבד.
כמובן שכל הדברים האמורים הם קווים כלליים ואם ההורה רואה אור אדום רצוי להתייעץ מיד עם איש מקצוע על מנת למנוע או לא להחמיר את המצב. דכאון זו מחלה שדורשת הבנה, עידוד ומשמעות.
ד"ר צביה עמבר, היא פסיכולוגית בעלת ידע וניסיון של 30 שנים, מייסדת מכון 'אתגר' – מרכז ישראלי בלוס אנג'לס לייעוץ, הדרכה ואימון אישי.
טלפון: 818.906.3595
