"לכל אחד יש את הבחירה להתמודד עם הפחד הכי גדול שלו ולעשות ממנו מטעמים. בדרך כלל המקומות החשוכים הם אלה שהופכים אותנו למיוחדים. תהליך ההתמודדות עם המקום החשוך הופך אותנו למי שאנחנו. כל דבר רע שקורה הוא מכשול שחייבים לעבור בדרך להתפתחות כאדם. זה  קורה באופן אוטומטי". כך השיב לי השחקן הישראלי מלוס אנג'לס, מתיאס חימנז-נייבלט (33), כששאלתי אותו מדוע חשוב להפיץ את הסרט הדוקומנטרי הראשון שביים והפיק, Gato Negro.

"לעסוק במה שאוהבים זה לא מובן מאליו"
אך בינתיים, עד שהוא ימצא משקיע מתאים, הסרט שיצר חימנז-נייבלט יישאר בהמתנה על שולחן העריכה. מדובר ביצירה שמציגה שילוב יוצא דופן בין סיפור אישי מרתק - על פחד מכאיב ועל הסיפוק של ההתגברות עליו - לבין סיפור חברתי-היסטורי עם מסר בקנה מידה בינלאומי: רוב האנשים לא עושים מה שהם אוהבים. המסר צף מתוך ההקבלה בין ההיסטוריה התרבותית של שנות ה-70 בצ'ילה לבין מצבה של סצנת התרבות בארץ ובעולם בכלל. כמו ברוב הסרטים הדוקומנטריים מסוג זה, גם כאן המסר לא כופה את עצמו על הצופה ונשאר פתוח לפרשנות אישית ומעשירה. צפו:

הסרט עוקב, כאמור, אחר המסע שעשה חימנז-נייבלט חזרה אל מחוזות ילדותו בצ'ילה. שם, הוא חושף את כל האמת על אביו, חואן פדרו חימנז גודס, זמר צ'יליאני מפורסם שסבל מבעיות סמים, אלכוהול ואלימות. הוא חושף את האמת שהפחידה אותו במשך שנים, מאז עזב לישראל; אמת על העבר והעתיד שהותיר אחריו אביו. המסע מתועד בסרט דוקו באורך מלא, שהופק בשיתוף עם ידי דני גולר וצולם על ידי צלם הנשיונל ג'יאוגרפיק זוכה הפרסים, הצרפתי דמיאן סטק, שהתגייס לפרויקט עבור תשלום סמלי.



נתחיל מהסוף. ספר על הסרט, Gato Negro, ועל הייחוד שלו.
"זהו סרט באורך מלא, שכולו כבר צולם. בימים אלה אני מחפש את המשקיע המתאים, על מנת לערוך ולהפיץ אותו כראוי. הזהות הישראלית שלי והעובדה ששירתי ביחידה מובחרת בצבא, מלווים את כל המסע. אך נקודת ההתחלה שהובילה אל הפרויקט נעוצה דווקא בתקופה שלאחר השחרור מהצבא, כשהתחלתי לעסוק באמנות. אז הבנתי שמשהו לא בסדר במערכת התרבות. כבר שנים שההשקעה בתרבות ובחינוך נמצאת בירידה. מבחינתי, אלה הדברים שאמורים לתת לאנשים ערך מוסף, מעבר לחיי השגרה והעבודה. אז הבנתי, שלעסוק במה שאוהבים זה לא מובן מאליו, משום שמשהו לא עובד נכון במערכת הזו. כל זה גרם לי לחשוב על סרט דוקו, בו אני עורך הקבלה בין החיים שלי והחיים של אבא שלי לבין התקופה בה הוא היה אמן מפורסם בצ'ילה. החלטתי שאני הולך לעשות מחקר על אבא שלי: מהיכן הוא הגיע, המשפחה, החברים וכולי, ובו זמנית מקביל את זה לחייו כאמן. צריך להבין, שמדובר בתקופה הכי מעניינת בצ'ילה. אבא שלי נהנה מחמש שנות הצלחה מדהימה ואז עלה לשלטון הדיקטטור פינוצ'ה. כחלק מהמדיניות החדשה שלו הוא דיכא את האמנות. רוב האמנים ברחו, נרצחו או נעלמו. אבא שלי לא ברח. הוא ניסה בכל כוחו להוציא את האמנות שלו. אך בסופו של דבר המלחמה הזו גרמה לו לדיכאון עמוק כל כך, שהוציא אותו מאיזון. זה עשה אותו חולה".

"הפחד הכי גדול: להכיר את אבא"
חימנז-נייבלט נולד בצ'ילה. בשנת 1995, כשהיה בן 8, עזב את ארץ הולדתו ועלה לישראל. אביו נותר מאחור ומת שנה לאחר מכן. "אבא שלי היה זמר מפורסם בצ'ילה ועם המדיניות החדשה של פינוצ'ה הוא חווה משבר גדול שגרר אותו לאלכוהוליזם ולסמים. ההתדרדרות שלו גרמה לו לעשות רע לאמא שלי והיא סבלה לא מעט בגללו. הוא היה נוכח בחיי עד שהגעתי לגיל 3 בערך. אך בשלב מסוים, אמא שלי החליטה לשים לזה סוף והוציאה נגדו צו הרחקה. כך שלא הכרתי אותו. לא הבנתי למה אמא שלי לא מוכנה לדבר עליו. הפכתי לגבר של הבית מהר מאוד, כי נשארנו רק אמא ואני. יש לי עוד אח ואחות מנישואיה הקודמים של אמא ואחות נוספת, בתו של אבא, אותה זכיתי לפגוש במהלך המסע. אך הם לא חיו איתנו באותה תקופה". 

ממה פחדת במשך שנים?
"הפחד הגדול שלי היה שלא רציתי להיות כמו אבא שלי. היציאה שלי למסע הזה היתה הדרך שלי להתמודד. גיליתי שם עולם שלם וסיפורים רבים, לצד הפרטים על העבר שאל מול ההווה. התמודדתי עם הפחד הכי גדול: להכיר את אבא שלי. הוא היה כמו שד עבורי. לכן ביקשתי לפתור את זה. בסרט הכל נפתח לי. בקושי הצלחתי לישון במהלך הלילות שבסוף ימי הצילומים. הבנתי הרבה דברים. בשורה התחתונה, המסר הוא שאני שלם יותר משהייתי. בתקופה בה פחדתי להיות כמוהו, הכרתי עשרה אחוז ממי שהוא היה. היום, כשאני מכיר תשעים אחוז ממנו, אני כבר לא פוחד".



מדוע בחרת לתת לסרט את השם Gato Negro, חתול שחור?
"תמיד הרגשתי שאני חתול שחור. אני לא אוהב חתולים, אבל גם לא שונא אותם. החתול השחור מייצג תמיד את מי שיוצא דופן. הוא תופס תשומת לב מהמקום של האנדרדוג; מהמקום של מישהו שיורקים עליו, אבל הוא תמיד שורד וממשיך בכל כוחו להתהלך עם חיוך. אז בחרתי בשם הזה עוד בשלבים הראשונים של תכנון הצילומים לסרט. רק כשיצאתי למסע, גיליתי שהשיר הכי מצליח של אבא שלי נקרא, Gato Negro, ושכך נקרא גם ה'לייבל' שהוא הקים. כך שלא היה סמל חזק מזה".   

מה אתה רואה כשאתה מביט במראה?
"אני רואה מישהו שאני אוהב יותר משאהבתי בעבר. הפחד שהיה לי מנע ממני דברים רבים, כגון קשרים עם אנשים וזוגיות בריאה. היום אני אוהב את האישיות שלי. אני רואה במראה עיניים סקרניות ולב פתוח".

מה חלמת להיות כשתגדל?
"תמיד רציתי להיות שחקן. כילד, גדלתי באווירה אלימה וזה גרם לי להיות מרוחק מאנשים. הבריחה הזו פיתחה אצלי את כושר הדמיון. יכולתי להתמודד עם הקשיים כשהבנתי שאני יכול להיות מישהו אחר בכל יום. תמיד ראיתי במשחק דרך שיכולה לאפשר לי לנסות ולשפר את העולם. זו מטרת העל שלי".

ספר על הרומן שלך עם עולם הבמה והקולנוע.
"כשהייתי ילד תמיד אהבתי להשתתף בהצגות, בגן ובבית הספר. בצבא שירתי ביחידה מובחרת ואחרי השירות חשבתי להפוך את זה למקצוע. היו לי שתי אפשרויות: לעבוד בביטחון ובמקביל לשחק או להתמקד במשחק. בחרתי באפשרות השנייה ולוותר על האלימות. למדתי שלוש שנים בבית הספר למשחק של קרן ידובסקי, והשתתפתי בהצגות ובסרטים ממש מתחילת הלימודים".

מה מקשר בין הסרטים בהם אתה בוחר להשתתף?
"אני תמיד מחפש סרטים בהם הנושא פותר קונפליקט אישי או חברתי. אני מחפש מקומות בהם הדמות שלי, בין אם היא טובה ובין אם רעה, תעביר מסר של התפתחות. אני מחפש עומק בדברים שאני עושה. לכן אני אוהב לעבוד עם אנשים שיש בהם תשוקה למה שהם עושים".



איך אתה מגדיר את סגנון המשחק שלך?
"אני משתנה מדי יום. כך גם המשחק שלי. בו זמנית, אני משתדל ללמוד כמה שיותר משחק. בלוס אנג'לס, למשל, השתתפתי בכיתת מאסטר של איוונה צ'אבק, שעובדת עם כוכבים גדולים מהוליווד. היא פיתחה שיטה שמשלבת את כל סגנונות המשחק הקיימים והשיטה עובדת יפה. כך שאני כל הזמן מחפש את הדרכים להתפתח. מה שהופך אותי שונה משחקנים אחרים הוא שאני פשוט אני. זה המשחק שלי, להביא אמת. אני לא מוכן לעבוד אחרת. המשחק שלי מתמסר, נתון וטוטאלי. אני חושף את עצמי לחלוטין. בכל דמות, גם אם היא הכי שלילית שיש, אני מחפש את המקום שהתכונות נוגעות בי אישית. אני מחפש את הצומת שבה אני מתחבר לדמות ואת התכונות המרכזיות של הדמויות שפוגשות אותי. למשל, כשגילמתי את דני זוקו ב"גריז" הבנתי שהוא כל כך זקוק לאהבה. חיפשתי איפה הצורך הזה פוגש אותי, והקבלתי את הדמות של סנדי לאבא שלי".

לאיזה קהל מכוון הסרט?
"הוא מכוון לכולם, לכל הצופים בעולם. הסרט עוסק בישראל, על כל המאפיינים של קיבוץ הגלויות; הוא עוסק באנשים שעזבו ארץ, בעוד שיש להם שורשים בארץ אחרת; הוא עוסק בצ'ילה, בדיקטטורה שנוצרה שם, במהפכה ובדיכוי של האמנות והתרבות. בנוסף, הסרט עוסק גם בכך שרוב האנשים לא עושים באמת מה שהם אוהבים; במצב בו יש תקרת זכוכית שצריך לנפץ. במקרה שלי, תקרת הזכוכית המגבילה היתה הפחדים שהיו לי כתוצאה מהצל האפל שאבא שלי הותיר. אך הצלחתי לנפץ אותה בתהליך הזה שחוויתי".

כיצד לדעתך ישפיע הסרט על הקהל?
"אני חושב שזה יגרום לצופים להבין שהם צריכים לאפשר לעצמם להיות לרגע במקום לא נוח, על מנת להתפתח ולצמוח. בדיוק כמו שעשיתי בעצמי בסרט. שמתי את עצמי במקום לא נוח על מנת להשתחרר מהפחדים ועל מנת להגיע למקום הרבה יותר טוב".

איך אתה מתייחס לביקורת?
"כשמישהו נמצא במקום בו הוא נותן מעצמו מאה אחוז, לא פחות, אין על מה להתחרט. זה אומר שנתת הכל ושאתה לא מצטער על כלום. אז, כשמתקבלת ביקורת, אפשר להקשיב לה מתוך ידיעה שנעשה כל מה שניתן היה לעשות. אני אוהב ביקורת על כל מה שאני עושה. זה מקום לא נוח להיות בו, אך זה בדיוק המקום שמפתח וממנף".

ספר על הפרויקט הבא.
"מדובר בתפקיד ראשי בסרט שנקרא John in the Woods. הצילומים יתקיימו בחודש מאי, בניו יורק. התפקיד מאתגר מאוד מבחינתי כשחקן, משום שהוא כרוך בהעמקה למקומות חשוכים בנפש. הסרט מספר על בחור שספק רוצח את אשתו והולך להתבודד בבקתה ביער. שם הוא מתחיל תהליך של חשבון נפש, במהלכו הוא חווה מצב של שגעון לא ברור או מצב שבו אשתו רודפת אותו, כרוח רפאים. המצב הזה הופך עבורו למקום בו המציאות והדמיון מטשטשים. זה לוקח אותי אל המקום המנטלי, שבו אבי התבודד בעיירה נידחת, בעקבות מותו של אחי. הרגשות שזה מעלה בי באים לידי ביטוי במשחק שלי בסרט. אני מקווה שהסרט, שמצולם במסגרת הפקה עצמאית, יצליח ויוקרן בכמה שיותר פסטיבלים".



פרויקט נוסף, בו השתתף חימנז-נייבלט ונמצא בקידום בימים אלה, הוא הסרט "המשימה האחרונה". את התסריט כתב השחקן, לירן דוד, שהוא גם חבר של חימנז-נייבלט: "הוא פנה אלי על מנת לקדם ולשחק. אני לקחתי את זה בשתי ידיים, משום שאני מעריץ את התשוקה שלו. התחברתי לתוכן של העלילה, כי היא מתמקדת בשולי החברה. זה סרט פשע שמבוסס על אירועים אמתיים. הדמות הראשית חווה תהליך של שינוי מטורף, כולל אונס, גילוי עריות ועוד אירועים קשים, שבסופו של דבר יוצרים אצלה התפתחות אישית. הסרט מלא בהעצמה נשית. היא רוצה לצאת מעולם הפשע והדרך היחידה שלה היא לצאת ל"משימה אחרונה". הדמות שלי היא הגורם למשימה האחרונה".

מה מסב לך אושר?
"יצירה גורמת לי לאושר. עצם העובדה שאני יוצר. זאת, בנוסף למשפחה כמובן. אני גם מאוד פעיל מבחינה גופנית ואוהב לעשות ספורט. זה אושר גדול בפני עצמו".

נסיים בשאלת הפתיחה: מה תרצה להיות כשתגדל עוד יותר?
"יש ארבעה דברים שאני תמיד מאחל לעצמי, אושר, אהבה, שלמות ואיזון. אני שואף שזה יהיה חלק מחיי תמיד, גם כשאגדל עוד יותר".




לאתר של חימנז-נייבלט: https://www.matiasjimeneznayblat.com/resume
לפרטים על הסרט "משימה אחרונה" באתר הדסטרט: https://headstart.co.il/project/46234