כשאומרים "יהודים אמריקאים", מה שעולה לרוב האנשים בראש הוא לאו דווקא גיבורי ספורט, ובטח לא גיבורי פוטבול. סטטיסטית, הגבר היהודי-אמריקאי פשוט לא מגודל מספיק למשחק הזה. אבל כמובן שלכל נתון סטטיסטי יש חריגים, ויש בפוטבול עמדות גם לאנשים בגודל רגיל יחסית, ולאורך השנים היו יהודים בליגה, ואפילו אלופים אגדיים.
אולי לא בדיוק אגדי, אבל אלוף. יש לו שתי טבעות והלילה הוא ישחק בסופרבול החמישי שלו. ג'וליאן אדלמן, תופס, ניו אינגלנד פטריוטס (צילום: NESN)
היום ייערך סופרבול 53, אבל הליגה תחגוג בעוד שנתיים את עונתה ה-100, וכמו בענפים אחרים שהיוו קרש קפיצה לחלק מבניה של קהילת מהגרים, יהודים בלטו יותר ברמות הכי גבוהות בעבר הרחוק, בשנות ה-20 עד ה-40. כיום נראה שאמירתו של ארט מודל, איל מוצרי הספורט והבעלים של הקליבלנד בראונס (אותם העביר לבולטימור, שם הפכו לרייבנס), לפיה "אנחנו לא משחקים. אנחנו הבעלים" מדויקת יותר.
אבל יהודים אוהבים את המשחק לא פחות מאחרים, וחלק מאלה מבינינו שהתברכו בממדים ובכישרון לזה עדיין מוצאים את דרכם לכל רמות המשחק היפה והבעייתי. היום יופיעו שני יהודים מוכשרים על הבמה הגדולה ביותר של ה-NFL ואחד נוסף יצפה בגאווה מתא הבעלים. יותר ממאה מיליון איש יצפו לייב, יותר משישה מיליארד דולר יחליפו ידיים בהימורים על המשחק, ושלושה יהודים ישחקו תפקיד מרכזי בדרמה.
ג'וליאן אדלמן הוא התופס המועדף על טום בריידי, הקווטרבק האגדי של הפטריוטס, מאז שהצטרף לקבוצה ולליגה לפני כעשור, תקופה בה חברו השניים לשני תארים ועוד שני הפסדים במשחק הגדול. אדלמן הוא יהודי גאה שלא מחמיץ הזדמנות להזכיר זאת. בראיון לפני כחודש וחצי ברשת הטלוויזיה של ה-NFL, הוא נשאל אם הוא מוכן לתת "כמה תשובות כריסמס טובות". אדלמן לא התבלבל וענה "אני יהודי, אז למרות שחנוכה כבר נגמר, אני אשאר עם מתנות חנוכה".
כוכב יהודי נוסף בשורות סגנית האלופה מאזור בוסטון, שתעלה הערב (6:30, שעון החוף המזרחי) לכר הדשא באטלנטה לסופרבול השלישי ברציפות שלה והתשיעי(!!) בעידן טום בריידי וביל בליצ'יק, הוא נייט אבנר. הסייפטי המחליף ושחקן הקבוצות המיוחדות (היחידות שנמצאות על המגרש במצבי בעיטה).
נייט אבנר, משאיר אבק ליריב ברזילאי במשחקים האולימפיים בריו 2016 (צילום: CBS)
אבנר בכלל התחיל בראגבי, ענף בו כיכב עוד בבית הספר התיכון והפך בגיל 17 לשחקן הצעיר אי פעם בנבחרת הראגבי שביעיות של ארה"ב. פוטבול הוא לא שיחק בכלל עד שנתו השלישית במכללת אוהיו סטייט, שם התבקש לנסות והחליט להיענות להצעה. ההחלטה הזו שווה לאבנר 2.5 מיליון דולר לשנה כיום. כמו אדלמן, גם אבנר נושא בגאווה את מוצאו וחוגג את חגי ישראל. הוא נבחר על ידי הפטריוטס בדראפט של 2012, וזכה עם הבריידי באנץ' בשתי טבעות וסגנות אחת. במקביל לפוטבול, הוא ייצג את ארה"ב באולימפיאדת ריו 2016 בראגבי שביעיות.
האיש שחותם על הצ'קים המכובדים של אדלמן, אבנר ושאר החבורה שתשחק כאמור בסופרבול תשיעי תוך פחות מעשרים שנה, בעידן שבו תקרת השכר והשחקן החופשי היו אמורים למנוע זאת, הוא רוברט קנת' קראפט, איש עסקים מבריק ונדבן בקנה מידה עצום.
קראפט הוא לא אחד שקונה מועדון ספורט שמיליונים משקיעים בו את הלב וחולב אותו בשביל כסף וערך. הוא החזיק במנוי עונתי למשחקי הקבוצה מאז 1971. ב-1985 פתח במהלך ארוך-טווח להשתלטות על הקבוצה - אז אחת הכושלות והעלובות בליגה - כשרכש מסלול מירוצי סוסים שהיה צמוד לאיצטדיון הפטריוטס בפוקסבורו, הסמוכה לבוסטון.
בעלות זו אפשרה לו להציק לבעלים דאז של הקבוצה והאיצטדיון, והבעלים גם כך היה בדרכו מטה כלכלית, וב-1988 רכש קראפט את האיצטדיון, וב-1994 את הקבוצה. כעבור שנתיים הגיעה הופעת סופרבול ראשונה, אולם היא נדמתה די מקרית. כשהגיע המאמן הנכון, שבחר בסיבוב השישי והלפני אחרון של הדראפט את הקווטרבק הנכון, הדברים השתנו.
לא אחד שקנה את המועדון בשביל לחלוב, אלא אוהד - שהביא לפטריוטס תור זהב שלא נגמר. רוברט קראפט (צילום: Patriots.com)
אבל אם אדלמן ואבנר נדירים יחסית - הם שניים מתוך עשרה יהודים שלבשו מדי NFL העונה - קראפט הוא חלק מתופעה מוכרת יותר. אם שחקנים יש רק אחד ל-150 בערך, שזה אמנם פחות משיעורנו באוכלוסייה אבל לא בהמון, הרי שבתאי הבעלים ברחבי הליגה יושבים שבעה יהודים: קראפט; ארתור בלאנק, בעלי האטלנטה פלקונס; מלקולם גלייזר, בעלי הטאמפה ביי באקנירס; זיגי וילף, בעלי המינסוטה וייקינגס; סטיבן רוס, בעלי המיאמי דולפינס; ג'פרי לוריא, בעלי האלופה היוצאת פילדלפיה איגלס; דניאל סניידר, בעלי קבוצת וושינגטון וסטיב טיש, בעלים-שותף בניו יורק ג'יאנטס.
קראפט הוא לא רק המצליח בין השבעה, הן בפוטבול והן בעסקים - הוא גם הנדבן הגדול מכולם, ומרבה לתרום למטרות הקשורות בישראל. קראפט הוא הכוח העיקרי מאחורי קיומה של ליגת פוטבול לכל דבר בארץ הקודש, וכמובן שהוא בנה את מגרש הפוטבול הייעודי היחיד בארץ - איצטדיון קראפט בירושלים.
אולם למעט קראפט, כל הבעלים היהודיים הנוכחיים מתגמדים בחשיבותם לתולדות הליגה מול אל דייויס המנוח, המאמן והבעלים המיתולוגי של האוקלנד ריידרס. דייויס נודע במזגו, בלשונו הצבעונית ובמחויבותו לצדק. הוא סירב לשחק בערים בהן נכפה על שחקנים שחורים ולבנים להתאכסן במלונות נפרדים, והיה הראשון לשכור מאמן ראשי שחור ואישה כמנכ"ל - איימי טראסק, אף היא יהודייה.
הוא התפרסם גם ב"לקיחת הימור" (מצליח לעתים קרובות) על שחקנים בעלי רקע בעייתי, והיה מהראשונים לזהות את חשיבות המהירות למשחק המודרני בביטוי שטבע: "מהירות הורגת". מטבע השני שהנחיל מוכר אף יותר והו, כה אמריקאי: Just win, baby. הוא זכה בשלושה תארי סופרבול והופיע בעוד שורה של משחקי גמר כצד המפסיד, והיה ללא ספק אחת הדמויות המשפיעות במאה שנות ה-NFL.
האיש ומפעלו. איצטדיון הפוטבול הייעודי היחיד בארץ - איצטדיון משפחת קראפט (צילום: אוריאל שטורם, ג'רוזלם פוסט)
כל כר הדשא עצמו התבלטו לאורך השנים מספר יהודים. ג'ף שוורץ, האקל ההתקפי המצוין של הקנזס סיטי צ'יפס היה משחק הערב אלמלא הודח לפני שבועיים בידי אותם פטריוטס. האריזונה קרדינלס בחרו באביב שעבר את ג'וש רוזן מ-UCLA כקווטרבק העתיד שלהם עם הבחירה #2 בדראפט.
היהודי האחרון שהיה קווטרבק פותח ב-NFL לפני רוזן הוא ג'יי פידלר, שפתח ב-60 משחקים במדי הג'קסונוויל ג'גוארס והמיאמי דולפינס, ולמרות שהוא מותק של בנאדם חייבים להודות שהוא היה רכז משחק בינוני-מינוס. אבל אם כיום מתבלטים היהודים בפוטבול בצד העסקי של העניין, פעם לא חסרו גם כוכבי-על של ממש על המגרש.
הטום בריידי של שנות ה-40 היה יהודי מברוקלין בשם סיד לוקמן, עם ארבע אליפויות בשבע שנים ושבעה טאצ'דאונים במשחק אחד
בשנות ה-40, הקווטרבק הטוב במקצוענים, ללא כל עוררין, היה יהודי מברוקלין, בן למהגרים מגרמניה, בשם סיד לוקמן, שנבחר בדראפט על ידי השיקאגו ברס, אולם העדיף לעבוד בחברת השינוע של חמו. המאמן האגדי של הברס, ג'ורג' האלאס, לא ויתר, והתוצאה היתה מהפכה במשחק, כשלוקמן הופך למוסר לטווח ארוך הקטלני ביותר שהספורט ראה. במשחק הגמר של 1940 השמידו לוקמן ותופסיו את הקבוצה של וושינגטון בתוצאה 73-0, במה שכונה "המשחק החד-צדדי ביותר בתולדות הענף".
מאז מצאו רוב היהודים אפיקי פרנסה והצטיינות מתגמלים במידה מספקת ובטוחים הרבה יותר לבריאות, אבל בכל דור ודור יש גם כאלה שלא חסר להם השכל להיות עורך דין, או רופא, כמו שאמא היתה מעדיפה - אבל הם חייבים את הריגוש של המשחק המתוחכם, המסעיר וכנראה המסוכן בעולם. הערב יהיו על הדשא שניים כאלה. לא משנה מי תנצח, נאחל להם בהצלחה.
