ימת סאלטון, האגם הגדול בנפחו בקליפורניה, קיימת לגמרי במקרה. האגם נוצר בתחילת המאה הקודמת, לאחר שגשמים עזים גרמו למי נהר הקולורדו לפרוץ דרך חומותיה של תעלת השקיה, ושיגרה מיליוני גלונים של מים אל תוך קרקעיתו של אגם פרה-היסטורי במדבר הקליפורני.

הטבע נתן, הטבע לקח - רק למה זה צריך להסריח כל-כך? ימת סאלטון (צילום: ג'יימי לי קרטיס טייט, וייס)

בשנות ה-50 וה-60, המקום היה אטרקציה תיירותית שוקקת. הוא שווק בתור "הנס במדבר" והפך למעין פאלם ספרינגס - אבל עם חופים. יותר מחצי מיליון מבקרים בשנה נהרו להשתכשך באגם המלוח והעצום. אורכו של גוף המים המקרי הוא 35 מייל ורוחבו 15(56 על 24 ק"מ) ושטחו הכולל כ-900 קמ"ר (כ-350 מייל רבועים).

מועדוני יאכטות צמחו לאורך גדות הימה, אנשים נהרו לדוג ולעשות סקי מים, וכוכבים כמו הביץ' בויז וסוני בונו היו מגיעים לרחף על המים בסירות מירוץ ולשחות במים - מלוחים יותר מהאוקיאנוס, אולם פחות מהגרייט סולט לייק (והרבה פחות מים המלח שלנו). הנדל"ן באזור היה כה מבוקש עד שמתווכים היו מטיסים אנשים מעל המים בכלי טיס קלים וסוגרים עסקאות מבלי לנחות כלל על הקרקע הנמכרת.

אבל זה לא נועד להימשך. הים הפך במהירות למרק של סיוט אקולוגי. ימת סאלטון מוקפת בקרוב לחצי מיליון אייקר של אדמה חקלאית, ומי האדמה הזו ניגרים לימה, נושאים עמם מלח ודשן וקוטלי מזיקים. עד שנות ה-70 הפכו המים מזוהמים מכדי לקיים חיים כלשהם, והחוף נזרע באלפים על אלפים של דגים מתים. גוויות הדגים, יחד עם תפרחות אצות מרקיבות, גרמו לריח כה מחריד במים עד שאיש לא רצה להתקרב אליהם. הביץ' בויז חדלו לבוא. סוני בונו חדל לבוא. כולם עזבו וימת סאלטון צנחה למציאות של אומללות.

מתוך סרט פרסומת מוקדם. בשנות ה-50 וה-60, הכוכבים הכי חמים נהרו לכאן

כשנוהגים על פני האגם בכביש המהיר 111, אפשר לטעות ולחשוב שזה עדיין מקום נחמד. מזג האוויר נחמד, החופים לבנים ולהקות ציפורים דואות על פני פני המים הכחולים. אבל כמו בציור אימפרסיוניסטי, ככל שמתקרבים, התמונה נעכרת והמציאות הקודרת מתגלה.

המים? חומים ועכורים. מהכביש הם נראים כחולים כי הם משקפים את השמיים נטולי הענן של המדבר. החופים אכן לבנים - כי הם עשויים מעצמותיהם המרוסקות של מליוני דגים מתים. הציפורים? מתות באלפיהן מבוטוליזם עופות מדי שנה. והריח? תחשבו על שוק דגים. בסופו של יום קיץ חם. שבו במקום להחזיק את הדגים על קרח מחזיקים אותם על גללים רכים. כך תיאר זאת כתב האתר "וייס", ג'יימי לי קרטיס טייט.

המים רק משקפים את השמיים. מקרוב הם לא צלולים אלא חומים ועכורים (צילום: ג'יימי לי קרטיס טייט, וייס)

בסוף שנות השבעים החל הים לפרוץ את גדותיו ולגרום לשטפונות לעתים מזומנות. באמצע שנות ה-80 הוחלט שאין דרך למנוע את השטפונות, ובנו סכר סביב חצי מהעיר, והפקירו את החצי השני למים המסריחים. מתוך החלק היבש, שליש מהבתים נטושים.

המונח "בתים נטושים" אינו מספיק כשלעצמו כדי לתאר את המצב. ברבים מן הבתים הושאר רכוש אישי ואף מזון בארונות. על פי תאריכי התפוגה על חבילות המזון, התושבים נטשו בתחילת שנות ה-90. בבומביי ביץ', פעם המקום המפותח ביותר לחופי האגם, נותרו 300 תושבים. גם בסאלטון סיטי, מהצד השני של האגם, שבה יש יותר תושבים, המצב עגום. הניחוש הראשון של המקומיים לגבי מי שבעליל "לא מפה" הוא "באת לעשות סרט תיעודי, נכון?"

לא יכלו לחכות להסתלק מהסירחון (צילום: ג'יימי לי קרטיס טייט, וייס)

שיא הדיכאון האפשרי? לא, זה אכן יכול להיות יותר גרוע. במרץ אשתקד אישר בית המשפט העליון של קליפורניה עסקת העברת מים משנת 2003 באזור. העסקה, המיועדת להפחית את ההסתמכות על נהר הקולורדו תטה מיליוני גלונים של מים מן הימה לטובת הפרברים.

זה אולי לא נשמע כמו אסור, לאור העובדה שמדובר כנראה בגוף המים העגום בכל צפון אמריקה. אבל ייבוש האגם יחשוף את קרקעיתו, ואם אתם חושבים שהגדות מסריחות ומכוסות בדברים מגעילים, ובכן... לדברי מומחים, אם הימה תתייבש (כפי שצפוי) היא תשחרר עננים של אבק רעיל לאורך דרום קליפורניה ותיקח איתה קצת מ"ברכתה" של ימת סאלטון לכארבעה מיליון בני אדם. אז בנוסף ל"ביג וואן" (רעידת האדמה האימתנית הבאה, שקליפורניה ממתינה לה כבר 110 שנה), ובנוסף ל-Other Big One - השיטפון שיציף את סן פרננדו ואלי - יש גם את האסון הזה לחכות לו.