ב-1946 נוסדה בדטרויט שבמישיגן קבוצת כדורסל מקצועני ששיחקה בליגה בשם "NBL". כעבור שנה עברה הקבוצה למיניאפוליס ושינתה את שמה לכבוד מדינת הבית החדשה - "ארץ 10,000 האגמים", לשם "הלייקרס".
היא רצתה להטביע חותם עם מינוי משלה, אבל לא כולם טובים בהכל. ג'יני באס עם מג'יק ג'ונסון (צילום: Lakers Nation)
הלייקרס עברו לליגה בשם ה-BAA (קודמתה הרשמית של ה-NBA) וזכו באליפות שלה בטרם נוסדה הליגה שאנחנו מכירים היום באופן רשמי ב-1949. הלייקרס, ובראשם הסנטר עצום המידות לאותם ימים ג'ורג' מייקן (שישה רגל ועשרה אינצ'ים; 2.08 מטרים), זכו בארבע מחמש אליפויות ה-NBA הראשונות והיוו את השושלת הגדולה הראשונה בתולדותיה.
ב-1956 פרש מייקן, והקהל במינסוטה הוכיח עצמו ככפוי טובה כשנטש את הקבוצה ומכירות הכרטיסים צנחו. שנתיים לאחר מכן עשה הבעלים בוב שורט מה שעשו רבים באותם ימים: הוא הלך מערבה, והביא לעיר המלאכים את המועדון האהוב ביותר שלו בכל ענף ספורט שהוא.
התואר הראשון באל.איי, ובכלל בעידן שאחרי מייקן, הגיע רק ב-1972, לאחר שאת רוב הסיקסטיז בילה המועדון כ"זה שמפסיד בגמר" לבוסטון סלטיקס, שזכו בשמונה תארים רצופים ו-11 מ-13. את רוב שנות ה-70 בילה המועדון במעבר, עד שב-1979 נקנה המועדון (ואולם הבית שלו, "הפורום" האגדי) על ידי מי שיהפוך אותו למצליח ביותר בעשור הקרוב - המשקיע והנדבן ד"ר ג'רי באס.
עד 2013, הלוס אנג'לס לייקרס לא היו סתם אחת הקבוצות המצליחות בתולדות ה-NBA, ולא סתם שיחקו באחת הערים הנחשקות בארה"ב - הם היו גם אחת הקבוצות בעלות הניהול הטוב, היעיל והעקבי בליגה. ד"ר ג'רי באס, הבעלים, וכוכב העבר והמנכ"ל ג'רי ווסט בנו מכונה משומנת וממקסמת-פוטנציאל ששחקנים השתוקקו להיות חלק ממנה - גם בשנים הרזות יותר.
קנה את הלייקרס ואת הפורום - והפך אותם להצגה החמה בעיר. ד"ר ג'רי באס (צילום: הוליווד ריפורטר)
ב-2013 באס הלך לעולמו, ואת 66% האחוזים שלו בלייקרס הוא העביר באופן שוויוני לששת ילדיו, כשאת תפקיד "מושל הלייקרס" (מה שבמועדונים נורמליים קוראים נשיא המועדון), העביר לבתו ג'יני, שאז היתה מאורסת למאמן העבר האגדי של הקבוצה, פיל ג'קסון.
עד 2017 השלימה ג'יני באס את השתלטותה על המועדון, ודחקה החוצה את אחיה ג'ים מתפקידו כסגן נשיא לפעילויות כדורסל, ובמה שהתברר כמהלך בעייתי בהרבה, את המנכ"ל האגדי מיץ' קופצ'אק, שהחליף את ווסט (שעזב ב-2002 כדי להביא את הקסם שלו לממפיס גריזליס, שאכן השתפרו תחת הדרכתו, אם כי לא הגיעו לתהילה).
המחליף של קופצ'אק, שהחזיר את הלייקרס לפסגה לאחר תום עידן שאקיל, עם סדרה של מהלכים מבריקים בשוק השחקנים שבנו מסביב לקובי בריאנט קבוצה שתשמח בחלקה כצוות המסייע של הצלף המושבע? אגדת הלייקרס האולטימטיבית - מג'יק ג'ונסון, גאון הכדורסל שזכה בחמישה תארים כמנהיג ופקח התעופה-על-המגרש של השואוטיים לייקרס בשנות ה-80.
אלא שג'ונסון התברר כגאון כדורסל על הפרקט הרבה יותר מאשר על הקווים. כך בקדנציה חטופה כמאמן זמני בעונת 1993-94 (מאזן: 5 ניצחונות, 11 הפסדים), וכך בכס המנכ"ל. הוא ניסה להחזיר את ימי הזוהר עם המהלך המתבקש, שכולם ציפו לו - החתמתו של הכוכב הכי גדול בליגה, ויש הטוענים מעולם - לברון ג'יימס. מה שהיה פחות מתבקש היה לבחור בדראפט את לונזו בול. אפילו לא בגלל לונזו ככדורסלן, אלא בגלל הקרקס של אבא שלו שמגיע יחד איתו. לא מה שקבוצה שנעדרת מהפלייאוף הרבה יותר ממה שהיא רגילה זקוקה לו.
ההחתמה המתבקשת. גם הגרסה הכי אנושית של לברון זה עדיין דבר מדהים, אבל... (צילום: אורלנדו רמירז, יו.אס.איי. טודיי)
אבל מעבר לעובדה שמג'יק והמאמן לוק וולטון נכשלו לחלוטין בבניית קבוצה מתאימה סביב לברון - לא לאליפות, אבל לפלייאוף ובסיס לעתיד - ייתכן כי מכל הקבוצות שנהנו משירותיו של קינג ג'יימס (קליבלנד של 2003-2010, מיאמי, שוב קליבלנד ואז ל.א.) ייתכן מאד שהלייקרס קיבלו את הגרסה הכי פחות מלהיבה.
לברון כבר כמעט בן 35, עם קילומטרז' חולני על הברכיים שלו ושאר המפרקים בגופו, שלמרות מה שלפעמים נדמה - הוא בכל זאת אנושי. השנה לא היתה רק הפעם הראשונה מאז 2004 שלברון לא היה בפלייאוף - זו היתה הפעם הראשונה מאז העשור הקודם שהוא לא היה *בגמר* הפלייאוף. מאז שנות ה-60 לא היה שחקן שהופיע בשמונה גמרים רצופים, והעומס של המשחק המודרני על הגוף גדול לאין ערוך. איש בליגה לא שיחק כל-כך הרבה דקות בעשור האחרון.
ביום רביעי כינס מג'יק ג'ונסון - מיסטר לייקרס, האיש שהיה אמור להחזיר לא רק את המצוינות על המגרש אלא את זוהר הכוכבים - מסיבת עיתונאים, והודה בכנות שבניגוד לניהול קבוצה על המגרש - כל הוג'עראס של לארגן לאחרים את התנאים להצטיין, זה פשוט לא מי שהוא. לא כולם טובים בהכל. "היה לי יותר כיף בצד השני", סיפר ג'ונסון, ודיבר על כל האנשים להם יוכל לעזור בייעוץ קריירה מבלי להיות מוגבל על ידי תפקידו במועדון.
מעדיף את סקרמנטו. לוק וולטון בפוזה אופיינית בעונה האחרונה (צילום: גטי)
כאילו לא די בכך לטלטל את הספינה של הלייקרס, אתמול הם פיטרו\נפרדו בהסכמה מהמאמן לוק וולטון, שבעצם סונדל על ידי חוסר ההצלחה של ג'ונסון כבוס, ו"זרקו אותו מתחת לאוטובוס" במונחי אשמה לעונה הכושלת. איש לא ציפה מהקבוצה הצעירה והבוסרית הזו להתחרות על התואר, אבל היעדרות ראשונה מהפלייאוף לקינג ג'יימס, דווקא בעונה הבכורה שלו בשוק הגדול? לזה מעטים מאד ציפו. לא צריך לבכות בשביל וולטון, אגב. הוא כנראה יקבל את הג'וב הפנוי בסקרמנטו - והוא מעדיף אותו על פני זה שבאל.איי. כן, עד לכאן ירדו הלייקרס מגדולתם.
השאלה הגדולה אינה את מי יביאו הלייקרס לעזור ללברון בניסיונו חסר התקדים לזכות בתארים בשלוש קבוצות כשחקן מוביל, ואפילו לא את מי ימנו למאמן (אחת האפשרויות היא טיי לו, שזכה עם המלך באליפות ההיסטורית בקליבלנד - בעונה בה הודח דייויד בלאט שלנו באמצע העונה כשהוא מוביל את חטיבת המזרח - ויש לו יחסי עבודה תקינים עם הכוכב סביבו הכל חג.
"היה לי יותר כיף בצד השני". מסיבת העיתונאים בה הודיע מג'יק על עזיבתו
השאלה האמיתית היא האם ג'יני באס תדע, כמו מג'יק, להודות במגבלותיה. היא לא צריכה למכור את הקבוצה חלילה, ואף לא לוותר על תפקידה כנשיאה ובעלת השליטה והמלה האחרונה. היא כן צריכה לשכור שוב מנכ"ל\ית חזקים, מקושרים ומומחים, כמו קופצ'אק עליו ויתרה, ולתת לו לעשות כפי שהוא מבין - לפחות רוב הזמן.
זה מה שעשה אביה עם ווסט וקופצ'אק, וזה מה שעובד - לא רק בכדורסל אלא בכל ספורט, ולמעשה בכל עסק. באס אמנם גדלה במועדון, פשוטו כמשמעו האוטו ביוגרפיה שלה נקראת Laker Girl), אבל זה לא אומר שהיא בעלת מקצוע ברמה כזו שתוכל ללבוש בהצלחה את שני הכובעים. למנכ"ל הבא של הלייקרס לא יהיה אבק הכוכבים של מג'יק, אבל כדאי שיהיה עליו אבק של אלפי שעות נבירה בנתונים ולימוד הצד המשרדי של המקצוע הזוהר.
