במהלך החודש האחרון עלה לאקרנים, הסרט השני בסדרת “Hellboy”, של מפיקת הסרטים הישראלית-אמריקאית, לטי (זלאטה) גרובמן (47), בכיכובם של דיוויד הארבור ומילה יובוביץ'. בימים האחרונים החלו באנגליה הצילומים לסרט נוסף בהפקתה של גרובמן, “The Hitman's Wife's Bodyguard”, בכיכובם של ריאן ריינולד, סמואל ל. ג'קסון וסלמה האייק. זאת, במקביל למספר סרטים נוספים עליהם היא עובדת, בחברת ההפקות, Campbell-Grobman Film, בה היא שותפה יחד עם חברתה הטובה, קריסטה קמפבל.
גרובמן מצליחה לנצח בו זמנית על מספר סרטים במקביל: "משום שאני לא נדרשת להיות נוכחת על הסט, אני יכולה להישאר בלוס אנג'לס ולעשות את העבודה מכאן. אני יכולה לסגור עסקאות, לגייס את הכספים לסרטים, ללהק את השחקנים בלוס אנג'לס. זה מאפשר לי לעבוד על כמה הפקות במקביל".
(צילום: איאן פישר)
ואתם עדיין זוכרים אותה מ"יקירתי"
גרובמן הגיעה לניו יורק בראשית שנות ה-90, אחרי ששיחקה בלהקת "צעירי תל אביב", בתיאטרון הלאומי "הבימה", בהפקות של תיאטרון לנוער ובסרטים קצרים. באותן שנים היא גם היתה בזוגיות עם אסף אמדורסקי, שכתב עליה את השיר "יקירתי". מאז נדמה שהישראלים מכירים אותה כמעט ורק דרך השיר ההוא. מדי פעם בפעם מתפרסם ראיון עם הישראלית שעזבה לארצות הברית ובמהלך עשרים השנה האחרונות ניצחה על כ-50 מההפקות המצליחות בהוליווד, בהן גם Prozac Nation ,(2001) Relative Strangers (2006), Blonde Ambition (2008) ועוד.
תחילת הקריירה שלך רצופה בלימודים והתנסויות במשחק. איך קרה שנשאבת אל מאחורי הקלעים?
"אני מוכשרת, אין ספק. אני שרה, אני רוקדת, אבל אני ביישנית. אני לא פרפורמרית. בעבר, תמיד התביישתי. יש לי כישרון אך לא ידעתי איך להוציא אותו. נוצר בי קונפליקט ולא הצלחתי לפרוץ, משום שלא היה לי את האומץ לעשות את זה. יש לא מעט מסיבות חברה בהם מקיימים ערב קריוקי ואז רואה החשבון פורץ בשירה מהממת, בזמן שלא היה לו אומץ להראות את הכישרון הזה במקום אחר. זה אותו הסינדרום. יש כישרון אך אין אומץ. עדיין יש לי פחד במה, משום ששירה וריקוד חושפים משהו אישי, פנימי ועמוק יותר. זה הרבה יותר מפחיד מאשר מה שנדרש לחשוף בעסקים".
גרובמן עם קמפבל השותפה שלה בחברת ההפקות, Campbell-Grobman Film (צילום: איאן פישר)
עבדת עם הכוכבים הכי גדולים בהוליווד. מה למדת על האנשים בתעשייה?
"אני לא רוצה להכליל, אך במהלך שנות עבודתי בתעשייה למדתי שיש מעט חברי אמת והמון אופורטוניזם. למדתי לא להתרעם על זה ושזה חלק מהחיים בלוס אנג'לס. בסופו של דבר, מישהו שמנסה להגיע למקומות מסוימים ורוצה שיעזרו לו, זה לא הדבר הנורא בעולם. אך זה לא כמו החיים בתל אביב. למדתי את זה דרך ההתנהלות של האנשים כאן. האמריקאים מצוינים ב'סמול טוק' וב'האו אר יו', אך הם אפילו לא מחכים לתשובה. אי אפשר להתרגל לזה. אני חושבת שאף ישראלי לא יכול להתרגל לזה".
"ברוך שעשני אישה"
אחרי שהגיעה לארצות הברית, גרובמן עברה מניו יורק על מנת ללמוד משחק אצל לי סטרסברג, בלוס אנג'לס. בשלב מסוים היא פגשה את אבי לרנר, הבעלים שלMillennium Film ו-Nu Image. הוא התרשם מהצעירה האמביציוזית וצרף אותה לצוות כמפיקה. מאז עבדה גרובמן, ועדיין עובדת, עם הכוכבים הגדולים ביותר בתעשיית הסרטים האמריקאית. 
(צילום: איאן פישר)
אך זה לא קרה לפני שגרובמן שימשה כמעט בכל תפקיד אפשרי מאחורי הקלעים. בו זמנית, היא גם הספיקה להתחתן עם הגיטריסט לשעבר של המטאל 'משין הד', לוגן מיידר, ולהפוך לאמא לחמישה ילדים: שלישיית בנים ושני תאומים, בן ובת. הנישואים למיידר הסתיימו כעבור 13 שנה וכעת, לצד עבודת ההפקה, גרובמן היא אמא במשרה מלאה.
הכרת את הבעלים לשעבר של חברת ההפקות מירמקס, הארווי וויינשטיין, ואת היית זו ששידכה בינו לבין אבי לרנר. האם במהלך העבודה מולו הבחנת במשהו שיכול היה להעיד על העבירות בהן הוא מואשם?
"זה לא היה סוד והוא לא היה היחיד. לכולם היה מושג לגבי זה. אך לי אישית לא היתה בעיית meToo. אם מישהו התחיל איתי ולא התאים לי אמרתי לו "לך לעזאזל". איתי הארווי ווינשטיין היה מקצועי. לא נתתי לזה מקום בכלל. אני לא אומרת שאחרות נתנו. אך איתי הוא היה נחמד ומקצועי. אני לא רוצה להתייחס למה שהוא עשה ולא חושבת שזה בסדר. אך שוב, איתי לא היה משהו כזה".
פרשת וויינשטיין קידמה את תנועת meToo, הציפה תביעות והאשמות והביאה לשינוי ביחס כלפי נשים בתעשייה. האם את מרגישה את זה בעבודה בפועל?
"אני יכולה לומר שמתייחסים לנשים בדיוק כמו שמתייחסים לגברים. היחס תלוי, כמובן, גם במידת הכוח שלך בתעשייה. אני רואה הרבה מהחברים שלי נופלים אחד אחרי השני לא בהכרח כשעוול בכפם. בו זמנית, אני מקבלת יותר חומרים לסרטים בהן נשים מובילות ומשמשות גיבורות. לטעמי זה קשור בסרט "וונדרוומן" ופחות בתנועת meToo. הסרט, בכיכובה של גל גדות, הצליח וכעת כולם רוצים לשחזר את ההצלחה. בכל פעם שיוצא סרט מצליח, מנסים לחקות את ההצלחה. לצד כל הדברים האלה, באופן כללי, אני לא שופטת מי עשה מה או אמר מה. אני אומרת לעצמי 'ברוך שעשני אישה', כי היום מפחיד להיות גבר בתעשייה ההוליוודית".
הקשר הישראלי: "אנחנו אנשים מיוחדים"
גרובמן נולדה במוסקבה, רוסיה, ועלתה עם הוריה לישראל כשהיתה תינוקת. היא גדלה בבית בו התרבות היתה חלק משמעותי מאורח החיים. אביה הוא הצייר והמשורר הידוע, מיכאיל גרובמן, ואמה היא עורכת מגזין אמנות רוסי, אירנה גרובמן. 
(צילום: איאן פישר)
עד כמה העובדה שגדלת בבית בו התרבות היתה חלק מרכזי בחייהם של הוריך השפיעה על תפישת עולמך וכיצד זה בא לידי ביטוי בקריירה שלך?
"אכן גדלתי בבית סופר תרבותי. הבית היה מלא באמנות, באינטלקט ובפוליטיקה. אני חושבת שהדרך שלי למרוד בכל זה היתה לבחור לעסוק בחלק הכי פחות תרבותי של תחום האמנות. בנוסף, בחרתי להתמקד בתחום העסקי יותר של התעשייה למרות היכולות שיש לי בתחום הקריאטיבי של התעשייה. ההורים שלי הם בסדר עם זה. הם גאים בי ושמחים בשבילי. אנחנו משוחחים בעיקר על פוליטיקה ופחות על אמנות. למעשה, כל הדעות הפוליטיות שלי מושפעות מהשיחות עם אבא שלי".
את מרגישה ישראלית יותר או אמריקאית יותר?
"עזבתי את הארץ אחרי גיל 20, אז תמיד אהיה ישראלית. יתכן ויש לי מניירות של אמריקאית, יתכן ששכחתי כמה מילים בודדות או שאני מחייכת יותר מאשר בעבר, אך תמיד אהיה ישראלית. זה לא ישתנה. למעשה, אני מרגישה יותר ישראלית ואוהבת את ישראל יותר, ככל שאני חיה בארצות הברית. אני מבינה שגדלתי באחלה מדינה ועד כמה אני ברת מזל כי גדלתי בישראל. יכולתי להיות אירופאית עצורה, אמריקאית רעשנית או, אם הייתי נשארת ברוסיה שם נולדתי, אז וודאי הייתי אחרת. אין לי ספק שאנחנו אנשים מיוחדים. כור ההיתוך הופך אותנו למשהו מיוחד במינו".
יש סיכוי שתחזרי לגור בארץ?
"זה יכול לקרות בשלב כלשהו. אך כרגע השורשים כאן עמוקים מדי, עם העבודה והילדים. אך אני לא שוללת את זה".
אחד הביטויים הבולטים להצלחה הישראלית בהוליווד הוא הזכייה של גיא נתיב באוסקר על הסרט הקצר. האם הוליווד צפויה להפוך לסניף של "שדרות רוטשילד"?
"בעשור האחרון יש לא מעט שיתופי פעולה בין ישראל לבין ארצות הברית גם בתחום הזה. למעשה, זה מתנהל כבר זמן רב. לטעמי, הוליווד כבר פתוחה בפני היצירה הישראלית, שהרי אחרי הצלחות גדולות, כגון אלה של "פאודה" ושל גל גדות ב"וונדוומן", הדלת פעורה לגמרי".
(צילום: איאן פישר)
מה דעתך על תעשיית הקולנוע הישראלית?
"מדי שנה אני מגיעה לפסטיבל הסרטים הישראלי שמתקיים בלוס אנג'לס וצופה בכמה סרטים והם מצוינים. אמנם לא ניתן להשוות בין תעשיית הקולנוע הישראלית לבין זו ההוליוודית, משום שסכומי הכסף גבוהים יותר והקהל רב יותר מבחינה מספרית. אך אין לי ספק שסרט ישראלי יקבל את אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. אני יכולה לחתום שזה יקרה".
האם יש סיכוי שתגיעי להפיק סרטים בישראל?
"אני אשמח להגיע לישראל, לא משנה מה הסיבה. אני לא בטוחה אם להפיק סרט בישראל ישתלם מבחינה כלכלית, אך אני לא שוללת את הרעיון".
ידוע שלא מעט ישראלים שמעוניינים להצליח בתעשיית הבידור בהוליווד מגיעים אליך לקבל עזרה. מה את מייעצת להם?
"לשחקנים הידועים יותר בארץ אני ממליצה למחוק את האגו לגמרי, ולהתחיל מהתחלה. לא לנסות להוכיח שום דבר ופשוט להגיע ולעשות את העבודה. כמו שכל אדם עושה את העבודה ומתאמץ בכל מקום. גם בראד פיט התחיל את הקריירה שלו בפרסומת. לכן מומלץ לעשות את העבודה, להתלכלך ולא לבחול בשום דבר".
"אני חולמת להיות פרמדיקית"
כששואלים את גרובמן מהו הז'אנר הקולנועי האהוב עליה, נראה שמשהו מהעושר התרבותי, שאפיין את הבית בו גדלה, דבק בה ובא לידי ביטוי בהעדפות שלה: "סרטים דוקומנטריים הם הז'אנר שאני הכי מתחברת אליו. באופן עקרוני, אין לי בעיה לא לצפות בפיצ'רים. אך סרטים דוקומנטריים הם מבחינתי משהו שאי אפשר בלעדיו".
(צילום: איאן פישר)
עם מי עדיין לא עבדת והיית רוצה לעבוד?
"בדיוק כפי שאין צבע מסוים שאני אוהבת, גם אין מישהו מסוים איתו אני חולמת לעבוד. אם אומר שאני אוהבת איזה שחקן או שחקנית, כמו את מריל סריפ למשל, למרות שאותה אני לא ממש אוהבת. היא משעממת אותי, אך נצא מנקודת הנחה שאני אוהבת אותה ורוצה לשלב אותה בסרט שאני מפיקה, זה לא יעבוד טוב אם היא לא מתאימה. הרבה פעמים מי שאנו תופשים כגיבורים, שאנחנו רוצים לפגוש ולעבוד עמם, מתגלים כאנשים שלא תמיד קל לעבוד איתם ובמקרים מסוימים זה יכול להפוך לסיוט. הגיבורים האלה הם בסופו של דבר בני אדם".
מה את חולמת להיות כשתהיי גדולה עוד יותר?
"יש לי כמה תשובות והראשונה היא תשובה של מלכת יופי. אני חולמת שיהיה שלום ואולי גם לחזור לגור בארץ יום אחד. אני חולמת שילדי יהיו בריאים ויתנו לי מעט שלווה. אני חולמת שיהיה לי שוב זמן לקרוא ספר. בנוסף, החלום שלי הוא להיות פרמדיקית. אני מתנדבת בשירותי העזרה הראשונה. אני מאוד נהנית מזה שבגילי אני מוצאת משהו שאני מצליחה להתלהב ממנו. העבודה בתעשיית הסרטים מספקת לי כסף וראיונות בעיתונים. אך תמיד היתה לי משיכה לתחום הרפואה. מעולם לא חשבתי שיש לי סיכוי לעסוק ברפואה, כי לא אהבתי ללמוד בבית ספר. אז כשאני מתנדבת בשירותי עזרה ראשונה אני מרגישה מעין סגירת מעגל".
אחרי הדברים האלה, אני מקווה שהישראלים לא יזכרו את גרובמן רק כמפיקת הסרטים הישראלית-אמריקאית שהצליחה בענק בהוליווד; רק כבחורה עליה נכתב השיר "יקירתי" או רק כמי שהקליטה את הגרסה הנשית לשיר, הנה כאן:
