לפני שבועיים נחרדו בני הקהילה היהודית והישראלית בדרום קליפורניה נוכח עוד הוכחה לכך שלאן שלא נלך, תמיד יישארו כאלה שלא התגברו על המחלה העתיקה, ומתעקשים לשנוא אותנו על עצם קיומנו. ממשפחת ג'רבי זה נחסך דווקא. הם היו בביקור מולדת ונהנו מפסח שקט ורגוע בחיק המשפחה בנתיבות (בית אבא) ואופקים (האח).
עם הנכד במקלט. 15 שניות לעצור, להוציא את הילד מהבוסטר - ולרוץ למחסה הבטון (צילום: איציק ג'רבי)
אלדן, רעייתו ובנם הפעוט בן השנה וחצי חגגו את הפסח, טיילו, אכלו כמו שצריך, טבלו את הנשמה באהבת המשפחה שלא רואים מספיק בגלל המרחק, והכל נראה אידילי - עד יומיים לפני הטיסה חזרה. לאחר שממשלת ישראל הצליחה לעבור את הבחירות לכנסת ללא פרובוקציות רציניות מצד האויב ברצועת עזה, ומסיבות שאין עדיין הסכמה עליהן, זה התחיל שוב, וחייהם של מאות אלפי ישראלים בדרום התהפכו והושמו "על הולד", במקלטים ובממ"דים, כמו כל כמה חודשים.
"אשתי ילידת ישראל, אבל חייתה רוב השנים באמריקה. היא פחות מחוסנת למצב הזה והחרדה אצלה קרובה יותר לפני השטח", הוא מספר. "היא מכריחה אותי לקחת כבישים עוקפים - ואולי זה מזל גדול כי אחד הכבישים שנמנענו מהם היה כביש יד מרדכי-שדרות, שבו נהרג הנהג מטיל נ"ט (משה פדר ז"ל - המערכת)".
בכך לא תמו העילות המוצדקות לחרדה. בזמן שהסבא היה עם הנכד הטרי נשמעה אזעקה, ולסבא איציק היו 15 שניות לעצור את הרכב, להוציא את התינוק מהבוסטר ולרוץ למקלט. "אבא שלי עיתונאי ותיק. בדרך כלל באזעקות הוא מצלם ומסקר, אבל הוא היה עם הבן שלי אז הוא ויתר על זה הפעם. זה לא כמו במרכז שיש דקה או יותר בין אזעקה לבום", מזכיר אלדן את השפעת המגורים בטווח עין מהצד השני של הגדר.
"הטיסה חזרה מחר, מקווים שלא תבוטל, כי העסק הזה זוחל צפונה הרי. גם אנחנו עשינו בינתיים ויברח ולקחנו דירת Airbnb במרכז" מסכם אלדן את הביקור בארץ, שהחל היטב כל-כך ומסתיים בתזכורת עגומה לבעיות, שיש מי שמתעקשים להשאיר לא-פתורות. וזה לא, כמובן, שעם הנחיתה חזרה בעיר המלאכים ייגמרו הבעיות. "כל הישראלים שגרים שם דואגים בלי הפסקה למשפחה בארץ שצריכה לחיות עם זה, וכולנו מתוסכלים מזה שאנחנו לא יכולים לעזור".
"מוכנים לסבול קצת - אבל שישימו לזה סוף" (צילום: איציק ג'רבי)
אחיו של אלדן, גיא, מתגורר כאמור באופקים - אבל ייתכן שלא לזמן רב. "אי אפשר לחיות ככה. כל כמה חודשים זה קורה, וכבר אי אפשר למכור לילדים שזה משהו חד פעמי ולשחק אותה שהריצה למיגונית או למקלט זה סוג של פיקניק. הם נכנסים לחרדות, לא רוצים לצאת מהבית".
ולא רק הילדים נפגעים כמובן. גם בוגרים סובלים מחרדות ותסמונת פוסט-טראומה, רק שהטראומה מתחדשת כמו שעון, אחת לכמה חודשים, כבר למעלה מעשור (מבצע עופרת יצוקה נערך בחורף 2008-2009, כזכור, ומאז ועד היום יש טפטופי ירי ואמצעים אחרים כמו בלוני תבערה, כשביניהם מדי פעם התלקחות גדולה הזוכה לשם של מבצע צבאי).
"אנשים לא יוצאים לעבודה, מפסידים הכנסות, עסקים לא נפתחים, וגם כשנפתחים סוגרים מוקדם כי אף אחד לא מסתובב ברחוב אם לא חייב. אנשים פותחים חנות, רואים שעד 11 בבוקר נכנסו שני אנשים בלחץ, וסוגרים", מספר גיא ומוסיף "אנחנו משפחה שמאד מחוברת לארץ, אבל אני אומר לך חד וחלק: אם לא היינו מטפלים כאן בהורים המבוגרים של אשתי? מחר בבוקר לוקחים את האישה והילדים ונוסעים לאמריקה".
- ואתה הרי מחובר גם למה שקורה שם, יש לך אח שחי שם כבר חמש שנים. אתה מבין שגם אמריקה זה לא נטו גן עדן, וזה פשע ברמות אחרות לגמרי, ואנטישמים.
"ברור. מודע להכל. ועדיין. ככה אי אפשר לחיות".
אבי השניים לא מדבר על לעזוב את הארץ, אבל מסכים עם בניו שהמצב בלתי נסבל. "תקשיב, אני איש מרכז-שמאל, ואני אומר לך שאם יש דבר שכולם כאן מסכימים זה שצריך להיכנס בחמאס ובג'יהאד באופן רציני. אלה שני ארגוני טרור קיקיוניים שאנחנו איכשהו הפכנו לאימפריות. התושבים כאן מוכנים לסבול. עוד שבוע, שבועיים, חודש - אבל שישימו לזה סוף. שייכנסו בהם ככה שהם יתחננו להפסקת אש - שתחזיק עשר, חמש-עשרה שנה" (כמו, לדוגמה, המצב בצפון מאז מלחמת לבנון השנייה).
"אנחנו רגילים לסבבים", ממשיך איציק, עיתונאי ותיק כאמור (ידיעות, מעריב, חדשות ז"ל ועוד). "זה מתחיל בבום ונגמר בקול ענות חלושה - וכמעט תמיד זה חמאס שמחליט מתי מתחילים ומתי מפסיקים. כל פעם שחסר להם כסף או כואב להם משהו אחר הם מכפכפים אותנו קצת, גורמים נזק לרכוש, לכלכלה, לשגרת החיים ולשלוות הנפש - ובורחים. עד הפעם הבאה. ביבי מדבר ימין חזק ומתנהג בפועל כמו לוזר. אני מעריך את זה שהוא לא ממהר להרפתקאות צבאיות, אבל במקרה הזה דרושה החלטה".
