קצת קשה להחליט מה מרתק יותר, סיפוריו של שלמה (סולומון) פימה, סוחר אמנות מזה קרוב ל-50 שנה או האמנות אותה הוא מוכר. בראיון הנערך בביתו בשרמן אוקס, הוא מפליג בסיפורים מעשרות שנותיו במקצוע והכוללים תערוכות בכל רחבי ארה"ב והעולם. אוסף האמנות העצום שלו כולל ציורים של טובי הציירים בעולם, ביניהם ציירים יהודים בעלי שם כאגם, שגאל, קדישמן, משה קסטל וראובן ראובן.
ארונות ביתו של פימה עמוסים להתפקע בספרי אמנות וקטלוגים והוא מחזיק במספר מחסנים מלאים בציורים. במשך שנים רבות, שימשה אשתו של פימה, רייבן כעזר כנגדו. היא ניהלה את החברה בעוד הוא נסע בדרכים, גומע 100 אלף מייל מדי שנה, קונה ומוכר אמנות ומציג בתערוכות. לפני כשנתיים לאחר מות רייבן כתוצאה מתאונת דרכים, נכנסה הבת מקסין לעסק המשפחתי והיום היא מנהלת את העסק המשפחתי.
שלמה ובתו מקסין בתערוכת האומנות השנתית של בלוס אנג'לס
הפעם הראשונה שנתקלתי באמנות של Solomon Fima Fine Art היתה לפני מספר חודשים ביריד האמנות השנתי המתקיים במרכז הכנסים של לוס אנג'לס. בין עשרות, אם לא מאות, הביתנים שהציגו אמנות מודרנית, בלט הביתן שלו. אי אפשר היה שלא להבחין בו. הביתן הציג יצירות אמנות של ציירים ידועים בעוד מרבית הביתנים, למעט אולי אחד נוסף, הציגו אמנות עכשווית, מודרנית. "הייתי בהלם מהידע שלו" מודה בתו "זו היתה הפעם הראשונה שהגעתי עם אבא לתערוכה הזאת במסגרת עבודה ולא כאורחת בתערוכה והתכוננתי אליה בהתרגשות, עשיתי רשימה של היצירות והמחירים כך שלא אתבלבל ואמסור אינפורמציה שגויה. ואז, אנשים התחילו להגיע ואבא שלי פתאום מספר להם על כל יצירת אמנות, זוכר דברים לפרטי פרטים. הוא בעל ידע עצום באמנות ואני לומדת ממנו הרבה מאוד כל יום".
פימה נחשב למעריך אמנות מוכר בתחומו, כזה שאנשים רבים, בין אם פרטיים או אנשי עסקים, פונים להתייעץ אתו לגבי האותנטיות של אמנות אותה הם מבקשים לרכוש. הוא מסוגל לומר להם אם הציור המבוקש אכן שווה את המחיר, האם מדובר בהשקעה טובה וכדומה. פימה מעיד על עצמו כי הוא מסוגל לזהות אם מדובר ביצירה מקורית או מזוייפת גם אם רק שולחים אליו צילום של הציור בלבד. "פעם היית צריכה ללכת לסטודיו על מנת לבדוק את הציור, היום אפשר לשלוח אלי צילום של הציור לטלפון הנייד ואני יכול להגיד לך אם הציור מקורי או לא".
הרבה דברים השתנו במרוצת השנים כשזה נוגע לאמנות
"נכון. פעם היינו מבזבזים אלפי דולרים בפרסומות בעיתונים או קטלוגים של תערוכות אבל היום הכל נעשה באמצעות האינטרנט".
מי היה מאמין שניתן לבדוק אם אמנות אותנטית תוך כדי הצצה לטלפון הנייד
"אני מתעסק באמנות כמעט 50 שנה, אז יש לי ניסיון רב. יש הרבה זיופים בשוק ויש לי מספיק ניסיון על מנת לזהות אם מדובר בזיוף או ציור מקורי. אנשים מתקשרים אלי מכל העולם כדי להתייעץ."
איך הגעת לתחום הזה בכלל?
"הגעתי לארה"ב כשהייתי בן 26, לדוד שלי היה עסק למכירת אמנות והתחלתי לעבוד אתו. אחר כך המשכתי כעצמאי, חרשתי את כל ארה"ב בנסיעות. קניתי גלריות שסגרו, מחסנים שלמים של אמנות וכך אספתי אמנות בסגנונות שונים מאמנות יהודית ועד אמנים ידועים כפיסארו ופיקאסו. בשנות ה-80 וה-90 היינו הכי חזקים בשוק. סיפקנו אמנות לגלריות בכל ארה"ב ועשיתי גם תערוכות בחו"ל, ביפן סינגפור טוקיו, הונג קונג ועוד. הייתי מאוד מוכר בשוק. הייתי אומר לאנשים אתם קונים דרכי או באמצעותי".
איך קיבלו אותך בעלי הגלריות את הצעיר הישראלי שלא ממש נראה כסוחר אמנות?
"הרבה פעמים קראו ל-FBI כי חשדו מה פתאום לילד הזה שבקושי יודע אנגלית יש סחורה של שני מיליון דולר במכונית. בהדרגה עם זאת הכירו אותי והבינו שאני לגיטימי ובעל ידע רחב בתחום".
נשמע לי כמו עבודה שוחקת לנסוע מגלריה לגלריה ובכל ארה"ב, מדובר במדינה ענקית
"מה אני אעשה? זאת היתה העבודה שלי, לא התלוננתי ולא בכיתי. היום אנשים מפונקים מדי. הייתי עושה 100 אלף מייל בשנה. כל שנה הייתי קונה אוטו חדש וכל 30 אלף מייל הייתי מחליף לצמיגים חדשים, לא לקחתי סיכון. היה לי חשוב לנסוע עם מכונית חדשה ובמצב טוב כי ידעתי שאם אתקע עם המכונית בגלל פאנצ'ר בגלגל או כל סיבה אחרת, זה יעלה לי פי עשר בסופו של דבר. ידעתי שאני חייב להגיע לגלריות במדינות שונות בזמן, לא יכולתי לקחת סיכון שיקרה משהו ואתקע בדרך".
בטח לא היה קל לאשתך, היא נשארה בבית בעוד אתה היית בדרכים
"לא היה קל לשנינו. הייתי מגיע הביתה כל שלושה ארבעה חודשים. לפעמים אשתי היתה אומרת לי אני מתגעגעת ולא יכולה יותר לחכות ואז הייתי אומר לה, בתאריך הזה והזה אני מגיע לדאלאס, טוסי לשם ותבואי לראות אותי. היא היתה טסה אבל אני בינתיים הייתי כל הזמן עסוק עם התערוכות בגלריות. כשהייתי חוזר הביתה מנסיעות, אשתי היתה רוצה לצאת למסעדה ואני לא יכולתי להסתכל על מסעדות יותר, רציתי רק לאכול בבית".
לא פחדת לנסוע עם מיליוני דולרים של אמנות במכונית? לא חששת שישדדו אותך?
"בוודאי שפחדתי. בשנים הראשונות שלי בקושי ישנתי בלילות כשהייתי בדרכים. לעולם לא הייתי לוקח מלון, רק מוטלים ורק כשאלו שיכולתי להחנות את הרכב ממש מול הדלת כך שאוכל להשגיח שאף אחד לא יפרוץ לי למכונית. הייתי מציץ כל הלילה החוצה לבדוק שהרכב בסדר. הייתי ילד שלא היה לו גרוש פעם ופתאום נוסע עם סחורה בשווי מיליונים ברכב. כשהייתי עובר בלאס וגאס, מעולם לא עצרתי בעיר עצמה, לא ידעתי מה יכול לקרות שם, אז הייתי עוצר רק לפני העיר או אחריה. בזמנו למי היו ביפרים? אבל לי היה ואם רק מישהו היה נוגע לי באוטו, הביפר היה מצפצף אצלי. לא בחלתי באף אמצעי זהירות".
לא מעייף לנסוע כך ממדינה למדינה במשך שעות על גבי שעות?
"מאוד. היו לפעמים מקרים בהם הייתי מתעכב מספר שעות מעל המותר בעיר מסויימת בגלל קליינט שהתעכב ואז הייתי צריך לנהוג כל היום וכל הלילה בשביל להגיע ליעד הבא בזמן. פעם, כתבתי ביומן תערוכה בתאריך הלא נכון. היה מדובר בתערוכה בטקסס של בעל שבע גלריות שם. אותו אדם נתן לי את הגלריה הכי גדולה שלו ובזבז 50 אלף דולר על פרסומות. באותם ימים, לא היו טלפונים ניידים ויצא שלא התקשרתי לאשתי שלושה ימים. ביום השלישי, התקשרתי אליה מטלפון ציבורי וברגע שאשתי שמעה את קולי, היא פרצה בבכי. מסתבר שהיא כבר מנסה להשיג אותי שלושה ימים, מתקשרת לכל גלריה ומקום שאולי הייתי אמור להיות בה ולא מצליחה להשיג אותי. היא אמרה לי שבעל הגלריה בטקסס מחפש אותי בנרות. 'יש לך תערוכה שם עוד יומיים והוא בלחץ. איפה אתה?'. התקשרתי אליו מייד והוא התחיל לקלל ולצעוק. אמרתי לו חכה שתי דקות ושמע מה שיש לי להגיד לך, אני תוך יומיים מגיע לגלריה. הוא לא נרגע: אבל איך תגיע? לוקחים לפחות שלושה ימים להגיע משיקגו לטקסס ברכב. אמרתי לו: באיזו שעה התערוכה? הוא אמר בשעה חמש, אמרתי לו: בשעה שלוש אני אהיה אצלך. רוקן את כל הקירות אני אגיע עם כל הציורים. נכנסתי לרכב ונהגתי 48 שעות ברציפות", הוא מספר.
"כל הדרך פיצחתי גרעינים כדי להישאר עירני. הגעתי לגלריה אחרי יומיים עם עיניים אדומות מעייפות. עמדו שם 20 אנשים שחיכו לי וגם צלמים וטלוויזיות שהמתינו לפתיחה. נתתי לבעל הגלריה את המפתחות של הרכב ואמרתי לו: הנה, יש שם 45 תמונות, קח מסמר ותתחיל לתלות אותן. ממול לגלריה היה מוטל קטן, אמרתי לו: תן לי ללכת לישון שעתיים ואז תשלח את אחד העובדים שלך שיעיר אותי. אם אני לא מתעורר, שיגרור אותי למקלחת וישפוך עלי מים. וזה בדיוק מה שקרה. הבחור שבא להעיר אותי לא הצליח, טלטל אותי אבל אני הייתי מותש ולא התעוררתי, הייתי מת. רק לאחר שגרר אותי לאמבטיה, הצלחתי להתעורר. חזרתי לגלריה והיו שם כבר אלף איש. עשיתי לו "שואו" שבחיים לא היה לו. מכרנו אולי 250 אלף דולר בשלוש שעות".
היום הוא כבר לא נודד בדרכים, שיטת העבודה והמכירה השתנתה. הוא ממשיך עם זאת לשלוח ציורים לגלריות וחלקן ממסגרות את הציורים ושולחות אליו בחזרה את אלו שלא מכרו. פימה שאין לו כבר מקום בשלושת המחסנים שהוא מחזיק, מוצא עצמו יושב עם פטיש כל כמה חודשים ושובר את המסגרות של הציורים. "אין לי מקום לאחסן כל כך הרבה ציורים ממוסגרים" הוא מסביר "רק אם מדובר במסגרת יקרה במיוחד, אני משאיר, אבל המסגרות תופסות מקום רב ואם אשאיר את כל המסגרות, אצטרך להשכיר מחסנים נוספים וגם ביטוח עבור כל מחסן".
במשך השנים נאספו אצלו ציורים רבים של אמנים יהודים וישראלים ואת אלו הוא מעוניין להציע למכירה לקהילה. באתר הבית של החברה המשפחתית אפשר לראות את האוסף העצום בו מחזיק פימה, לא רק אמנות יהודית כמובן ולא רק ציורים אלא גם ציורים ופסלים. כל אחד בעל כל טעם שהוא, יכול למצוא שם משהו שהוא אוהב. בניגוד לרכישת אמנות בגלריות, הרי אצל פימה ניתן לרכוש ציורים במחירים זולים בהרבה. הסיבה לכך פשוטה. "אין לי עשרה אנשי מכירות שאני צריך לשלם להם 25 אחוז מהמכירה או גלריה שעולה לי אלפי דולרים בחודש ובגלל זה אני יכול לאפשר לעצמי למכור אמנות בזול יותר ממקומות אחרים".
כשפימה התחיל לעבוד בעסקי האמנות, לא היה לו מושג וחצי בשמות הציירים הגדולים ועד כמה ערך הציורים עולה במשך השנים. ציורים נחשבים להשקעה כספית טובה ויש אספנים שרוכשים אמנות לאו דווקא בגלל שהם מעריכים או אוהבים את הציורים, כמו שהם אוהבים את האפשרות להרוויח. :פעם הייתי מוכר לגלריות ציורים ואז הייתי יוצא לרחוב, יושב על המדרגה הראשונה שמצאתי וצוחק לעצמי: מה הבן אדם שילם 50 אלף דולר בשביל נייר? רק שהיום הנייר הזה שמכרתי לו שווה 300-400 אלף דולר."
בשביל חובבת אמנות כמוני, זוהי חוויה להיכנס לאתר של פימה ולבדוק אלו ציורים וציירים מוצעים למכירה. בתי מלון ובעלי משרדים וחברות, יכולים למצוא שם אמנות נהדרת לקשט את קירותיהם. אחרים יהנו להיכנס לאתר ולבדוק מה כדאי לקנות כהשקעה כספית. אחד הסיפורים המעניינים שפימה מספר לי לגבי השקעה חכמה באמנות, הוא הסיפור הבא: "בזמנו קניתי Screen Door של שגאל שכמותו הוא צייר רק 100 ונותרו אולי רק 15. אלו ארבעה פאנלים מצויירים. קניתי ב-17 אלף דולר ואשתי שמאוד אהבה את זה ביקשה שלא אמכור אבל רבע שעה אחרי שקניתי, מישהו התקשר אלי וביקש משהו מיוחד לקליינט שלו, אז מכרתי לו ב-28 אלף דולר. יומיים לאחר מכן, מישהו מתקשר אלי ומציע לי Screen Door אחר של שגאל ב-30 אלף דולר", הוא מספר.
"אחרי משא ומתן קניתי ב-23 אלף דולר, גם הפעם אשתי ביקשה שלא אמכור, אבל שבועיים מאוחר יותר כבר היה לו קונה ושוב מכרתי ברווח. בקיצור, ארבע פעמים קניתי ומכרתי את זה ולפני שלוש שנים מצאתי עוד יצירה כזאת במכירה פומבית. הפעם שילמתי עליה 60 אלף דולר, רק שתביני כמה שהערך של ה- Screen Door הזה עלה עם השנים. וזה היה אגב מחיר מציאה, כי בגלריות ימכרו לך את זה ב-180-200 אלף דולר".
בקרו באתר הבית של פימה על מנת לגלות יצירות אמנות מדהימות ביופיין וצרו אתו קשר אם אתם רוצים לקבל עוד פרטים ולשמוע את הסיפורים מאחורי היצירה האהובה עליכם.
Solomon Fima Fine Art
818-501-6111
