אירועי ירי המוניים בבתי הספר הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים בארצות הברית. על אף השכיחות של אירועים מסוג זה, נדמה שאנחנו נדהמים כל פעם מחדש מגודל הזוועה שמתרחשת, אך בו בזמן אנחנו נוטים "לעבור הלאה" ולשכוח ממאות המשפחות שאיבדו את יקיריהן באירועי ירי.
דומיניק בלאקוול, שנרצח בבית ספרו לפני שלושה חודשים (צילום: סי. בי. אס. 2 / Getty Images)
באופן חריג, השבוע החליטו פרנק וננסי בלאקוול, שאיבדו את בנם דומיניק באירוע הירי הקטלני בתיכון סאוגס בסנטה קלריטה שבצפון מחוז לוס אנג'לס, לספק הצצה נדירה לחיים ללא בנם.
"האמת שהזמן הופך את האובדן לעוד יותר קשה", מסביר פרנק בשיחה עם התקשורת המקומית, "מאז שהוא נרצח אנחנו עושים הכל בלעדיו בפעם הראשונה. חג ההודיה, חג המולד, ימי הולדת..הכל קשה יותר בלי דומיניק", הוא אמר.
כזכור, ב-14 בנובמבר אש נפתחה ע"י נתניאל ברהאו בן ה-16, ודומיניק בן ה-14 היה אחד משני הנרצחים באירוע, ביחד עם גרייסי אן מוהלברגר בת ה-15. "זה היה יום שגרתי למדי", משחזר פרנק, "הייתי בדרך לעבודה כשאשתי התקשרה אליי ואמרה לה שיש נוכחות משטרתית בבית ספר. אז חזרתי הביתה, אספתי אותה והלכנו לפארק שבו הנהלת בית הספר אמרה שהתלמידים ישוחררו", הוא המשיך.
"חיכינו בסבלנות, ראינו מאות תלמידים שירדו מהאוטובוסים, אך דומיניק מעולם לא היה אחד מהם. ורק שם הבנו שהוא בעצם נמצא באמצע ניתוח בבית החולים", סיפר האב.
מוהלברגר ובלקוול, הצעירים שנרצחו בבית הספר בסנטה קלריטה (צילום: Getty Images / משרד השריף של מחוז לוס אנג'לס)
גם היום, קרוב לשלושה חודשים לאחר הטרגדיה, חוקרי המשטרה עדיין לא יודעים לייחס מניע למעשיו של הרוצח. בחודש שעבר הם הגיעו לבית המשפחה כשהם חמושים בצו חיפוש, אך לא נמסר עדכון על מה נלקח מהבית. לעת עתה נדמה כי הקורבנות נבחרו בצורה אקראית לחלוטין.
"אף ילד לא צריך לעבור משהו כזה", המשיך האב, "בדיוק כמו שהאחים שלו לא צריכים לעבור את מה שהם עוברים עכשיו, או בני כיתתו. מדובר במעשה של רוע טהור שלא צריך לקרות", הוא הסביר.
כעת המשפחה מתמקדת בדרך להמשיך בחיים, אם לא עבור ההורים אז לפחות עבור שלושת הבנים הנוספים שלהם, ביניהם פעוט בן 7 חודשים.
"אין לנו ברירה", אומרת אמו של דומיניק, ננסי, "עלינו להיות חזקים בשבילם. עלינו להיות בסדר כדי שהם יהיו בסדר. ואנחנו אכן חזקים, אבל זה לא אומר שלא קשה לנו להתמודד עם האובדן של הילד. מאוד שקט פה עכשיו. הוא היה האח הרועש וה'משוגע' מבין הארבעה. באופן אישי, לי הכי קשה בערב. במהלך היום הוא אף פעם לא היה בבית כי הוא תמיד היה בבית ספר, אך כשאנחנו מתיישבים לאכול ואני מוציאה חמש צלחות אני מרגישה את הכאב שוב".
