"לחיות חופשי או למות" כך מצווה המוטו הרשמי של ניו-המפשייר אליה הגענו בשעות הבוקר המוקדמות לקראת אסיפת הבחירות הראשונה של נשיא ארה"ב מאז זיכויו ההיסטורי במשפט ההדחה.
מנצ'סטר (העיר הגדולה במדינה) לבשה חג (ושלג) לקראת ביקורו של הנשיא ה-45 של ארה"ב ורחובותיה הוצפו בצוותי תקשורת מכל רחבי האומה.
למען האמת, אפילו בדיינר המקומי בו עצרנו לארוחת הבוקר מצאנו עצמנו בספסל הסמוך לצוות הצילום של תחנת "הקול של אמריקה".
הנשיא בעצרת (צילום: ABC)
כ-100,000 תושבים-רשומים מתגוררים במנצ'סטר (שהינה למרבה ההפתעה עיר תאומה למועצה האזורית חוף הכרמל) אך המלצריות החייכניות בדיינר המקומי מפגינות את אותה החמימות והאדיבות הטיפוסיים לעיירה קטנה בלב נברסקה.
רחוב אלם הציורי החוצה את הכרך (עם חנויות בוטיק שלא מביישות במחיריהן את סנטה מוניקה) משלב בין הקלאסה והארכיטקטורה הקולוניאלית המאפיינים את ערי ניו-אינגלנד, ובין תשתיות ותפנוקי עיר משגשגת, ואכן קשה (ובאמת שחבל) לפספס אותו.
אך זמן רב להינות מהארכיטקטורה וההיסטוריה של אחת מ-13 המושבות המקוריות שייסדו את אמריקה, אשר ידועה כמושלגת והירוקה מביניהן, לא ממש היה שכן ב-09:00 בבוקר בדיוק (כפי שהתעקשה הגברת הראשונה שלנו החוששת לפספס את הכניסה) התייצבנו מחוץ ל-SNHU ארנה במטרה לתפוס את מקומנו בתור המתחיל על שפת המדרכה והנגמר בשער האולם.
אכן, כ-10 שעות (לא הרבה במונחי עצרת-טראמפ) לפני שהשואו בכלל התחיל, מצוידים בכוס קפה רותחת, כשמד הטמפרטורה בטלפון-החכם מורה על 34 מעלות פרנהייט (מעלת אחת מעל האפס), ובטפטוף בלתי-פוסק, שלפנו את הכיסאות המתקפלים והתמקמנו תחת המטריה המשותפת בין נחשול אינסופי המשתרך בקדמת 'יד אליהו' של ניו-המפשייר.
בוקר טוב ניו-המפשייר
אנרגיה גבוהה, חיוכים, ואדיבות, מאפשרים לנו לזהות כי הגענו לאמריקה של טראמפ.
לצדנו במעיל גשם ומשקפי שמש עומד מארק.
גבר קטן קומה בגיל העמידה. מהנדס דלק ואב לשלושה ילדים המעיד על עצמו, ''הייתי אב מסור כל חיי, לא פספסתי משחק, או אירוע, היום הם כבר בקולג', ואני מקדיש את עצמי בעיקר לרעיונות חדשים''.
כשמתחילים לדבר 'פוליטיקה ורעיונות' מארק אינו מסתיר את שביעות רצונו מהמצב, "אני שמח שסוף סוף איני חייב להשתיק את קולי, או להסתיר את עמדותיי. עד עכשיו הדמוקרטים והתקשורת גרמו לנו להרגיש שמשהו בנו פגום. שאנו גזענים, צרי אופקים, אבל אתה יודע שזה לא נכון" הוא אומר בחיוך.
אחד מהמשתתפים בעצרת עם השלט "גאים עבור טראמפ" (צילום: ABC7)
ליד מארק ניצב קרטיס, הפותח ציידנית מלאה בכריכי נקניק חזיר, פסטרמה, וגבינה (סירבנו בנימוס).
"קדימה קחו", הוא מורה לסובבים אותו, "אחרת הסנודוויצ'ים האלה ילכו לזבל!".
קרטיס הוא האיפכא מסתברא של מארק, בלי קולג' ובלי גינונים מיותרים. קבלן בניין גדול-גוף ומחוספס שהביא עימו מספר ציידניות המלאות כל טוב.
הגבר המזוקן והקשוח דמוי ה'דוב החביב', הודה בגילוי לב "אני בא מבית דמוקרטי, אמי הייתה דמוקרטית מושבעת כל חייה. כ-40 שנה הייתה אשת חינוך אשר שמרה לעצמה את עמדותיה הפוליטיות. היא סירבה לתלות שלטים בחצר הבית מכיוון שבית המשפחה שלנו הוא נכס היסטורי מהמאה ה-18 והיא סירבה להעניק לו צביון פוליטי, אך בשנת 2016 היא החליטה לתלות שלט - TRUMP 2016".
לאחר התקציר האוטוביוגרפי קרטיס פונה לסובבים, "ומה זה אומר שאישה דמוקרטית כל חייה מצביעה עכשיו עבור הרפובליקנים?. ורוצה שכולם ידעו על זה?. זה רק אומר שהדמוקרטים עם הסוציאליזם שלהם פשוט השתגעו לחלוטין".
תורים ארוכים משעות הבוקר המוקדמות (צילום: USA Spectator)
מארק וקרטיס מייצגים את צמד הקצוות של המדינה הרביעית הכי קטנה בארה"ב (שווה בגודלה לשטח מדינת ישראל).
מחד אנשי הנדסה ומחשבים, ומאידך בעלי עסקים קטנים ואנשי מעמד הפועלים, אלו ואלו חיים בהרמוניה כפרית ב'מדינת ההרים הלבנים' שהתגאתה בעבר בתעשיית טקסטיל משגשגת ובמשקי הבקר, הצאן, הביצים וכמובן בתפוחים ואגסים עסיסיים.
ניו-המפשייר, (אחת המדינות הלבנות בארה"ב, 92.3% מאוכלוסייתה ליתר דיוק) גם נהנית מ-0% מס הכנסה מדינתי ולמרות מיקומה בלב ליבו של האזור הדמוקרטי ביותר באמריקה, תושביה מתהדרים בפלורליזם רעיוני כמאפיין יסודי בחייהם האזרחיים.
אף שהם מוקפים בוורמנוט (של ברני סנדרס), ובמסצ'וסטס (של אליזבת' וורן) וכ-70 מייל מקונטיקט הדמוקרטית, מצליחים בני ניו-המפשייר לשמר על הפלורליזם האמריקני הקלאסי, על אותה הפתיחות הרעיונית בה התקנאו בעבר אירופאים, ואשר בחברה כה מקוטבת ומפוצלת הפכה למצרך נדיר.
אחד מבאי העצרת מפגין את חולצות Sons Of Trump (צילום: יאיר קליינבאום)
התושבים ידועים לא רק בפתיחותם אלא גם בדעתנותם ובעיקר בחלוקתם (כמעט חצי-חצי) בין דמוקרטים ורפובליקנים.
מחד אנשי איגודים מאידך ליברטריאנים הקנאים לחירותם האישית, היסטוריה עשירה של פעילות פרוגרסיבית לצד קהילות כפריות החושדות בכל צורת ממשל והנאחזות בחירות הכלכלית והפוליטית של 'האזרח הקטן'.
אלו ואלו, גרסת צפון-מזרח ארצות-הברית.
פנימה
''התור מתחיל לזוז'', והקריאה לה המתנו במשך 4.5 שעות מקפיאות, נשמעת לבסוף.
בצדי הנחשול האנושי רבים הם החפצים הנותרים מאחור. אוצר בלום הכולל מאות כיסאות מתקפלים, ציידניות, אוהלים, וקופסאות פלסטיק המוטלים בצד התור, "אסור להכניס כלום כמעט פנימה" עוברת השמועה מפה לאוזן, ועד מהרה האנשים חולקים מיד ליד חטיפי בריאות, פירות, ופיצוחים - חסכנות ואזרחות אמריקנית במיטבה.
קראוון של אחד מתומכי הנשיא (צילום : Beba)
מיקום ותאריך העצרת אינם במקרה. התקשורת האמריקנית ממוקדת השבוע כולה בניו-המפשייר בה עורכים הדמוקרטים את הפריימריז שלהם, ועל כן בחר הנשיא להגיע לכאן ולמלא אולם ב-13,000 תומכים.
לאחר שהדלתות נפתחו מוקדם מהצפוי, נכנסנו אל האולם בשעה 14:00 בתום מסכת בדיקות בטחוניות קפדנית במיוחד.
המוסיקה המפומפמת באוזני באי המקום נועדה לשמר על רמת אנרגיה גבוהה על אף שהנשיא עדיין נמצא במרחק 5 שעות מאיתנו.
בינתיים הקהל מסתפק באחמ"ים שהגיעו מוקדם והחלו להתערבב עם הקהל. ביניהם בולט מנהל הקמפיין הנשיאותי בראד פרסקל שהגיע בשעה 16:00 והתקבל בקריאות נלהבות תוך שהוא זורק כובעים אדומים עם הכיתוב Keep America Great - המשך מתבקש לסיסמת Make America Great Again של 2016 - לעבר תומכי הנשיא.
אחריו מפציע קורי לבנדובסקי לקול תשואות המון. לבנדובסקי ידוע כדובר הבוטה והפרובוקטיבי של הקמפיין, שיש הטוענים כי עלול בעצמו לרוץ למושב הסנאט במדינה המושלגת.
בשעה 17:00, תופס את מקומו על דוכן הנואמים ראשון הדוברים. כומר אפרו-אמריקני אנונימי מכנסייה מקומית בניו המפשייר הזוכה לתשואות רמות. הוא מבקש מהנוכחים להתפלל בשם ישו כנגד ''הכוחות השטניים'' המכוונים נגד נשיא ארה"ב, תוך בקשה שלא לתקוף כוחות שטניים אלה באופן ישיר אלא להתכופף ולהתחמק ממתקפותיהם.
כשהוא יורד מהבמה המוסיקה חוזרת לאוזנינו והתורים ליד דוכני המזון היקרים להחריד מתארכים באולם המתמלא.
בינתיים אני תופס לשיחה קצרה את מייק בן ה-60, "אם לא היו מפריעים לו, תאר לך איזה עוד דברים מדהימים יכלו לקרות?", אומר הפוליטיקאי הממושקף מהעיירה קונוואי.
כשמייק מגלה כי הוא מדבר עם יהודי, הוא מיד שואל, "מדוע מאה אחוז מהיהודים אינם עומדים מאחורי הנשיא?" התשובה המורכבת (אך הפשוטה יחסית) אותה אני מעניק לו (ליהודים יש היסטוריה ''עשירה'' עם תנועות ימין, והיהודים נאמנים היסטורית למפלגה הדמוקרטית) אינה מספקת עבורו.
בשעה 18:00 לאחר סשן מוסיקלי הכולל את ניל יאנג, גאנז אנד-רוזס, והאבנים המתגלגלות, עולה לבמה היורש.
דונלאד טראמפ ג'וניור כאן.
והוא מתקבל במחיאות כפיים סוערות במיוחד.
הבן הבכור והכריזמטי עולה לדוכן, ואהבת הקהל המופגנת כלפיו בהחלט מחשמלת.
קריאות, "ארבעים ושש, ארבעים ושש" שנועדו לסמן כי הוא יהיה הנשיא ה-46 של ארה"ב (לאחר אביו) ממלאות את האולם, 'דון ג'וניור', כפי שהוא מכונה, נראה נרגש. הצווארון פתוח, השפה פשוטה אך אלגנטית, דבריו נאמרים מתוך הרבה 'קומן-סנס' אמריקני, וההתבדחות עם הקהל על חשבון הדמוקרטים הופכת למופע סטנד-אפ רווי שנינות אליו מתלווה חיוך שובב המעניק לו אנושיות רבה בעיני נאמני הנשיא.
"הלוואי הייתי נולד לפוליטקיאי דמוקרטי, הייתי יכול לעשות מה שבא לי ככה", הוא אומר ברמיזה להאנטר ביידן המסתבך פעם אחר פעם בעסקים מפוקפקים, והקהל צוחק.
דון ג'וניור . אהוב על הקהל (צילום: Newsweek)
לאחר ירידתו מהבמה, ולקול שירת ההמנון והשבועה לדגל, אנו מתבשרים כי - "הנשיא בבניין".
בינתיים מחולקים שלטים ליושבי האולם, ונוכחות הולכת וגוברת של אנשי ונשות האבטחה הנאים והנאות להפליא (ממש דוגמני פיתוח גוף) ממלאת את החלל.
המופע הגדול מתחיל
כשהנשיא נכנס, התכונה באוויר כולה אומרת הוד, והקהל מצוי באקסטזה מוחלטת לקול שיר הכניסה המיתולוגי שלו God Bless The USA.
קריאות USA USA ספונטניות ממלאות ומהדהדות בין כיסאות האולם כשבמקביל הנשיא עולה ותופס את מקומו על הבמה בעודו מחוייך ונרגש.
הוא מעניק סקירה קצרה של הקהל, מנופף בידיו, ומבט שבע רצון ומלא גאווה המשולב ברצינות מלאת תכונה ניכרים על פניו בעודו ניגש לדוכן הנואמים הנשיאותי.
דבריו נפתחים בתודה לתושבי ניו-המפשייר. ועד מהרה, המופע הגדול מתחיל.
בדיחות עוקצניות על חשבון התקשורת, הזכרת יריבים פוליטיים (כאשר מוזכר השם מיט רומני קריאות בוז מחרישות אוזניים נשמעות עוד טרם מסיים הנשיא לבטא את שמו של הסנאטור הרפובליקני שהיה היחיד מאנשי המפלגה הרפובליקנית שהצביע בעד הדחתו).
גם ננסי פלוסי, מנהיגת הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים זוכה למנה אחת אפיים.
"השבוע, במהלך נאום מצב האומה שמעתי כל מיני מלמולים מוזרים באוזן, מאד קשה להתרכז עם המלמולים המוזרים האלה", אמר בהתייחס לראשת בית הנבחרים שעמדה מאחוריו, הקהל בתגובה שואג בקצב "לנעול אותה, לנעול אותה".
בדרך כלל קריאות השמורות להילרי קלינטון.
"תודה רבה ננסי, מספרי הסקרים שלנו הם הכי גבוהים מאז נכנסתי לבית הלבן".
עד מהרה הנשיא פורס רשימה ארוכה של הישגים כלכליים ומדיניים, מחיסול אל-בגדדי, ועד אחוזי האבטלה הנמוכים בתולדות ארה"ב.
ואכן, גם מתנגדיו נאלצים להודות בשלב זה, כי בכל קנה מידה, הישגיו הם יוצאי דופן בהשוואה לכל נשיא אחר בתולדות הפוליטיקה האמריקנית בהתחשב בפרק הזמן בו הוא מכהן.
הנשיא עם אנשי ניו המפשייר (צילום: CNN)
לאחר כ-25 דקות מבקש טראמפ להזמין את ילדיו לבמה, איוונקה ודון ג'וניור עולים. הוא מנצל את ההזדמנות להודות לחתנו ג'ארד קושנר, ולמספר חברי קונגרס וסנאט הנמצאים באולם.
"הדמוקרטים מאבדים את דעתם, הם פשוט משוגעים, מדיניות סוציאליסטיות שתגרום לאמריקה לפשוט-רגל, לעולם לא ניתן להם להשליט עלינו סוציאליזם", אומר הנשיא בעוד הקהל שואג בהסכמה.
מפעם לפעם הנאום נקטע על ידי צעקות ספונטניות "אני אוהב אותך" קורא אחד מהאנשים בקהל, ("גם אני אוהב אותך" השיב הנשיא לאחד מהם), "גו טראמפ" גם היא צעקה פופולרית במיוחד.
עם זאת, לאורך כל דבריו, מועמדים דמוקרטים בפריימריז (פלוסי אינה מתמודדת) כלל לא הוזכרו בשמם, הסיבה לכך היא שהנשיא ככל הנראה תודרך בידי יועציו כי בכל פעם שהוא מזכיר מועמד דמוקרטי, המועמד הזה מקבל תשומת לב ארצית הגורמת לו להתחיל לנסוק ולהתחזק בסקרים הפנימיים למפלגה.
"זה לא אני, זה אנחנו, אנחנו עשינו הכל ביחד", הוא אומר בעודו פותח בדיאלוג עם הקהל בו הוא תוהה בקול-רם "מישהו כאן יודע מי ניצח באיווה?, עבר שבוע ואף אחד לא יודע, אבל בסוף הם יבחרו את החלש מבין המועמדים. אבל אתם יודעים, קשה לבחור את החלש מביניהם כי הם כולם חלשים" מפטיר לקהל הצוחק בהנאה.
בקהל גם לא מעט נשים, אולי כ-45%, ביניהם גם לא מעט נשים אמריקניות יפהיפיות.
לקראת סיום נאומו, טראמפ מבטיח, "אנחנו נייבש את הביצה של וושינגטון, כשנכנסתי לא חשבתי שיהיה כה קשה לייבש את הביצה הרקובה הזו, יש שם אנשים נוראים, רעים, ומלוכלכים. אך אנו צריכים את ניו-המפשייר כדי לעמוד במשימה הזו".
התחושה האישית לקראת תום הערב של כותב שורות אלה היא שטראמפ הוא חצי גאון עסקים, וחצי מושיע אמריקני.
אדם שהצליח לשחרר את קולה של אמריקה לחופשי ממלתעות הפוליטיקלי קורקט הדיסטופי שאחזו בה, ואת הכלכלה האמריקנית מהבירוקרטיה המתוסבכת ששלטה בה.
בסוף העצרת, (כבכל סוף עצרת טראמפ) מתנגן השיר המפורסם של האבנים המתגלגלות, "You can't Always Get What You Want", בחירה אירונית למדי.
סיבוב אחרון באולם, תודה לכולם, והנשיא נעלם חזרה לתוך המנהרה.
אנשי השירות החשאי נותרים לאבטח את הבמה מאחוריו.
בדרך החוצה מהאולם, קולטת הגברת רכב עם צמד דגלים.
דגל ישראל על אחד הרכבים שמחוץ לאולם (צילום: Beba)
למחרת ברני סנדרס ינצח בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית בניו המפשייר, ברני נגד דונלד, זה הכיוון אליו מסתמן כי אמריקה הולכת, מפוצלת מאי פעם, לפחות ברור באיזה צד של המתרס מונף דגל ישראל בגאון.
