כשהחל הקמפיין של הנשיא טראמפ בשנת 2016, הרבה לטעון איל הנדל"ן הפופולרי כי רמות הרגולציה הגבוהות פוגעות בעסקים אמריקניים.
אחת מהבטחותיו המרכזיות בקמפיין הבחירות הייתה הגבלת יכולותן של הרשויות הרגולטוריות להערים סעיפים, ותת סעיפים המשתקים את הניהול הרציף של עסקים וחברות. במילים אחרות: באמעות הורדת "הסרט האדום" (Red Tape) ביקש לטעון טראמפ כי העסקים האמריקנים יפרחו מחדש. הוא לא טעה.
מהמר על כל הקופה
הרציונל היה ברור, מדינות כמו סין, הודו ויאטנם, הפכו את האווירה העסקית באסיה לקלה יחסית באמצעות רמות בירוקרטיה סבירות המלוות במחירי עבודה זולים, אלה לצד עסקאות סחר בינלאומי נוחים (בעיקר עבור מדינות אלה ולא עבור אמריקה) הובילו עסקים וחברות אמריקניות רבות לעזוב את צפון אמריקה , ולעבור לייצר בעולם השני והשלישי - גם האמונה כי באמצעים אלה יצליחו לקנות לעצמן שווקים חדשים למוצריהן הייתה שיקול מוביל במהלך.
"הבריחה הגדולה" הייתה הדרגתית, הממשלים של קלינטון, בוש הבן, ואובמה הפכו את הרגולציה לגבוהה (התערבות ממשלתית), ואת עלות החזקת העובד האמריקני לגבוהה עוד יותר באמצעות תמיכתם הבלתי מסוייגת בדרישות האיגודים - אם רק נוריד את החסמים הבירוקרטים (קרי את ההתערבות הממשלתית), נתקן את הסכמי הסחר, ונייצר אנרגיה אמריקנית בכמויות גבוהות טען טראמפ - אמריקה תיצר ותעבוד כאומה היזמית הגדולה בתבל שהינה, והחזרה לגדולה תתרחש במהרה. עד ה-28 בפברואר 2020 - קשה לומר שהוא טעה.
עתה, חודש מראשית המשבר הכלכלי, נשאלת השאלה, האם הייתה לאסטרטגיה זו חלק כלשהו במינוף היתר שראינו בשוק המניות?.
מינוף אשר הוסיף לעומק הקריסה הנוכחית.
ועוד יש לשאול, האם התזרימים הכלכליים שאישר הממשל עתה, אינם בדיוק אותה התערבות שהרבה הנשיא לבקר? שכן אפילו שאין זו התערבות מגבילה, אלא התערבות 'מאפשרת' הרי יש כאן התערבות משמעותית בזרם הכלכלי החופשי של סחורות, בתעדוף הייצור, ובאופן ישיר או עקיף במחירים.
עתה חברה כמו בואינג לדוגמא, שמטוסה הבואינג 737 מקס התרסק מספר פעמים עקב פגמים בתוכנה ואי הכשרת צוותי אוויר, ושמבקשת עתה חילוץ מהממשל הפדרלי, וכך גם חברות הרכבים האמריקניות המרוכזות בדטרויט שלא בדיוק מייצרות רכבים הטובים בהכרח מאלה היפניים (מלבד בקטגוריית הרכבים הכבדים בהם היפנים מפגרים בהרבה אחר האמריקנים) ושנאלצו לסגור את מפעליהם בעקבות הנגיף, מבקשות גם הן חילוץ מהממשל.
והציבור האמריקאי (כמו ב-2008) מתבקש לתת כסף לחברות שייתכן מאד ויעשו בו שימוש נוסף למניפולציות במחירי מניותיהן, עבור משקיעים עשירים.
אותו ציבור שמספר בעלי העסקים הקטנים בקרבו הולך וקטן עם גדילת אמזון, גוגל ושותפותיהן.
ואכן, במקביל לכך, אמזון, אפל, פייסבוק וחברות ספורות נוספות הפכו לחזקות ביותר, והן בשונה מהממשל הפדרלי - לא מלוות כסף לאף אחד.
אדרבא, התפרצות הנגיף חיזקה אותן עוד יותר, הגבירה את שליטתן בכלכלה, וגם לא ריסקה את ערך מניותיהן זאת במקביל לכך שצמיחתן מזיקה לאלפי עסקים קטנים ובינוניים שתכנית החילוץ של טראמפ אמורה לסייע להם.
על כן, מאד הגיוני שיופעלו חוקי מניעת מונופולים ויחלו חקירות שתקבענה אם חברות ענק אלה מנצלות את אחיזתן במגזריהן השונים, במטרה לוודא שלא ניוותר עם חברות בודדות השולטות בכלכלה.
ובכל זאת, האם כלכלה שכזו, הנעה בין התערבות מאסיבית בשעת חירום, ומספר שחקני-על ש"גדולים מדי להיכשל", מסוגלת לתפקד לאורך זמן?
וזאת מבלי להזכיר את האשמות הנוגעות להפרת פרטיות המועלות דרך קבע נגד חברות טכנולוגיה ענקיות אלה שכבר השלמנו עם העובדה שכל דבר שאנו עושים מתועד על ידן וכי המידע ימכר למרבה במחיר.
אך השאלה היא האם ממשל טראמפ מסוגל רק להגן על תאגידי ענק המתקשים, או גם להעניש את אלה המצליחים?. ולהצמיח עסקים מלמטה, כפי שהצליח לעשות בשלושת השנים שבטרם המשבר.
עד עתה האסטרטגיה של טרמאפ הצליחה, התאגידים הגדולים שחשדו בו, מודים כי זו נשיאות מוצלחת עבור הכלכלה, אך הם יחששו עתה מההתערבות ההולכת וגדלה של הממשל בכלכלה. מנגד האדם הפשוט מברך על צעדי הסיוע, אך לא בהכרח מבין כי האינפלציה עלולה לארוב לו, ולהפוך את ענקיות הטכנולוגיה המניעות את הכלכלה, לפשוט יקרות מדי להניע, ואת המשכורות לחלשות יותר בערכן.
בינתיים נראה שטראמפ מהמר ובגדול, הוא שם את הז'יטונים על השולחן, ומהמר בזכות הממשל הפדרלי, השאלה היא האם יש לו את הקלפים הנכונים לנצח?.
