לרגל יום הזיכרון אנו מעלים כאן שוב את מילותיו המהדהדות של משה דדון שנאמרו במהלך טקס שהתקיים בשנה שעברה בעיר ניו יורק
"זיו הוא ילד חייכן עם עיניים יפות. אתה מסתכל לו בעיניים ואתה רואה את עצמך דרך העיניים שלו. ילד מאוד מיוחד". שנה וחודשיים עברו מאז נרצח סרן זיו דאוס בפיגוע דריסה, ליד מבוא דותן שבשומרון, ולחברו הטוב, משה דדון, עדיין קשה לדבר עליו בלשון עבר.
סרן זיו דאוס ז"ל
דאוס ז"ל, שנרצח כשהוא בן 21 בלבד, ודדון גדלו יחד ובילו את שנות נעוריהם המשמעותיות ביותר. מכיתה ז' הם היו בלתי נפרדים. חלק מקבוצה של ארבעה חברים טובים. "אחרי בית הספר שיחקנו כדורסל, בשיעורים, בהפסקות, הלכנו לים, כל הזמן היינו ביחד".
היחד הזה נגדע בטרם עת, כשדאוס ז"ל, תושב אזור, פיקד על מחלקה בגדוד "קדם" של חטיבת החילוץ של פיקוד העורף, ונרצח בפיגוע במהלך פעילות לאבטחת צירים. המחבל הדורס, עלאא קבהא (26) תושב ברטעה, התנגש בו ובחיילים נוספים בעוצמה, בשעה שעמדו בקרבת עמדת פילבוקס. מותו של דאוס נקבע במקום. איתו נרצח גם סמל נתנאל קהלני, תושב אליקים שהיה בן 20. שני חיילים נוספים נפצעו באורח קשה ובינוני.
הרכב בפיגוע (AFP Photo/Jack Guez)
"סגרתי שבת במוצב בקלקיליה ועשינו ארוחת שבת. אני זוכר שלפני ארוחת הערב שמענו על הפיגוע בשומרון והיה כתוב ששני ישראלים נהרגו. הרגשתי תסכול, אבל בגלל שאמרו ישראלים לא חשבתי שזה מישהו שאני מכיר. הכרתי באזור הזה הרבה חיילים אבל לא אזרחים". אחותו הקטנה של דדון היתה הראשונה להעלות את השאלה: 'האם זיו בסדר?'. "זו שאלה שהיא לא אמורה לשאול בשום יום נורמלי", נזכר דדון בהודעת הטקסט שקיבל ממנה. "היא אמרה שהיא שמעה שהיה פיגוע וזיו היה חלק מהכוח. התעצבנתי עליה שהיא אומרת דבר כזה. אני זוכר שצעקתי עליה שלא תדבר איתי או משהו כזה".
שעה לאחר מכן החלו להתבהר פרטים נוספים, "היא התקשרה אלי ואמרה שהיא בטוחה שקרה משהו לזיו, כי היא שמעה שמועות מחברה חיילת שמשרתת באותו חיל, באותו גדוד. התקשרתי לכולם. ניסיתי לבדוק אם מישהו יודע משהו, אבל בגלל שבת לא היה ממש את מי להשיג. מכל מיני מקומות עלה, כי זיו הוא הקצין שהיה מעורב בפיגוע. ניסיתי להתכחש אבל זו היתה המציאות. כשהבנתי שאיבדתי את החבר הכי טוב שלי, נפלתי על הקרקע או שזה היה על המיטה, אני אפילו לא ממש זוכר מה היה שם. זו היתה חצי שעה שאני פשוט לא זוכר".
הלווייתו של דאוס התקיימה בתום השבת. אביו, רונן ספד לו וזעק: "למה? מה עשינו? הוא צריך להגיד עליי קדיש ולקבור אותי, זה נגד הטבע. אלוהים ישמור אותך למעלה, אלוהים לוקח את כל הטובים, את כל המלאכים".
משפחתו של זיו דאוס ז"ל בהלוויה. (Miriam Alster/Flash90)
"כשאני וחבר טוב נוסף, סיימון, הגענו לבקר את ההורים של זיו, בכינו במשך כשעה על הברכיים שלהם ולא הצלחנו לדבר. אני לא אשכח את זה", נזכר דדון בשבעה ובסיפורים הרבים שסופרו עליו, דברים שגם החברים הטובים לא ממש ידעו.
"הוא היה בן אדם טוב. בטירונות היה לו חייל שלא היו לו אמצעים, והוא כל הזמן איחר, כי לא היה לו שעון. זיו הביא לו את השעון שלו ולבסוף אפילו קנה לו שעון שיהיה לו גם לסופי שבוע. לא יצא לי לשמוע על הרבה אנשים שעושים דברים כאלה. הוא לא סיפר לנו על זה כלום, גיליתי על זה רק בשבעה. הכרנו אותו וידענו שהוא איש טוב אבל לא ידענו עד כמה הוא טוב. אין הרבה כאלה".
מתוך המקום הזה החליטו בנות שירות לאומי, שמכירות את אחות של זיו, ליזום פרויקט בישראל, שנקרא 'תעביר את זה הלאה'. הם הכינו 5,000 צמידים שעוברים בימים אלה בין אנשים רבים בארץ. כל מי שמקבל את הצמיד צריך לעשות מעשה טוב.
דדון, שחי בימים אלה בניו יורק, החליט לעשות את המעט שלו על מנת להתייחד ולזכור את חברו הטוב. אמש הוא השתתף באירוע בו סיפר את סיפורו של דאוס. האיש שהיה והאיש שהיה יכול להיות "בכל מקום שתינתן לי האפשרות לספר עליו אני אעשה את זה. תמיד ציינתי את יום הזיכרון, כמו כולם, אבל עכשיו זה הפך לאישי יותר. חשוב לי מאוד לספר ולשתף. זה יום הזיכרון השני שלנו בלי זיו", אמר דדון.
משה דדון מספר את סיפורו של סרן זיו דאוס ז"ל באירוע יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ב- 92nd street Y, ניו יורק, 2019
"עבורי זה עדיין טרי מאוד. זה משהו שאני חווה אותו כל הזמן. זיו מבקר אותי ביום יום, וזה בסדר. הוא היה חלק מאוד מרכזי בחיים שלי והוא ממשיך להיות. הוא לא כאן אבל הוא כן כאן. אני מרגיש שהוא מלווה אותי. אנחנו מדברים עליו המון. יש לו משמעות בחיים שלי. הוא התווה לי דרך חיים שאני משתדל ללכת בה. אמא שלו סיפרה שהוא רצה להיות מורה. הוא היה יכול לעשות הכל עם הפוטנציאל והיכולת שלו. אני בטוח שהיה עושה משהו טוב עם החיים שלו".
דדון מודה על הרגעים האחרונים עם דאוס ז"ל. זה היה כשבוע לפני הפיגוע. השניים יצאו לפאב ודדון מספר שהתערבות אלוהית אפשרה להם לבלות עוד 20 דקות יחד, זמן שהוא ינצור, "זיו היה אמור לנסוע באוטובוס אחרי היציאה, ולי היה רכב אז הצעתי לו שניסע יחד. זה משהו שאני מודה עליו, על עוד כמה רגעים איתו. בשיחה האחרונה לא דיברנו על משהו רציני אבל זה משהו שהוא רק שלי ושלו".
עבור דדון הרגעים האחרונים האלה ורוחו של חבר הילדות ממשיכים לפעום ונוכחים בחייו יותר מתמיד, מכוונים אותו ומראים לו את הדרך, "אם הוא היה כאן עכשיו הוא היה אומר לכולנו להשתחרר, ללכת לים, לטייל לעשות משהו, להתקדם. הוא היה אומר לנו שהחיים ממשיכים והכל טוב, אני עדיין אתכם".
