לא אשכח את אותו נובמבר 2016, שבועיים לפני הבחירות שמצאתי את עצמי במסיבת הלאווין בוושינגטון הבירה.
ערב מלא תחפושות ושתייה, בו מפעם לפעם פנו אלי החוגגים, "זו בדיחה נכון?", וכך כול מי שהציץ לכיתוב שעל הכובע שאל את אותה שאלה, אני פשוט חייכתי.
שבועיים אחר כך, המשכתי לחייך, ומאז לפחות כשזה נוגע לעתיד העולם החופשי - אני בחלום.
בזמנו הייתי באמריקה גם על תקן כתב של עיתון קטן בישראל, באופן מפתיע לא ממש עניין את העורך מה קורה באמריקה ערב הבחירות הגורליות של 2016.
הכתבות ששלחתי זכו ליחס פושר - היה ברור כנראה גם להם שהילארי הולכת לנצח.
אבל מה לעשות אני המשכתי, ובמהלך המסע בוושינגטון (אליה הגעתי כדי להשתתף בכנס אקדמי), רק הומלס אפרו-אמריקני אחד שראה את הכובע על הראש שלי היה האדם שהתחבר אליי.
הוא פנה אליי בזמן שחציתי את רציף הרכבת התחתית, "תגיד להם את האמת!", לקח לי זמן לראות איפה הוא, הוא ישב על הרצפה בצד, ניגשתי אליו, "איזה אמת?" שאלתי, "מה יש לך על הכובע?" הוא שאל, "Make America Great Again", עניתי.
"זו האמת" הוא אמר.
בסוף עוד יצאנו לסיבוב בוולמארט והזמנתי אותו לארוחת ערב.
- "תגיד להם את האמת", הוא כמו ציווה עלי.
באותה תקופה הייתי עסוק בכתיבת שני חיבורים, אחד על תולדות הדמוקרטיה בבריטניה ובאמריקה, והשני על תולדות מחנה השלום הישראלי.
גם בקמפוס המשכתי עם הכובע. הביא לי מזל.
בין תומכי הנשיא אז בשנת 2017, היו מעטים שהשוו את הרוח שהביא לבית הלבן, לרוחו של נפוליאון בונפרטה (אני הייתי מהראשונים לעשות זאת), שכן ראיתי שבדומה לקיסר צרפת האגדי שהלך ברחובות פריז - דמות ענק של ההיסטוריה שנלחם באחרוני המלכים הריאקציונריים - הרי שטראמפ במסעותיו האינסופיים מחוץ ובתוך וושינגטון נלחם בקרב קשה ואכזרי עוד יותר, באחרוני הריאקציורניים המתנגדים לרפובליקה.
אך האמת היא, שהמביטים לצרפת הן נוסטלגיה גרידא, טראמפ גדול בכמה מספרים על נפוליאון, מהסיבה הפשוטה שאמריקה כיורשת האמיתית של האימפריה הרומית, גדולה בכמה מידות מצרפת, וטראמפ כובש מעוזים קשים בביתו, בחוץ? עבורו זו כבר מלחמה קלה יותר.
הדברים ביחס לצרפת ברורים גם מדברי ג'פרסון עצמו, שכשבילה בפריז כשגריר ארה"ב אמר ערב המהפכה הצרפתית "כולם כאן רוצים חוקה כמו של האמריקנים, רק שאין כאן אמריקנים לחיות לפיה" - ג'פרסון ניסה להסביר שרוח החירות האמריקנית איתנה, חזקה ושורשית הרבה מזו של בני צרפת.
כשחזרתי לאוניברסיטה, בשנה הראשונה לאחר היבחרותו, חבריי התל אביבים (מהחוגים 'הנכונים') והירושלים (מהחוגים 'הכי נכונים') היו בזים או משתעשעים למראה הכובע שלראשי. גם באולפני החללית שבה שידרתי, אותו מעוז בוהמייני, נתקלתי בתגובות דומות.
לא ממש נכנסתי לויכוחים, לא הפכתי את הכובע שלי ל'טריגר' פשוט המשכתי לחייך. אהבתי אותו בצורה שילד אוהב את החולצה של בית"ר או הפועל. לא חשבתי על זה בכלל. כובע עם שם של נשיא ארה"ב - מה יש לחשוב?.
בין היתר, התקשיתי להתווכח עם אנשים שאין להם עובדות (או פספורט אמריקני) ביד - כל מה שהייתי עושה זה להתבונן בהם מתוך ההשכלה האירופאית והאמריקנית הרחבה שרכשתי - ולנסות לפענח ברמה הפסיכולוגית מה לעזאזל קרה להם? מדוע ולמה הם כל כך סולדים מהבן אדם הסך הכל מצחיק והגאוני הזה - שבמקרה גם סיים את המלחמות האמריקניות בעירק ואפגניסטן שהם כה גינו...
אה, נכון, זה בגלל שהוא דיבר פעם נגד פולשים בלתי חוקיים ממקסיקו, ועל נשים כחפץ שאפשר לתפוס באיבר המין - כאילו אף אחד מאיתנו לא אמר משהו גזעני ולא החפיץ (מילה שמאלנית מגעילה) את בני המין השני - רק שאנו לא עשירים ומפורסמים, ולא חותרים תחת אוליגרכיה קיימת - אז אף אחד לא טרח להקליט אותנו.
אבל בסך הכל, הופתעתי מהעובדה שהסיפור הזה של טראמפ, מפריע לחבריי התל-אביבים בבתי הקפה ובברים 'הנכונים'.
על הנייר מדובר בתומך נלהב של ישראל, המוקף באנשי הקהילה היהודית ושבעסקיו הפרטיים ובפרויקטים פילנתרופיים אחרים שלו הוא מהלל את ציון. אדם שמעולם לא נתפס בהתבטאות אנטישמית, שביקר בישראל מספר פעמים בעבר, וידיד אישי של רה"מ ישראל (שבין אם אתם תומכים בו או לא, תמיד עדיף שנשיא ארה"ב יהיה ידיד אישי של רה"מ של מדינתך), בסך הכל, מיליארדר עם כריזמה מטורפת שהעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים והכיר בזכות ישראל על רמת הגולן.
ובעצם אז הבנתי, שאולי דווקא כל העובדות האלה הם מה שהפריע לתל אביבים - הגוי הזה אוהב את ישראל יותר מהם - מרתיח.
אך עד מהרה הבנתי שגם זו לא תשובה. שאני לא מדבר עם תל אביבים - אני מדבר עם אנשים שרוצים להיות אירופאים.
וכשאתה אירופאי הגולן זה אולי טיול עם המשפחה, וירושלים זה מקסימום פתיחת גלריה - אז למה שיאהבו אותו - תזכירו לי?.
כאן הבנתי שהמשותף לישראלים שסולדים מטראמפ, קיים בפריז.
ומצאתי אותו בצרפת בה ביקרתי לאחר הזמנת ידידה באביב 2017.
זה היה אותו סוג אנשים שרוצים מנהיג המתנהג יפה ונשמר בלשונו ומשחק לפי כללי הנימוסין של גדולי הצבועים והצדקנים המדברים מהטלפרומטר. סוג אנשים שמדבר על אותנטיות, אך ויתר עליה בחייו, ורוצים שהמנהיג גם יהיה אומלל כמוהם, אותנטי כמו רובוט ניורוטי עצוב ואסקפיסטי שהם.
בעצם צאצאי ההיפים שישבתי איתם בגלריות של פריז, הפכו להיות ההפך המוחלט מההורים שלהם, נרגנים עם מקל בתחת (סליחה על הצרפתית) שהילדים והחברים שלהם טיפה יותר משוחררים אבל עדיין חושבים שסוציאליזם עובד ושצריך להפוך את האנושות לעיסה אחת של תרבויות כי כל התרבויות שוות - אבל האמריקנים הם רעים!.
התקופה הייתה כה מתוחה להיות חובב טראמפ, שכששתי אמריקניות קלטו אותי עם הכובע ברכבת התחתית של פריז, וחייכתי אליהן, הן פשוט רצו למות מבושה.
בקיצור, בואו נדבר תכלס, בתל אביב ובפריז היה מדובר בבוהמה בורגנית שקוראת את אותם 15 פילוסופים קונטיננטלים, המדברים על סוציאליזם משיחי, שלא סגורים אם היטלר הוא בעצם קורבן של הנסיבות שלו, ושמזלזלים במיליארד שסיים בהצטיינות תואר בכלכלה באוניברסיטת פנסליבניה ושבנה מהעסק הגדול של אבא שלו - אימפריה כלל עולמית.
סך הכל אותו דבר שתמיד היה לסוציאליסטים בפוליטיקה (קנאה וחוסר הבנה) ולבורגנים בחייהם האישיים (צרות עין של אנשים שרק יודעים או לצייר, ושחוץ מזה הם דיי חסרי כישורים בשוק התעסוקה), טוב נו ואי אפשר בלי כמה היי טקיסטים שכדי להיראות מגניבים בעיני האמנים והפילוסופים דמיקולו האלה - חייבים לציית למודה.
וכל אלה, מן הסתם מזלזלים לא רק בנשיא, אלא גם באמריקה - כי זו אומה של כסף וקליפורניה וכל הדברים הרעים האלה שבגללם אנשים מכל העולם ממשיכים למכור את אבא שלהם בניסיון להגיע אליה.
ואותה הסיבה שהאינטלקטואלים האלה מתלוננים עליה, ורק חולמים שיקראו את הספר שלהם בארה"ב.
הסולדים מטראמפ רצו "אישה ראשונה בבית הלבן", או המשך למה שהנשיא עצמו כינה כ'שחיתות הגלובליסטית שמכרה את אמריקה' (צילום: היברו ניוז)
אבל ביננו זה קצת אותה שנאה שבה הגרמנים שנאו יהודים - השנאה של האינטליגנציה הישראלית והאירופאית לטראמפ.
כסף? יש.
יכולת לשחק עם התקשורת? יש.
גאונות אסטרטגית שאינה כפופה לרבדים הנורמליים? יש.
שאילת שאלות קומפולסיבית? יש.
והכי גרוע? אמונה באלוהים, אהבה לשואו-ביזנס, וגם נכדים שומרי מצוות.
אבל גם הגרמנים האלה (כמו האינטלקטואלים של היום ששונאים את טראמפ), היו עושים הכל כדי לעבוד ב-AEG שהייתה בשליטה יהודית, או לכתוב באחד העיתונים הגדולים של גרמניה ערב המלחמה שהיו בשליטה יהודית, או לעבוד באיזה בנק בוינה - אכן זו קנאה הרסנית של אנשים שיודעים שהם באמת לא חשובים, ושהם באמת בשולי ההיסטוריה - כי טראמפ יושב עם צוקרברג ואילון מאסק, וגוגל , וכל אותם יהודים טובים שחיים בלקיפורניה, ומרקל יושבת עם תלמידים של יורגן הברמאס - נו שויין.
בקיצור הקנאה, היא לא הרסנית, אלא קנאה מטורפת, שכן זה קצת קשה להודות שאתה מקנא בייצור שאתה כל כך מתעב. אכן, זה לא כיף. וזה מאד מתסכל.
עד מהרה כשהחלו החקירות המזוייפות האינטלקטואלים גם נאחזו בכל שביב מידע מפוברק כדי לסמן את המנהיג הגדול כמושחת.
אבל כולנו יודעים עכשיו מי היו המושחתים ומי היה נקי כמו אתם יודעים מה של תינוק.
אך שוב האמת היא, שאותם בני תל אביב ופריז, היו על הנייר אותו סוג בן-אדם, שרוצה את המנהיג שלו במודם הקפיטליסטי שהוא עצמו מתעב. רוצה אותו Well Behaved, שידבר את הדברים הנכונים, משהו להרגיע , מנהיג לצרוף בשקוט - ברור שמדובר פה בחבורה של אנשים חרדתיים. אנשים שחרדים לערעור היציבות, שאוהבים את הסביבה שלהם, Well Controlled, ומנגד אוהבים לדבר על 'הפתיחות' שלהם. - בקיצור כדברי הפרופסור יואב גלבר, השמאל צבוע.
ובקיצור נוסף, זה לא משנה אם זו גברת רובינשטיין מפרברי גבעתיים המנהלת את הבית שלה כמעבדת ניקיון וסדר, או סטודנט לסוציאליזם עם סנדלי שורש שיצא ליערות מדינת וושינגטון הליברלית כדי לעשות איזה DMT או פיטריה - בשני המקרים מדובר באנשים שרוצים עבור הסביבה האישית שלהם - שליטה בין אם זה באמצעות טרנדים, ובין אם זה באמצעות הוראות מפורשות או מניפולציות אחרות - מדובר באנשים שאינם כנים, וזה מה שהם שונאים בנשיא - את הכנות, ואת הישירות הברוטלית שפעם כל כך אפיינה אותנו הישראלים - ושמזמן ברחנו ממנה למקומות רעים.
אז כמובן, הם דורשים שהאנשים בשלטון גם הם יהיו - קונטרול פריקס, לאיזשהו סדר מדומיין של נימוסין, ופוליטיקלי קורקט, שהמסכות ישבו יפה מול המצלמה - והעיקר שלא יצטרכו להתמודד עם האמת שטראמפ יורה כמו תגרן ברחובות מנהטן לכל הדיפלומטים האירופאיים בין העיניים, ושהוא גם על הדרך הרבה הרבה יותר מתוחכם מהם, מספיק מתוחכם לעשות את עצמו טיפש.
וזה מזכיר לי את האופן שבו תומאס ג'פרסון היה בז לאירופאים על הגינונים המיותרים והפרימיטיביים שלהם. שבאמת בעיני, כמי שהיה ביבשת האירופאית אולי 35 פעמים כבר. אז באמת שאני מעדיף את האמריקני הרפובליקן על הגריל במונטונה מאיזה הזוי שמדבר על צדק עולמי כשאת הרעיון לדמוקרטיה הוא קיבל מהאמריקנים על הגריל.
אז דיברנו על הרעים, ומה עם הטובים? אז מי יכול לאהוב את טראמפ? בעצם השאלה.
קודם כל אדם שמבין במתמטיקה, ואוהב את אמריקה. הוא רואה מה עובד. ומה לא. ותומך בטראמפ.
שנית, אדם אחר, יותר ספירטואלי, אדם עם אמת פנימית. אדם שלא צריך לענות ולמצוא חן בעיני אחרים, והולך עם האמת שלו, והוא יכול להזדהות עם טראמפ - אדם כמו טראמפ ששובר את החוקים (ותודה לאל גם את הפוליטיקלי קורקט) אדם כמו טראמפ שמאיים על המסגרת השברירית של נימוסין, אורחות חיים, ומהוגנות בורגנית משעממת ובדרך כלל מצטדקת אליה הורגלנו - שבתכלס סיממו אותנו בה - אדם כזה מעריץ את הנשיא - ואני אדם כזה.
אבל אני רוצה לחזור לדבר נוסף שריתק אותי לגבי מתנגדי טראמפ - והיא האובססיה המוחלטת, כמעט הטיק, הטורט הבלתי נשלט, לקרוא לו 'פאשיסט' - ולעתים במקרים חמורים מכך 'נאצי'.
הדבר הזה קרה לי לא מעט במסעותיי באירופה, בדנמרק, ובצרפת נתקלתי באותה סוג של תגובה על כך שהנשיא נאצי, ואפילו במונטריאול בדרך לאיזה קזינו (השני בחיי, הפסדתי הכל בחמש דקות) אישה מסוימת סירבה לעזור לי ברכבת כי ראתה את הכובע שלי.
ותהיתי לעצמי מאיפה הסלידה העמוקה הזו של אירופאים (בכל זאת מרבית אנשי מונטריאול הם צרפתים) מנשיא ארה"ב? ואיך זה שאת אובמה כל כך חיבבו (למרות ביצועיו הסטטיסטים הנוראיים)? - לא זה לא העובדה שהם רוצים לראות את אמריקה מתרסקת, הם יודעים שאם אמריקה תתרסק , גם אירופה תתרסק - וכל מה שישאר זה סין ורוסיה.
מדובר במשהו אפילו עמוק יותר ממחלת השליטה, מדובר ברצון בהוליווד האחרת. הוליווד של מרטין לותר קינג, פסטיבל סאנדס, מייקל מור. הוליווד של צדקנות שלא יודעת לעבוד ולנצל את החירות שיש בארץ בעבודה קשה. הוליווד של אנשים שיש להם ביקורת בפה. ולא הוליווד של אנשים שיש להם חלום בידיים.
הם לא רוצים יותר את ההוליווד של קלינט איסטווד, של ג'ון ווין או אפילו של בוב דילן או של הסנדק (שימו לב אל פאצ'ינו, ודילן לא אמרו מילה רעה על הנשיא.), הם רוצים את אמריקה, פטפטנטית, נטולת פרגמטיות, נטולת ליברליזם קלאסי ואמיתי! הם רוצים משהו כמוהם - מת.
בלי זהות חזקה, בלי פטריוטיות עזה.
זהו, אומרים האירופאים, כבר לא צריך אותכם, תודה, כשהייתה בריה"מ, שמרתם עלינו - הייתם אלוהים נתתם לסאטר לכתוב בשקט בפריז- עכשיו? בוא נחזור להיות סוציאליסטים, ולהזכיר לעצמנו כמה אנחנו יותר טובים מהאמריקנים הפשוטים האלה שמצילים לנו את התחת לא ברור שלנו.
ובכל מקרה, האמת היא שהדברים שטראמפ עשה למדיניות הסחר האמריקנית (תיקן אותה לחלוטין) וליכולת הייצור האמריקנית (החזיר את אמריקה למפעלים), ומה שעשה עם מהפכת האנרגיה האמריקנית (הפך אותה ליצרנית הנפט הגדולה בעולם), ומה שעשה עם הצבא האמריקני (הפך אותו לחזק ביותר שהיה מזה שנים). הרי אלה לא יכולים להסתיר את העובדה שהוא נאצי - נאצי שבגללו הפכה האבטלה השחורה, ההיספנית, והאסייתית לנמוכה בהיסטוריה - ונאצי שיש לו גם בת יהודיה שגם היא איכשהו כנראה משתתפת בטקסים הנאציים, ונאצי שהכי חשוב חתם על אקט פדרלי לראשונה בהיסטוריה שמטרתו להילחם באנטישמיות - עם כאלה נאצים, מי צריך יהודים?.
אז מה נגיד? - התעייפתם? למה זה?. אולי זה רק כי הוא לא מדבר יפה?. לא ולא , השנאה נובעת ממקום עמוק ואפל הרבה יותר בתולדות הבוהמה הישראלית, והשמאל האירופי הנערץ עליו.
הסיבה לכך פשוטה.
1945 - כן כן.
מאז אדולף היטלר, האליטות הליברליות מבקשות ללמד אותנו שכל מנהיג פטריוטי, לאומי, גאה, חזק, קפריזי, מצחיק, משוגע, וגאון, (ובמקרה הזה חזק ומוסרי!) הוא היטלר.
זה שאמריקה וגרמניה הן טיפה שונות, עזוב - בן אדם אנחנו עושים כאן הקבלות היסטוריות רציניות.. אל תפריע לנו עם מדינה שהפכה לרפובליקה בפעם הראשונה בשנת 1923 (אחרי שאנסו אותה), למדינה שהמציאה את הרפובליקנים המודרני במלחמת אזרחים, והקריבה מליון ילדים לבנים לשחרר 3 מיליון עבדים שחורים. - עזוב, אתה הורס תזה היסטורית של פרופסורים סנילים או חולי נפש אחרים.
טראמפ והיטלר, זה בגין ושמיר, רבין ופרס, פיצה וקולה. ולך תכתוב פרוזה.
אז כשהאירופאים רואים מנהיג שהוא בעצם הגריל-מן הטיפוסי של הרביעי ביולי שצועק AMERICA , הם כועסים, ומזלזלים ולמה? ואיך זה קשור להיטלר?
כי עמוק בפנים בפרצופיהם של אנשי בתי הקפה והספריות בצרפת, בברלין, בתל אביב, וגם לצערי בניו יורק, ראיתי דבר אחד - שהם היו מתים שהיה להם משהו, מישהו, שלא לדבר על מנהיג שיכול לאחד את הדברים הללו בו כאדם - להתגאות בו.
כי מבחינתם מנהיג להתגאות בו, זה לכבוש את הודו (אם הם אנגלים) את אפריקה (אם הם צרפתים) או להשמיד את העם היהודי (אם הם גרמנים), או לכבוש את השטחים (אם הם בשמאל הישראלי) - למעשה הם כמו בחורה עם עודף משקל קיצוני שרואה את חברתה שיכולה להיות פטריוטית וגאה בלי נקיפות מצפון על החוף ביולי - והשמנמנה (לא משנה כמה היא יפה עבור עצמה או בעלה ) עמוק בתוכה היא מסננת ''כלבה אנורקטית''.
וככה זה, הם כועסים כי הם יודעים שמה שלהם ככל הנראה אסור (כי הם מייצרים היטלרים, ומוסלינים, ופטנים), לנו, הצודקים והיפים, כן כן, הצודקים והיפים - מותר כי אנחנו מייצרים איזה ויאטנם או שניים אך לפחות יש לנו רעיונות גדולים שעובדים להתגאות בהם.
ולנו מותר רק מסיבה אחת פשוטה - שאנחנו - קרי האמריקנים, פשוט יותר חכמים וצודקים וטובים מהם.
ברור שפישלנו - אבל גם אחרי שפישלנו למען השם - יש לנו את החוקה המודרנית הראשונה בהיסטוריה, את החברה הכי מולטי-תרבותית בעולם, את יסודות החופש הכלכלי של העולם, המצאנו את המטוס, את המכונית, את האינטרנט, (בני דודינו הבריטים לקחו את המחשב), ובמקרה גם הצלנו את אירופה פעמיים מכיבוש נאצי (סליחה טראמפי), ועוד פעם מכיבוש קומוניסטי. ואת אסיה מכיבוש קומוניסטי ויפני.
עכשיו שאני אומר את הדברים האלה, חלק מהקוריאם בטח כבר לא רוצים לקרוא אותנו, אולי הם חושבים, מי זה המטורלל הזה?
אז המטורלל הזה היה בלובר עם אוצרי אומנות החשובים של פריס, עם כובע טראמפ, בקומה השמינית של החלק החדש של הגלריה לאמנות מודרנית בוושינגטון עם פרופסורים להיסטוריה, שישב עם הסופרים הלא מרשימים במיוחד בוילג', וכן גם עם הסופרות, ושגם מיודע ומיוזע עם חוגי הבוהמה העבריים, ושאוטוטו אם לא יקלטו את זה כמה קומיסרים יתחיל את הדוקטורט שלו באחת האוניברסיטאות הטובות בעולם.
או סתם ילד של אמא שאומר שאמריקה מספר 1, והאיש הצהוב הזה שעל המסך היה בעצם האדם היחיד שיכל להציל אותה מעצמה.
ולמה? כי כל מדען הודי וסיני שמתורגל לציית, אצלנו יכול לעשות מה שבא לו. ולכן שווי השוק של חמשת חברות הטק הגדולות של ארה"ב, לבדו שווה ערך יותר לכל כלכלת גרמניה כולה.
כי אפשר לבוא למישהו ולהרביץ לו על הראש בצורה המאפיינת את גרמניה וסין, ולומר לו "תבנה ותעשה כך", אבל קשה לבוא למישהו ולדפוק לו בראש , ולומר לו "תחשוב על המצאה חדשה שאף אחד בכלל לא חשב שצריך אותה". וזה ההבדל בין חירות ושליטה. בין אמריקה ואירופה. בין צדק ואי-צדק.
וזו הרוח האמריקנית לפחות בחלקה.
ואם אתם עדיין חושבים שאני טועה? תסתכלו על דירוג מאה האוניברסיטאות בעולם. תסתכלו על דירוג החברות העשירות בעולם. תסתכלו על תכנית החלל האמריקנית בהשוואה לזו של המדינות האחרות. ותסתכלו על מדד החירות - ועל איזו מדינה מסייעת להילחם בעוני ובמחלות בעולם יותר מארה"ב.
ברור יש לנו המון מה לתקן, אבל מעולם לא הייתה אומה עשירה וצודקת כמו אמריקה.
American Greatness זה דבר אמיתי אף אם הוא חמקמק. אפשר למצוא אותו במצעדי התזמורת של קבוצת התיכון במישיגן, אפשר למצוא אותו באושן דרייב במיאמי, אפשר למצוא אותו בין גורדי השחקים של ניו יורק, ואפשר למצוא אותו בכנסיות של טקסס. אבל בעיקר, האבות המייסדים נתנו לנו חירויות בשם אלוהים שאף מדינה באירופה או ישראל אי פעם התקרבה לממש.
זה לא אומר שאין תפוחים רקובים - רק שאצלנו השורשים נקיים. וגם אם אבות חטאו, נקיונם קיים בדברי ג'פרסון על כך ש"בעוד 30 שנים לא יהיו עוד עבדים", כדי להבין שגם התחלות קשות, יכולות להיות בהן גדולה מוסרית.
למה? כובע. עבדכם הנאמן ברחוב שמאחורי הגלריה הלאומית לאומנות, וושינגטון הבירה (צילום: יאיר קליינבאום)
כשהשיראלי "הליברל", הצרפתי המתנשא, והדני המעונב מנסים לומר לכם משהו על טראמפ - הם בעיקר אומרים משהו על העולם שהם באים ממנו - עולם שלא יכול להתמודד עם עוצמה, עולם שזקוק ליותר מדי חוקים, יותר מדי נימוסין, יותר מדי מניירות, ופחות מדי אומץ וקומן-סנס.
עולם אירופאי, עייף, ישן, חלש, ביקורתי, ושלילי - העולם שגרמניה הביאה לקץ. וזה מצחיק שהם קוראים לנשיא אמריקה, בשם אותו אדם שהביא את אירופה לקץ - העיוורון שלהם אירוני.
עולם אירופאי שטראמפ, בן למהגרים אירופאים, יודע שהוא העולם הישן.
אז אם אתם שואלים את עצמכם למה אנשים כמו אילון מאסק, ופיתר ת'יל נמצאים נכון לעתה במעגל הקרוב של הנשיא - התשובה ברורה.
הם יודעים לאן העתיד הולך.
מצד שני , מי זה אילון מאסק לעומת יובל נח הררי, כי מה זה לכתוב 3 ספרים, לעומת להטיס חלליות למאדים.
אני מאד אוהב ספרים חבר'ה, אבל אני מעדיף את מאדים.
