מעטים הימים בלוח השנה בהם מרגיש הישראלי באמריקה דיסוננס חריף כמו יום הזיכרון לחללי מערכות ארצות הברית, או כפי שהוא מוכר יותר כיום - ממוריאל דיי. איפה הצפירה? איפה הרכנת הראש העצובה? איפה סגירת בתי העינוגים למשך יממה? ככה זוכרים את הנופלים? עוד נחזור לזה, אבל בינתיים צריך להבין את מקורותיו של היום בארה"ב, שהם כה סבוכים עד שהם מהווים תחום מחקר בפני עצמו, וכמו דברים רבים כל-כך מחזירים אותנו עד למלחמת האזרחים, עם שורשים בעבר הרחוק עוד יותר.
עבור המשפחות השכולות, זה לא סתם עוד יום חופש ומסיבות (צילום: History.com)
עוד לפני המלחמה האדירה בין הצפון לדרום, שפצעיה לא החלימו עד היום, היה מנהג נפוץ, בקרב משפחות רבות באזור דרום הרי האפלאצ'ים, לציין את "יום הקישוט" (Decoration Day) לזכר קרוב שנפל בקרב (גם לפני המלחמה בין המדינות היו לארה"ב לא מעט מלחמות). כל משפחה בחרה תאריך משלה, וקרובים היו באים ממרחק מאות מייל לחלוק כבוד לגיבור המשפחה, לטפח את חלקת הקבר בניקיון ופרחים טריים ולתחזק קשרי קרובים. בהדרגה נפוץ המנהג לאורך נתיבי ההגירה מן האפלאצ'ים מערבה.
בשלושה ביוני, 1861, נערך "יום קישוט" ראשון לזכר חייל דרומי שנפל במלחמת האזרחים. שנה לאחר מכן מתועד שנשות צ'ארלסטון שבדרום קרוליינה קישטו את קברי הנופלים. ביולי 1863, לאחר קרב גטיסבורג החשוב, נערך "יום קישוט" לקברי הלוחמים משני הצדדים, דבר שגורם לחלק מן החוקרים לראות בנשיא אייברהם לינקולן את מייסדו של "יום הזיכרון".
אבל יש טוענים רציניים יותר לכתר. באחד במאי, 1865, ערכו חיילים שחורים מצבא האיחוד מצעד בהשתתפות 10,000 בני אדם לזכר 257 חיילי הצפון, שאת שרידיהם חפרו מתוך קבר אחים במחנה שבויים דרומי וקברו מחדש בכבוד ראוי. יש הטוענים שאירוע זה היווה השראה לייסוד יום הזיכרון ברחבי האומה, אולם הטענה הזו אינה מוכחת דיה.
מי שנחשב על ידי רוב החוקרים למייסד החג הוא הגנרל ג'ון א. לוגן, שהיה "המפקד העליון" של "צבא הרפובליקה הגדול" - ארגון יוצאי צבא הצפון. הוא קרא בחמישה במאי 1868 ל"יום קישוט" לאומי, שייערך בבתי קברות ברחבי האומה, כדי לזכור את נופלי המלחמה. ב-30 באותו חודש צוין היום ב-187 בתי קברות ב-27 מדינות. שנתיים לאחר מכן כמעט הוכפל מספר בתי הקברות בהם צוין היום ל-336, וזה רק הלך וגדל מאז, אם גם בתאריכים מעט שונים ובווריאציות מקומיות רבות, שלא תמיד תרמו לאיחוי פצעי העבר.
נשים מקשטות את קברו של הגנרל לאנדר בסיילם, 30 במאי 1868 (צילום: אמזון)
ב-1913 ערך וודרו ווילסון, הדרומי הראשון שנבחר לנשיאות מאז המלחמה, אירוע בן ארבעה ימים שנקרא "איחוד האפור והכחול" (צבעי המדים של הצפון והדרום, בהתאמה), עם מצעדים, שחזורים ונאומים. בחירו הנואם הראשי עוררה ביקורת רבה, שכן חבר בית הנבחרים ג'יימס הפלין מאלבמה נודע בתמיכתו בהפרדה גזעית. אולם נאומו היה מתון ביותר, קרא לאחדות וזכה לשבחים.
השם "יום הזיכרון (Memorial Day)" הופיע לראשונה ב-1882, אולם השם "יום הקישוט" המשיך להיות נפוץ יותר עד אחרי מלחמת העולם השנייה. ב-1967 נקבע שמו בחוק, ושנה לאחר מכן הוזז יום הזיכרון, יחד עם עוד שלושה חגים פדרליים, מתאריכו הקבוע ליום שני מסוים בחודש, וזאת על מנת ליצור סוף שבוע של שלושה ימים שיעניק ייחוד ופופולריות לימי המועד. כרגיל במקרים כאלה (ראו חג ההודיה), לקח כמה שנים לפני שכל המדינות, שחלקן קבעו כבר את תאריך "יום הזיכרון\הקישוט" בחוק מדינה, התיישרו עם התכתיב הפדרלי.
כמה ממסיבות הבריכה הלוהטות של השנה (בתקופת טרום הקורונה) נערכות בסופ"ש של יום הזיכרון. במותם ציוו לנו לעשות חיים (צילום: Las Vegas Club Crawl)
אז כיום כולם מציינים את ממוריאל דיי ביום השני האחרון של חודש מאי, ואם להגדיר את זה בישראלית - חוגגים. זה הרבה יותר דומה ליום העצמאות - על האש, טיולים, מסיבות בריכה - מאשר ליום של אבל על מי שאיננו עוד. אבל אולי לא נכון לשפוט. אולי, אם למתים אכפת בכלל כיצד זוכרים אותם, הם היו רוצים שיזכרו אותם תוך הנאה ואושר?
אצלנו אומרים "במותם ציוו לנו את החיים" - אז אולי האמריקאים עושים את זה נכון. עבורם, לפחות, נראה שזה עובד. בממוריאל דיי מציינים, כמובן, גם את מאות אלפי החיילים האמריקאים שמסרו את נפשם כדי להביס את המפלצת הנאצית. אז הרכינו ראש לרגע לזכרם - ואז צאו ותיהנו מהחיים שהם ציוו לנו.
