הבוקר החל משפט ראש הממשלה בנימין נתניהו על רקע העובדה שאת המרחב הציבורי והשלטוני של מדינת ישראל מלווים בעשור האחרון צמד מיתוסים.
בימים כתיקונם, מיתוסים בעלי ערך הופכים לאתוסים. אך במקרה שלנו, המיתוסים מקשים על ניהול תקין ושיטתי של ענייני העם והמדינה, והופכים כל ניסיון לנהל דיון רציני לגבי עתיד התפתחותה – לבלתי אפשרי.
המיתוס הראשון, (והמופרך מבין השניים) הוא זה המייחס למערכת המשפט במתכונתה הנוכחית את הגנת הדמוקרטיה/שלטון החוק.
המיתוס השני הוא זה שבמסגרתו ראש הממשלה נתניהו מתוייג (מימין ומשמאל כאחד) כמנהיג 'ימני'.
במקביל, יתר סוגיות היסוד המאפיינות ציוויליזציה הושטחו משעה שמחנה ה"מרכז-שמאל", והימין, חדלו לנהל דיון קונסטרקטיבי והפכו למדובבי מיתוסים שבפועל (בית המשפט מחד, נתניהו מאידך) הם סמלים (ביהמ"ש כמוסד, נתניהו כמנהיג) מאחוריו כל מחנה מתאגד - כשאמש הגיעה ההתנגשות הבלתי נמנעת.
בשם המיתוסים הללו, אלה ש"גנבו להם את המדינה", ואנשי המחנה הלאומי-ליברלי מחרפים נפשם (ומקלדתם) - כשבפועל אנחנו מזמן נלחמים על סמלים ולא על מהויות.
אנשי שמאל מאבדים אמינות (בעיני כל אדם משכיל) בעודם מכתירים את מערכת המשפט של ישראל כמגינת ה'דמוקרטיה' ואנשי ימין מאבדים אמינות בתוארם את נתניהו כ'נץ' על אף שמשילותו הכלכלית-ביטחונית ממקמת אותו ב'מרכז-ימין' עם גוונים (לא עלינו) המזכירים את הצנטרליזם המפא"יניקי של ימי אשכול ובן-גוריון.
עבור אלה שאיבדו את מושכות השלטון במדינת ישראל מערכת המשפט הפכה לסמל עבור הדמוקרטיה המדומיינת, ובעבור המחנה הלאומי רה"מ נתניהו הוא סמל ניצחון הציונות הלאומית-ליברלית.
קולות בשמאל (אם בכלל נותרו) המבקשים להצביע על התדרדרות התשתית הדמוקרטית של ישראל מאז ההפיכה השיפוטית – נמחקו, וקולות ימין שאומרים "כן ימין, לא ביבי", משוטטים במדבר פוליטי שומם.
מי שלא תופס צד במשחק הסמלים – לא קיים.
מצעד הנצחנות בו מובל העם היהודי לקול שופרי תעמולה (אלה של השמאל מאורגנים והרסניים בהרבה) הפועלים תוך סירוב לחתירה לבירור רעיוני ולאימוץ קני-מידה - נמשך.
קולות הימין האידאולוגי והדתי בישראל כבר הכירו בפשרה ההכרחית הנובעת מגאונותו הפוליטית וכוח משיכתו של נתניהו כמנהיג בקנה מידה עולמי.
בשמאל כבר קיבלו שופטים כאלוהים כי הכירו במצבם העגום בקלפיות ובאפסות הפרוגרמות הכלכליות-מדיניות שלהם.
אמש כאמור נפל דבר במדינת ישראל - הסמלים (ביהמ"ש, נתניהו) והמיתוסים (דמוקרטיה, שלטון הימין) התנגשו.
אכן, ברגע שראש הממשלה בנימין נתניהו תפס מקומו על ספסל הנאשמים התרחש המפץ שראשיתו בחקירות הפרקליטות והמשטרה.
חשוב לציין, אחריות רבה על אופן ההתנגשות רובצת על כתפי ראש הממשלה שניסיונות רפורה של שרת המשפטים שקד זכו לבלימה מצדו.
נתניהו אשם לא בגלל העברות שנתפרו לו אלא בגלל שהוא המשיך את תהליך ריקון הערכים וחיזוק בית המשפט.
כנסת ישראל, מקום משכן העם (הריבון) , כבר 25 שנים נהפכה - ביחד עם העם - לחסרת רלוונטיות (צילום: המכון הישראלי לדמוקרטיה)
הדברים שיאמרו עתה לא יהיו קלים לאוזניים לאומיות אך כמי שקרוי על שמו של מנהיג הלח"י המנוח יאיר שטרן הי"ד - אין לי שום בעיה לומר אותם.
מהיום בו השופט אהרן ברק, (שלושה ימים בודדים לאחר הירצחו של יצחק רבין), פסק כי לרשות השופטת ישנה זכות לבטל חוקים, נפל דבר בישראל.
מאז לנתניהו היו 14 שנים בהן שימש כראש ממשלה. במהלכן יכל לפנות לעם בכוחו המגנטי, ולהבהיר דבר אחד "הדמוקרטיה שלנו נחטפה".
הוא יכל לצאת ל'חומת מגן' דמוקרטית למען הריבון, ולנהל מאבק בלימה כנגד האקטיביזם המשפטי הפרוע. הוא לא עשה זאת. הוא ראה מה קרה לריבלין, רפול ורמון.
המיתוס המעוות לאוריו מתחנכים תלמידי ישראל בו בג”צ הינו מגן שלטון החוק והדמוקרטיה נותר על כנו.
כל עוד הדבר לא נגע בו ישירות, המשיך ראש הממשלה להתנהל בצורה זהירה למול התמנון השיפוטי שחרג פעם אחר פעם מסמכותו והסתאב בשחיתות שהייתה ממוטטת כל מערכת משפט במדינה מתוקנת.
אבל נתניהו לא הגן על הדמוס (העם). עתה העם אמור להגן על מי שלא הגן על זכותו למשול.
שיהיה ברור לכל נתניהו לא מושחת. נתניהו לא לקח שוחד. מאז שמיר וגולדה לא היה לנו מנהיג נקי כפיים כמותו.
נתניהו האדם לא שמר על העם מהמערכת. עכשיו המערכת לא תשמור עליו מ"החוק" שהיא יצרה.
"אמשיך להילחם, לא אתן להם להפיל אותנו", סיים שלשום רה"מ את דבריו, בקרב שייתכן ויהיה האחרון בחייו הפוליטיים - זה מה שקורה שהאמת והצדק נדחים בפני המיתוס - הם לעולם לא מתגלים.
