"את עץ החירות חייבים להשקות מפעם לפעם בדם פטריוטים ועריצים", כך כתב לא אחר מאשר מחבר הכרזת העצמאות ואבי הליברליזם הנאור תומאס ג'פרסון.
ג'פרסון העלה את הדברים על הכתב מתוך אמונה כי שלטון כוחני מדי, בידי אנשים ספציפיים מדי, יגרום לניוון רוח החירות ולהרס הרפובליקה.
כשדבריו הרדיקליים של ג'פרסון על דם פטריוטים ועריצים עלו על הכתב, היה זה אי שם בשנת 1787, בעיצומו של מרד עממי שנערך במדינת מסצ'וסטס (מרד שייז המפורסם) אותו הרימו חקלאים פטריוטים וקשיי יום שנלחמו כנגד גובי המס הפדרליים שפשטו על המשקים שלהם - לדעת ג'פרסון היה מדובר באזרחים הלוחמים בעריצות.
היום לכל בר-דעת המתעניין בשלומה של הרפובליקה האמריקנית ברור מי הפטריוטים ומי העריצים.
נזכור, ערב בחירתו של הנשיא טראמפ אמריקה הייתה בכל פרמטר כלכלי-חברתי במצב של התדרדרות מוחלטת. ואת הדברים שעשה הנשיא האמריקני עבור השחורים וההיספנים, והמשק האמריקני בכללותו, אף נשיא בהיסטוריה לא עשה.
ועכשיו כשכוכב הכדורסל הססגוני (וחברו הקרוב של קים ג'ונג און) דניס רודמן פונה לעם האמריקני, ולקהילה האפרו-אמריקנית במילים הללו:
"אנחנו במאה ה-21, יש כאן דור חדש, יש עדיין בעיות אבל התקדמנו המון. אני מבקש להפעיל הגיון, להפסיק להתנהג כמו חיות" - כן, כשהסמל האולטימטיבי לנהנתנות אמריקנית חסרת מעצורים, כשאיש שמעלליו יכולים לפרנס גילדת תסריטאים שלמה - הופך לאחד הקולות השפויים האחרונים שנותרו בציבוריות האמריקנית - ברור שהמצב אנוש.
זהו קרב בין מי שרוצה לתת סיכוי לאמריקה - לבין מי שרוצה להחריבה עד היסוד - בקרב הזה אין ברירה אלא להשתמש בכוח צבאי.
האזרחים בערים האמריקניות הדמוקרטיות לא חיים בצורה אמריקנית. הם חיים בצורה גרמנית. הם צייתנים, חרדתיים, מפונקים, ובעיקר חסרי רוח עצמאית.
אנשי הצבא האמריקני נכון לעתה הם הגורם היחיד החמוש, המיומן, והמוסרי שיכול להיכנס בין הריקבון העירוני הלבן, ובין הפורעים הקומוניסטים והשחורים הכועסים, ולשים קץ לעריצות ההמון ולזיהום המרקסיסטי שהחל אוחז באליטות הלבנות, ובקרב המעמדות הנמוכים בארה"ב.
אכן, כיום ברור כי מה שלקח לנצרות 100 שנים לעולל לרומא, לקח לסוציאליזם 60 שנה לעולל לאמריקה.
בינתיים, יריבתה של ארה"ב סין, צופה בהמתמוגגות מוחלטת ומחככת ידיה בהנאה. מדינת המשטרה הטוטליטריסטית משגשגת באמצעות שיטות קפיטליסטיות, בעוד הדמוקרטיה הקפיטליסטית שכובה על ערש דווי בשל הוירוס המרקסיסטי (שלא נשכח את השפעת סין על תפוצתו בשנות השישים) שאחז בה.
עסקים שפשטו רגל ממגיפת ווהאן, בשילוב הפירות הנפלאים של האידאולוגיה המרקסיסיטית-קומוניסטית (בכל זאת עוד תוצר סיני מאוחר) הפכו את ערי ארה"ב, את הכלכלה האמריקנית, את הכבוד האמריקני, ואת המהוגנות האמריקנית לעיי חורבות.
זה הזמן בו היסטוריונים נוטים לחפש נקודות השוואה. רומא ערב הקריסה, יוון ערב מלחמת הפלופונסים, בוואריה של 1919, אבל האמת היא שזה כבר לא משנה - המציאות טופחת בפרצופם של האמריקנים, והם כבר מסורסים מלפעול - ה-PC רצח את רוחם.
נזכור, עד מגיפת הקורונה והפרעות הנוכחיים כוחו של טראמפ היה בעלייה מתמדת כי התוצאות דיברו בעד עצמן. לא היה נשיא שעזר לקהילות השחורות וההסיפניות כמו הנשיא טראמפ. לא היה נשיא שהצליח לרומם מעוני כל כך הרבה בני אדם. ובכל זאת, השנאה עיווורת.
הנשיא עדיין לא ניצב מול אתגר של מהומות אזרחיות (מלבד בשבוע הראשון של בחירתו שלבנים מתוסכלים הרסו כמה חלונות).
ובמקביל, יש שיקולים פוליטיים קרים.
את עיקרון הריאל-פוליטיק ואת טובתה של אמריקה - וכאן השיקולים מתקיימים בתלות-הדדית.
הרבה יותר 'קל' להילחם מול תאגידים ששונאים אותך (למרות הרווחים שאתה מייצר להם), תקשורת שעוינת אליך (למרות שהחשיפה שאתה מעניק לה חסרת תקדים), וממסד אקדמי שנשבע להשמיד אותך (ואת אמריקה) וזאת למרות שאתה מספק למרצים משועממים וחסרי כישורים אמיתיים משהו להתלונן עליו.
אלה עוד היו אויבים שהנשיא ואמריקה יכלו להם, אך עתה, כאשר עשרות אלפי אמריקנים משולהבים יוצאים לרחוב בגיבוי כוחות האליטה שרוצים להרוס את אמריקה ולהפוך אותה למושבה מרקסיסטית - טראמפ לבד לא יכול - כוחות הרשע של אמריקה התאחדו נגד ההיסטוריה והרוח האמריקנית - והדבר היחיד שניצב מולם הוא נשיא כשרוני, וצבא מוסרי.
במקביל, זה יהיה טראגי אם טרמאפ יסכן את הבחירות בנובמבר בשליחת כוחות צבא, ולכן הדבר חייב להיעשות בצורה חכמה, תוך שימוש בעזרי מודיעין.
במקביל ארה"ב חייבת למצוא דרך להשתיל בתוך הערים לא פחות מאשר מרגלים, להחזיר את וועדת מקארת'י ואפילו לשקול להוציא מהחוק אידאולוגיות מרקסיסטיות - אפילו שייתכן כי מדובר במדרון חלקלק - בכל זאת, אמריקה מעולם לא הוציאה תנועות פוליטיות מחוץ לחוק.
אסור לעשות צעדים נמהרים ובלתי מדודים אך אסור בתקופה כה עדינה כלכלית-חברתית גם ליפול לתוך לוע ותהום פיננסי וחוקתי.
מסוקים צבאיים מעל השכונות, ניטור ועצירת תקשורת, כולם כלים כשרים בשלב זה.
הפעם הכוחות הג'פרסונים יושבים בבית הלבן.
אין דרך נעימה לומר זאת מלבד - Send in The Troops עת הפקודה הגיעה.
הפעם הפלישה היא לא לאירופה שנכבשה על ידי גרמניה, הפעם מדובר בפלישה לגרמניה שכבשה אותנו.
