פרשנות: כך פועלת אסטרטגיית השלבים בהשתלטות המרקסיזם על הדמוקרטיה האמריקנית - אתם בשלב השלישי, וזה לא נראה טוב

כשאין לך היסטוריה עשירה של יצירה מדעית ופילוסופית, או באופן כללי היסטוריה כתובה משל עצמך אחת הטקטיקות לעשות היסטוריה היא באמצעות הרס ההיסטוריה של האחר.

לכן אין להתפלא על הרצון לערוף את ראשי הפסלים בבוסטון, לונדון, ולהסיר פסלים ברחבי דרום ארה"ב של גיבורי מלחמת האזרחים של מדינות הקונפדרציה.

האפרו-מרקסיזם אשר קם לתחייה מתוך יסודות המצוקה השחורה, והמחשבה הגרמנית-צרפתית הולך ומשתלט אט אט על חופש הביטוי, הכתיבה, התעסוקה, והמידע האמריקני בחסות תאגידי-על, חברות פיננסיות, ועוד שחקנים בלתי ממשלתיים שאינם מבינים כי הם מקריבים את עתיד הרפובליקה האמריקנית ואת ערכיה הדמוקרטיים והאזרחיים בעבור Virtue Signaling (איתות סגולות). 

כאשר סמואל הנטינגטון כתב את התנגשות הציוויליזציות ובעקבות עליית האסלאם הרידקלי על רקע סופה של בריה"מ, נוצר חלל אותו ייחסו מספר הוגי מדע המדינה, ופילוסופיים פוליטיים להתנגשות המחודשת בין "המערב הנוצרי והאסלאם-הערבי", עם זאת, עתה נראה כי ההתנגשות האמיתית הינה הרבה יותר פנימית - היא למען האמת מתרחשת במערב עצמו. 

שורש התהליכים האלה מקורו בחתרנות סובייטית המתרחשת במדינות המערב מאז שנות החמישים המאוחרות, בצירוף מצוקת המהגרים המתקשים להסתגל לא אחת לנורמות המכוונות של הדמוקרטיה הקפיטליסטית המערבית. 

אין ספק, כי גם מניעים פסיכולוגיים עומדים ביסוד התופעה. השורשים הפסיכולוגיים מעט יותר קשים לאיתור. הם נובעים ממצוקה אנושית שהולידה תנועות באירופה של המאה ה-19 בהם עמים אשר נחשפו בשלב מאוחר יותר למהפכה התעשייתית, ז"א לאחר בריטניה, צרפת וארה"ב, עמי (גרמניה, דרום, ומזרח אירופה) החלו לסגל לעצמם תפיסות אלטרנטיביות לליברליזם הבריטי-הולנדי הזר להם, ולהצמיח עמדות קולקטיביסטיות, פאשיסטיות וסוציאליסטיות אשר היו אמורות להתמודד עם הכאוס שהמודרנה והתיעוש יצרו במעמדות החברתיים המאוד קשיחים שהיו בהן - ולספק מענה לחלל הפילוסופי-אונטולוגי שנוצר מתוך הפילוסופיה הקנטיאנית.

את הצידוק לעמדות הללו מצאו עמים אלה בכתבי הוגים בשני הדורות שלאחר קאנט (הגל, מרקס), אך גם במידה רבה במחשבות פרס-סוקרטיות או ניהליסטיות.

פילוסופים, אידיאליסטים או מטריאליסטים שעבורם הפרט לא היה מעולם היחידה המכוננת את המחשבה והפעולה הפוליטית הפכו לאנשי הרוח מחוץ לבריטניה.

אנשים עבורם 'קבוצות', 'אינטרסים כלכליים' 'ישות' הפכו למושגים מעורפלים כגון "מבנה-על", "מעמדות ייצור", 'היות' וכו' המעניקים לגיטימציה פסודו-פילוסופית לשיח האלים והשמאלי הקיצוני אותו אנו רואים היום. 

 

תפיסות אלה הולידו בשלב המוקדם לפני ש"מרקס פגש בהיידיגר ופרויד", את המהפכה הבולשיביקית, את הפאשיזם האיטלקי והספרדי, את הנאציזם ואת מלחמת העולם השנייה - היסוד המשותף - קולקטיביזם למען ה-תשלימו בעצמכם /מדינה/גזע/עם/מעמד.

אין ספק על הרקע הזה אפרש להוסיף לקחת את האידואלוגיה הפוסט-קולוניאליסטית שהטביעה את הגאווה הלאומית של דמוקרטיות כבריטניה, צרפת ועכשיו ארה"ב - וארבעת השלבים שתיאר יורי ביזמיאנוב כחתרנות קומוניסטית

1. דה-מורליזציה
2. דה-סטיביליזציה
3. משבר
4. ונורמליזציה

הפכו לנורמה - עכשיו אתם בשלב 3.

באופן פרדוקסלי, אם נחזור רגע לתפיסות הפילוסופיות שעומדות ביסוד המרקסיזם/ניהליזם החדש, הרי שתפיסות אלה שכביכול היו אמורות להיות מוקצות מחמת מיאוס והיעדר לוגיקה או פרגמטיות, הגיעו בצורה עדינה יותר אל תוך היכלי הקמפוסים של ארה"ב בשנות השישים של המאה הקודמת - והחלו לזכות באופן טרגי ועדיין בלתי ברור לשם "ליברליזם" - אולי כי היו אלה דווקא הליברלים האמריקניים שאימצו אותם - היום ברור זהו לא ליברליזם אמריקני - זוהי פילוסופיה קונטיננטלית. 

אחד העקרונות היסודיים בתפיסת העולם שהתוותה בצל רעיונות אלה, אשר כיום הפכה בשל הנסיבות החברתיות לאפרו-מרקיסזם, שהינו לא פוסט-קולוניאלי, אלא רוורס-קולוניאלי, (מבקש להפוך את העמים הדמוקרטיים למוקד הכיבוש) טמון במושג המנהיגות הכריזמטית. 

איש מדע המדינה והכלכלה תום שמילוביץ מסביר, "מנהיגות כריזמטית היא הכרחית עבור ביטוי הרוח של הקבוצה שאין בה אינדיאובדאלים אוטונומיים המקבלים את תפיסת העולם".

שמילוביץ' מבין כי רנה דקארט וג'ון לוק או שפינוזה המכירים בייחודיותו הקיומית-חשביתית של הפרט כיסוד המכונן את הארגון החברתי, אינם קיימים בתפיסות עולם אלה.

ובאופן טבעי הוא ממשי כי "בשל היעדר אלה נדרש על מנת להביא לידי ביטוי את רוח הקבוצה אדם כריזמטי ששובר את המבנים הקיימים, ושהמדינה מייצגת אותו, ושמביא לידי ביטוי מקסימלי את הרוח המדומיינת של הקבוצה".

אין ספק שעמים בלא אתוס תנ"כי, בעל יסוד של ברית , המשולב ביסוד אפיסטמולוגי של הכרת הפרט כיחידה טרנצנדנטאלית, כושלים לייצר פרטים בעלי ייחודיות כלשהי - ומכאן הצורך לייצר ייחודיות כזו אצל המנהיג המייצג את הרצון החברתי הכולל, מכאן הדרך לסגידה למנהיגים קצרה.

נכון לעתה אמריקה טרם הקימה מנהיג שכזה אדם המייצג ומסמל את הסטייה העמוקה שמתרחשת בארה"ב, שלמעשה הופכת ביצים לארץ הטבועה בפילוסופיה של קתוליות חילונית שבה ישו הוא 'השחור'.

כאשר יעלה מנהיג שכזה חירותכם האזרחיות ייהפכו כפופות לרצונותיו והשקפת עולמו, והיכולת שלכם לומר משהו כנגד זה עתידה לעמוד למול כוח מזוין. 

לא לחינם יש מתקפה על כוחות השיטור באמריקה.

הסיבה היא שברגעי שלב המשבר, יש צורך לערער לא רק את יסודות הרעיונות, הערכים, הדת, המשפחה, המגדר, הזהות, ולייצר קורבנות מדומיינים שהופכים למוקד של סגידה, אלא יש צורך עמוק יותר במדינה שעדיין יש בה רוב אזרחי שפוי - והוא לנטרל את סמכויות החוק - את יסודות השיטור במדינת הדמוקרטית.

העצימות של ההפגנות הנוכחיות מצריכה יד קשה יותר מאשר המצפון הדמוקרטי מאפשר. מצד אחד אם לא תנקט היד הקשה ההפגנות יימשכו והאלימות תימשך, באין מפריע.

מצד שני אם תינקט יד קשה יוכלו לבוא בביקורת צודקת האומרת כי שיטור היתר מהווה עדות לכך שאמריקה נוהגת כ'משטר אפל', כך נוצר מצב של WIN WIN למפגינים המנצחים בכל מקרה, והמסוגלים להסתיר את האידאולוגיה המרקסיסטית שלהם מאחורי מלל של צדק חברתי או צדק היסטורי. 

זהו אחד המקורות לבלבול הנוכחי של ראשי עיר, מפקדי משטרה מקומיים, המבקשים פשוט להרגיע את השטף במקום להבין שהם נלחמים על עתיד חברת החוק האמריקנית בצורותיה השונות.

כדברי קרל פופר, לדמוקרטיה יש זכות להגן על עצמה. ואנו כליברלים קלאסיים , אשר עשו את המעבר ההכרחי לאחר המהפכה התעשייתית לכיוון של חירות מקסימליסטית עבור הפרט למול השלטון, הרי שהדבר נראה מוזר.

מחד שיטור יתר מעולם לא היה אות מופת לחברה חופשית, מאידך סירוס השוטרים, למול מפגינים אפרו-מרקסיטים, עלול להפוך את אמריקה למדינת עולם שלישי ללא חוק או אכיפה.

המלחמה נגד המשטרה היא טקטיקה בפירוק המבנים החוקיים היסודיים שאמורים למנוע התדרדרות זו.

אנחנו בשיאו של שלב 3 ביצירת המשבר.

בקרוב הנורמליזציה.