הייתי בן 24 כשפגשתי בראשונה בתרבות הביטול (Cancel Culture), מעין טקטיקת חרם שהפכה לסרטן מתקדם בגוף הגוסס ממילא של התרבות המערבית הגולשת לברבריזציה בקצב שיא.
כיום תרבות הביטול בטח מוכרת לרובכם מהרשת החברתית - אך בפועל זו פרקטיקה שהתחילה הרבה לפני.
"אם איני מסוגל להתמודד עם מילותייך, אנסה בכוח ובמניפולציה להרוס את פרנסתך, ושמך הטוב כשלבסוף אשקיט את המצפון שלי (אם אחד כזה בכלל קיים) בטיעון 'נאור' על אמת גדולה ממני, או על התנהגות ראויה".
זה בערך על קצה המזלג מה שתרבות הביטול גורסת. אתם יכולים לקרוא לה - יחידת הביצוע או הסיירת מטכ"ל שדואגת שהפוליטיקלי קורקט - נשאר פוליטיקלי קורקט.
לי זה קרה בגיל 24, ישבתי בקורס ובדיחה גסה במהלך סמינר באוניברסיטה העברית גרמה לניסיון של כמה אנשים, ביניהם הפרופסורית נורית ירמיה, והפרופסור אלי לדרהנדלר לפגוע בי ובשמי הטוב.
הם לצד חוות דעת ביזארית של דוקטור ענת הלמן הצטרפו למעין קונצרט קפקאי שנעזר במנגנון המשפטי המשומן היטב של האוניברסיטה, ובסטודנטית המצויה במצב נפשי מעורער - כדי לסלק אותי מירושלים.
בהכרעת הדין של ד"ר יצחק קוגלר, משפטן חובש כיפה סרוגה אשר זיכה אותי - נכתב שחור על גבי לבן, (לדאבונה של האוניברסיטה) כי הייתה זו קונספירציה מתוכננת כנגדי.
(השימוש במילה קונספירציה בדיוני הכרעת הדין נעשה כ-15 פעמים שונות, מי שמעוניין בהכרעת הדין יכול לקבלה ב[email protected])
גם לאחר שנוקיתי וצוחצחתי מכל אשם - קשה היה לקושרים להסתיר את המרירות על שכשלו לחסל את עתידו האקדמי של הסטודנט הסורר. יום לאחר הזיכוי הוגשה תלונה נוספת. הפעם כבר הייתה גם לי תחמושת ביד. ההליך נגמר בגישור...
הלאה, הפעם הבאה בה פגשתי בוירוס של תרבות הביטול הייתה במרכז הבינתחומי בהרצליה בהיותי בן 26. למזלי עמד שם פרופ' יואב גלבר, נפיל – שבלם את הניסיונות הנואלים לפגוע בי בשל דעותיי הפוליטיות הלא מקובלות.
בגיל 29 פגשתי שוב תקף הנגיף, הפעם כשעבדתי בערוץ החללית – אישה שהתפרצה לאולפן השידור ותקפה אותי באמירה גזענית, זכתה למנה אחת אפיים.
מכיוון שהיא הייתה בגזע הנכון, ואני בגזע הלא נכון – כמובן שהאמת הייתה אצלה.
ובכן לכל חברה ברברית יש תרבות ביטול - אך נדמה שאצלנו תרבות הביטול הגיעה לשיאים חדשים.
אז איך נוצרה תרבות הביטול? או יותר נכון איך נוצרה תרבות הביטול של היום? אז תחזיקו חזק כי מדובר בקורס בהיסטוריה של הפילוסופיה. אני מבטיח שאחרי שנעבור את זה - תבינו יותר משאי פעם דמיינתם.
עולם תרבות הביטול הוא עולם מחולק. עולם פגאני במובנים רבים, שיש בו עצמים ומהויות רבות. אין הגיון אחד רציף. בנוסף העולם הזה משוקע במחשבות על "החברה", שהיא אחד האובייקטים של החילוק שלו.
בעולם זה החברה מחולקת לאדונים ועבדים, שליטים ונשלטים, חזקים וחלשים. (תוצר של השפעת עמדות ניאו-פגאניות שביטאו הוגים גרמנים וצרפתים בני זמננו)
דבר נוסף שחשוב להבין על העולם הזה הוא שהוא פועל לא רק על החברה, אלא גם על ההיסטוריה. ההיסטוריה מאד חשובה לתפיסה הזו, שכן מבחינתה ההיסטוריה היא כמו תנ"ך שדרכו אפשר להבין בין 'רע' ו'טוב', ו'נכון' ו'לא נכון' - בהיעדר אלוהים, ההיסטוריה הופכת לצו המוסרי.
לאור ההיסטוריה החברתית והפוליטית של המאה ה-20 ברור שה-אדון (הוא לבן, גבר, נוצרי) וה-עבד (היא אישה, שחורה, מוסלמית).
עולם זה נוצר כמובן בעקבות פשעי אדולף היטלר ושלטון המעצמות הקולוניאליות שהם כמובן בעיני אנשי תרבות הביטול היינו הך - ז"א היטלר ואיינשטיין, הם 2 גברים לבנים - אין פה ממש מקום לגוונים...
תפיסת העולם הזו מקבלת תוספת של "כוח ושפה" כיסודות הביקורת של המציאות, כפי שבא לידי ביטוי בפילוסופיה של ההוגה הצרפתי מישל פוקו המדגיש כוח ושפה כיסודות המכוונים את החברה.
תפיסת המעמדות (חזקים מול חלשים) מוצדקת על ידי הגותו של הפילוסוף הגרמני קרל מרקס המדגיש מעמדות ומהפכה אלימה כיסוד החשוב בוויסות הסדר של השליט והנשלט עד למצב של צדק.
אלה רבותיי המרכיבים הראשוניים שעליהם פועלת החברה וההיסטוריה על פי עולם תרבות הביטול הפוסט-מודרני של ימינו. אוקיי, נגיד, אבל איך העולם הזה פועל?
עכשיו לאחר שהסברנו את המרכיבים נסביר איך המרכיבים עובדים
אז העולם המחולק הזה עומד על חברה והיסטוריה, הפועלים על בסיס כוח ושפה, ומעמדות נכון?.
חשוב להבין עיקרון נוסף, זהו עולם הנמצא בתנועה - ולמרבה ההפתעה למרות היעדר האלוהים שבעולם הקר הזה - תתפלאו לגלות כמה התנועה, היא תנועה דתית...
בעולם זה המסע מתחיל בחטא קדמון מודרני (לדוגמא, היטלר/קפיטליזם) החטא הקדמון מיוצג על ידי האדון (לדוגמא גבר לבן, קולוניאליזם/בנקים) הנושא מעצם היותו חזק ואדון, את החטא של השימוש בכוח - וזה לא משנה לאיזו מטרה הוא משתמש בה.
האדונים מצויים ביחסי כוח עם העבדים (שחורים, נשים, הומוסקסואלים, מוסלמים) אשר מעצם היותם עבדים וקורבנות - הם קדושים וחסינים לביקורת.
(בהערת אגב, ברור לכם שזה אינו עולם סטטי שכן היהודים הם דוגמא מרתקת לכך שהם היו עבדים עד 1945, אבל פתאום ב-1948 הפכו לאדונים)
בכל מקרה, בעולם האדונים החוטאים, והעבדים הקדושים - ישנם מעמדות הנלחמים זה בזה על שליטה והגמוניה, כאשר הסיבה שהאדונים הם חוטאים ורעים הוא כי הם מנצלים ושולטים בעבדים הקדושים. (זו בהחלט תפיסה השואבת מהברית החדשה ובמיוחד הפירושים הקתוליים שלה, אך לא רק)
אז איך מסדרים את הכאוס ואי הצדק הזה? ובכן, יש פיתרון למצב הזה.
הפיתרון מורכב מ-א. לוקחים את החטא הקדמון שנמצא בתורת הגזעים והמעמדות של היטלר והקולוניאליזם, והופכים אותו על פניו - קרי, עכשיו הלבן שהיה למעלה עובר למטה, והשחור שהיה למטה עולה למעלה, לזה מוספים את ב. תפיסת יחסי הכוח בחברה של פוקו, המיושמת כ'ביקורת על העולם הלבן' תוך נאמנות לג. מושגי הניצול והצדק הפוליטי-כלכלי של מרקס.
אם הגעתם עד לכאן, שאפו. עכשיו רק נשאר לשאול איך מבשלים את הרעל הזה - אז תכינו סירים...
כדי להגיע לתבשיל, שוב פעם מתחילים עם הלב של התיאוריה שהוא אשמת החטא הקדמון של היטלר (עכשיו אחרי שגם אמריקה נופלת אפשר להוסיף את צ'רצ'יל/ג'פרסון) את חטא האדנות מתקנים על ידי הפיכת צאצאי הקורבנות הנושאים את דם העבדים לאלוהים - קרי יצירת ישו חדש שהוא מתהווה לידי קורבן שגואל את המערכת החברתית כולה. הקורבן הזה הוא השחור, האישה המוסלמית, הטראנסג'נדר המסמל את היפוך יחסי השליטה בין אנשים לא רק על בסיס כלכלי (כמו אצל הקומוניסטים) אלא על בסיס גזע ומין, (כמו אצל פאנון ופוקו).
מתוך כך נוצרת תורת מעמדות-חברתית חדשה שבה בעל ההון הוא 'גבר-הלבן', והפרולטריון הוא 'שחור-אישה' - שמים בתנור ל-60 שנה (מאז שנות השישים המאוחרות), ואז מתחילים מהפכה תרבותית-כלכלית-פוליטית על יסוד שינוי המעמדות הללו - והקורבן/ישו הופך לאדון/ישו - ויש לכם גאולה! (או סתירה לוגית, כי אז ברגע שהקורבן הפך לאדון... אז הוא עצמו שוב חוטא...)
אין דרך אחרת לתאר את זה מאשר תיאולוגיה ניהליסטית המבקשת מעגל בלתי פוסק של קורבנות אדם. ואולי זו הנצרות הקתולית פשוט בגלגול חדש.
טוב, אבל אחזור אחורה רגע. למה התחלתי פה בלספר את הפרטים הביוגרפיים הדיי משעממים האלה? לא כי אני מעוניין בסימפטיה כלשהי אלא כי אני היום בן 31. קרי, תרבות הביטול כבר מזמן בארץ ישראל - וכפי שראיתם מהמקומות בהם נפגשתי עימה - היא עמוק מאד בתוך מסדרונות המוסדות האקדמיים והתקשורת הישראלית. וזאת מבלי לדבר בכלל על הממסד המשפטי בישראל המתפקד ככנסייה קתולית לכל דבר ועניין הממונה על הארגונים האזרחיים והממשלתיים בישראל שהם פשוט עבדיו הנרצעים בדרך לאוטופיה המושלמת.
שלשום, נחשף מכתבם של 150 אנשי הרוח , ביניהם נעם חומסקי וג'יי קיי רולינג כנגד מה שהולך ונהיה כעלייה מדאיגה ביותר בעוצמת ומידת השימוש בתרבות הביטול שאמורה להצעיד אותנו הישר אל עבר המהפכה המהוללת של העולם החדש.
מה לא ראינו עד עתה בצעדת המהפכה? בעצם את הכול, החל מסירופ פנקייק שעל הקופסא שלו מופיעה דמות של אישה שחורה שעכשיו יוסר (בניגוד לרצון צאצאיה), ועד לשינוי שמות של קבוצות ספורט אמריקניות בגלל השימוש במילה Indians (למרות שרוב הילידים כבר הודיעו שלא אכפת להם) אלה רק דוגמא סמלית לתרבות ביטול שמתחילה בשינוי שמות ודימויים - וממשיכה בכריתת כל פסל רענן תחת השמש, ובפיטורי כל עובד שטוען כי "חיי לבנים חשובים".
בפועל המצב הגיע לנקודה שבה מי שלא מיישר קו באוניברסיטה, בתאגידי הענק, ברשתות התקשורת עם הקו הפרוגרסיבי ראשו נערף.
אז כרגע ברצוני להתמקד כיצד בשנה האחרונה, ובמיוחד מאז המהומות האחרונות, ישנם מספר אספקטים בהם תרבות הביטול הלכה והפכה אלימה והזויה עוד יותר מתוך מטרה להשתמש בשפה (פוקו), כדי לשנות את מאזן הכוח, כדי לייצר מלחמה מעמדית חדשה (מרקס) שתתקן את העוול ההיסטורי של הקולוניאליזם והגזענות.
האספקט הראשון הוא מחיקת עבר - זו תופעה שאמורה לקרות באופן טבעי. חברה מתפתחת, וישנם דברים שהופכים לנכסי צאן ברזל, וישנם דברים שנעלמים ולא מתגלים אלא לאחר מאות שנים - אם בכלל.
עתה נראה שהחל מעין תהליך של ניקוי אורוות היסטורי שנועד לייצר צדק בחברה. בעצם הפיכת ההיסטוריה לכלי עבור צדק חברתי.
שכיאה לדיסטופיית 1984, או לכל משטר קומוניסטי, מבקש לחנך מחדש את הציבור באמצעות המחיקה.
ולכן אנו רואים ברחבי ארה"ב כיצד תכנים תרבותיים, רעיוניים, היסטוריים, אמנותיים, לשוניים, שעד לפני 10-15 שנים היו חלק מהתרבות האמריקנית עוברים מעין שטיפה עד מצב של היעלמות כמעט מוחלטת.
אם אתם לוקחים קורס במבוא לספרות אנגלית, לא רק שתתחילו בסופרת לסבית שחורה, אתם בחיים לא תגיעו לסטיינבק או שייקספיר - אפילו צ'ארלס בוקובסקי היה גבר לבן (ואנטישמי, על זה נסלח לו... בכל זאת סופר ענק).
אם אתם לומדים היסטוריה, לא רק שלא תדעו דבר על תולדות הציונות במדינת ישראל אם אתם באוניברסיטה העברית בירושלים, ולא רק שלא תדעו רבות על תולדות אמריקה במאה ה-19 וה-18 אם אתם לומדים בהרווארד, אלא שגם אם תלמדו על כך - תקבלו זווית מאד מסוימת.
עכשיו ברור שמדובר במה שפרופ' גלבר הגדיר בספרו 'היסטוריה זיכרון ותעמולה' כהתדרדרות מצב האקדמיה וכשימוש בהיסטוריה ובזיכרון כדי לייצר ולחנך אנשים מחדש. אך עתה זה כבר זולג לתוך התרבות הפופולרית ברמת חסרות תקדים.
כאן הפוסט-מודרניזם, והמרקסיזם עובדים יד ביד בתהליך: אחד טוען שבכלל אין חשיבות לספר אחד על פני השני (פוסט מודרניזם), והשני בא ומדבר על רגשות של צדק כללי (מרקסיזם) לאורם יש לשפוט את הדברים.
וככה במצב שכל העולם הוא זירת מאבקי כוח או מעמדות (פוקו ומרקס) הרי שיש לתת עדיפות לצד החלש, כדי לתקן את חטאי העבר - בקיצור יחי הקורבנות.
לכן, אל תשכחו, בכל רגע שבו תהליך שכזה של צנזור ומחיקה מתרחש - יש יסוד קתולי של אשמה וחטא, יסוד מרקסיסטי של מהפכת צדק, ויסוד פוקויאני של הפיכת יחסי הכוח - העיקר לא להיות היטלר.
ובתוך כך, לאחרונה אנו עדים לעוד אלמנט בעולם ההזיות של מבטלי התרבות, והוא כמובן הניסיון להפוך את הביטול למעין פעולה מחנכת בפומבי, תוך תקווה שהדבר יעודד אנשים אחרים לסתום את פיהם -בבחינת "ראו - הוזהרתם".
עד לא מזמן הייתה יכולת לבצע חזרה בתשובה פומבית של "מודה ועוזב ירוחם" - עכשיו? שכחו מזה, הם כבר כל כך קרובים לצחלת השלטון, שאין טעם בלהחזיר אותכם אחרי שהודתם בטעותכם.
(אולי אני מגזים, אבל הסופר שבי, מוכרח לומר שכל טקסי הוידויים האלה מזכירים לי חזרה גנרלית לטיהורי סטאלין, בהם התנהלו משפטי הלקאה עצמית במסגרתם גדולי הגנרלים הסובייטים נאלצו להודות כמה רעים הם, ובמילא זרקו אותם לכיתות הירי או לגולאג, או שמא זה סתם איזה וידוי בפני הכומר הקתולי...)
עוד הסלמה זו העובדה שסף הרגישות נהיה גבוה יותר ויותר: פעם כפי שאנו יודעים, אנשים נשפטו לפי מעשיהם, עכשיו זה לפי הדקלומים. וזה אומר שסף הרגישות עלה מאד שכן פעם מעשים היו העילה לביטול, ועכשיו אנו רואים שמדובר בנושאים שנוגעים ב'מספר אנשים כהי עור מול אנשים שאינם כהי עור בסדרה מסוימת' שגורמים להורדתה מהאוויר, או פשוט לסרט שהשתמש במילה מסוימת בהיקשר מסוים, ושהורד.
וכל זה מבלי לדבר על הצנזורה החריפה ביוטיוב, פייסבוק וטוויטר.
כאן נוצר אחד הכלים החשובים ביותר של מהנדסי החברה - והוא האלמנט הסובייקטיבי לחלוטין והסטנדרטים הפשוט בלתי אפשריים שבו ציד המכשפות מתנהל.
ומה זה אומר? זה אומר שהפוליטיקלי קורקט כבר לא הופך למנגנון של וויסות ושליטה על הפה או על המחשבה, אלא למנגנון שאינו מסתיר את רצונו בחינוך מחדש של בני אדם ושרואה בכל סטייה, עילה לפעולה - בעצם בכל מילה שאינה במקום, כעילה למימוש כוח.
זה אומר א. הם הולכים ונהיים פרנואידים יותר ויותר. ב. זה חושף שהמטרה הסופית שלהם אינה "תיקון העולם" אלא כוח ושליטה.
ועכשיו אולי אתם מבינים למה הם חושבים בעולם המושגים של פוקו (כוח) ומרקס והיטלר? (שליטה).
מספר הדוגמאות אינסופי.
דגם של נעלי נייקי שהוסר כי היה בו את דגל ארה"ב, חלף עם הרוח שהוסר כי הוא "מאשש סטריאוטיפים גזעניים", שדרים שמפוטרים כי שאלו שאלה לא במקום או ביטאו עמדה לא מקובלת (כמו מייגן קלי באנ.בי.סי), קומיקאים שמאבדים את העבודה כי ביטאו עמדה אנטי ממסדית (כמו דייב שאפל).
אלה בלי להזכיר שמות כמו סטפן מוליניו מנחה תכנית הפילוסופיה הפופולרית בתבל שהורד מיוטיוב, השדרן אלכס ג'ונס שהועף מכל הרשתות החברתיות, ועוד.
למעשה יש אמת מסוימת בין אם היא אוניברסלית אלוהית (קתולים) ובין אם היא האמת של המשטר והמפלגה (קומוניסטים/נאצים) ואתה חייב לעמוד בה.
אני לא קורא להם בשמות - אני פשוט מתאר את מה שהם הולכים להיות ביום שיהיה להם את הכוח הפוליטי ולא רק התרבותי והאקדמי.
אין ספק שהנזקים עצומים.
היכולת לפתח עצמאות מחשבתית, לפעול באופן יצירתי ואינטואיטיבי, להתפתח על ידי יצירת מחלוקת ופרובוקציה של חיכוך - השליטה תופסת את מקום השפה הפתוחה - והסבלנות לשוני - גם היא מתה.
כשאסור לעשות טעויות, כשאין סלחנות, כששגיאות מובילות לאכזריות - אנשים פשוט מאבדים חמלה ורחמים - והופכים לחיות.
החברה שלנו עוברת מעין תהליך של ברבריזציה או ימי ביינימיזציה, חזרה לשבטיות ברברית לא רק בגלל החילוק לפי גזע ומעמד כמו שהשמאל הברברי מבקש להשיב אותנו אליו, אלא בשל העובדה שהשבט הברברי לא היה בו אסיפה פתוחה של אזרחים אלא תמיד ישיבה בסגנון מאפיה שמחליטה מי קיים ומי לא.
פרלמנט בסגנון בריטניה, כיכר חכמים בסגנון ירושלים או אתונה, ופורום בסגנון רומא לא היה בתרבויות הברבריות שלא הותירו לעולם טקסטים מכוננים.
והינה אנו כמו בתרבות השבטית חוזרים למצב שבו אולי לא שורפים ספרים בצורה מופגנת כמו שקרה באינקוויזציה ובגרמניה הנאצית – אלא פשוט מבטלים רעינות ובני אדם.
שכן, מכיוון שכבר הספרים מצונזרים, וממילא מחשבות לא פופולריות מצונזרות על ידי חברות הטכנולוגיה הגדולות – כל מה שנותר הוא לא רק לטמטם את ההמון עם שטויות של תענוג ריק כדי לדאוג שהוא לעולם לא יוכל לגלות איפה עומדת האמת.
אז מה עושים?
הגיע הזמן לפאר את המרד. את האומץ. את הדברים הבלתי מתחלפים, הנצחיים שבתעוזה המחשבתית שביצירותיות, שבאותנטיות, בעוצמה, ובפרץ.
בימים אלה האויב שלנו הוא הנימוס, השקט, ההסכמה, והכניעה - מי שלא מוכן להילחם עבור חירותו, מי שלא מסוגל לזהות מתי היא עומדת בסכנה - רק מוכיח שהוא אינו ראוי לה.
אולי הרבה מזה גם קשור באלוהים ופסיכולוגיה.. על כך לפעם אחרת, בינתיים
שיהיה לנו בהצלחה.
מוזמנים לחשוב ביחד: [email protected]
הערה: הדברים הנאמרים במאמר זה הינם על דעת הכותב בלבד ומערכת היברו-ניוז אינה אחראית להם.
