דעה: המחנה הלאומי יכול להתחיל לחשוב על מנהיג חדש

אולי היינו זקוקים למשבר כלכלי כמותו לא ראתה מדינת ישראל מאז שנות ה-80 כדי לשוב ולהיזכר ברוה"מ המנוח ולצערנו גם הנשכח יצחק שמיר. 

 

ההצטיינות הישראלית במחיקת הדמויות המשמעותיות ביותר בעיצוב חיינו ידועה זה מכבר - הרי זהו חטא הימין והשמאל באותה מידה. 

 

 

 

עתה, עם ממשלת אחדות, משבר כלכלי, ושקט מדיני-ביטחוני יחסי - נראה כאילו צללנו שוב ללב שנות התיקו, רק שהתספורות יותר שפויות מאז - והמוסיקה לא אולי מעט טובה יותר. 

 

בתוך כך, הגיעה העת לתהות מה נוכל ללמוד מראש הממשלה השביעי שכיהן במשך קרוב ל-7 שנים בתפקיד הרם בישראל (לפני שנשיא ביהמ"ש העליון הפך לתפקיד הרם במדינה).

 

קצת קשה להאמין לאור הצנזור המאסיבי של שמיר מההיסטוריה הישראלית כי מדובר באדם אשר כיהן זמן רב יותר מכל ראש ממשלה אחר מלבד דוד בן-גוריון ובנימין נתניהו. 

 

שמיר קיבל לידיו מדינת ישראל במצב קטסטרופלי - בנקים שעמדו ימים אחדים מקריסה, משק אינפלציוני המזכיר מדינת עולם שלישי, פצעי מלחמת לבנון הראשונה הטריים והמדממים, התעצמות במעמד אש"ף בעולם - די להביט בספרות העברית של ראשית שנות השמונים כדי להיווכח - לא היה כאן שמח. 

 

איש המוסד לשעבר ידע את העבודה, הוא ירש משברים עמוקים שצצו עוד מימי התפוררות תנועת העבודה, ובלי הרבה פומפוזיה ובלא הכריזמה המחשמלת של בגין - עשה עבודה מצוינת בהתמודדות עם האתגרים שעמדו לפתחו.

לאחר כהונתו נהג להביע אכזבה ממשיכיו בראשות הליכוד, נתניהו, ושרון. 

 

האחד היה בעינייו 'מלאך חבלה', השני ותרן מדי בסוגיות חוץ וביטחון. 

 

 

 

 

ימי שמיר הוכיחו דבר - מצביעי הליכוד ואנשי המחנה הלאומי מסוגלים לנהל מדינה גם בלי מנהיג כריזמטי.