בואו נחזור שלוש וחצי שנים אחורנית.
חורף 2017, ביקור נשיאותי ראשון של הנשיא טראמפ.
פריז? לונדון? טוקיו? ברלין? שכחו מזה - ריאד, בירת הממלכה הסעודית.
נוכחים - מנהיגי 22 המדינות הערביות, נעדרת - איראן.
הבחירה בסעודיה לא מקרית, ברמה הסמלית מדובר בלב דת האסלאם, ברמה האסטרטגית בשחקן החשוב במזרח התיכון.
טראמפ מסביר לסעודים ולקודקודים של המדינות הסוניות כמה דברים.
- אמריקה תחסל את דאע"ש בחודשים הקרובים.
- אמריקה חוזרת למזרח התיכון והיא מעוניינת ביציבות ובשגשוג - היא מוכנה להשתמש בכוח להשיג זאת.
- אין לכם מה לחפש הרפתקאות עם מוסקבה כמו שאסד, חיזבאללה, או חמינאי מחפשים.
- מחרטות הנשקים של לוקהיד מרטין ובואינג מוכנות לעבודה עבור מדינות ערב הסוניות.
- איראן היא בעיה אזורית שארה"ב נחושה לטפל בה ביד חזקה - בתימן, בסוריה, בלבנון, בעירק ובכל מקום בה תצטרך תוך שיתוף פעולה עם בני ברית מקומיים.
- אמריקה לא מעוניינת בנוכחות צבאית שמניעיה אינם א. שמירת שלום ב. כלכליים
- יש למנף קדימה את הערוץ הישראלי-סוני ולקדם פיתרון לבעיה הישראלית-פלשתינאית - ארה"ב כבר לא רואה בישראל כסרבנית שלום - אלא בפלשתינאים.
מסרים דומים מועברים על ידי הנציגים האמריקנים בכווית, עומאן, מצרים, ובמדינות צפון אפריקה המתונות באופן תדיר.
במקביל בישראל, ממשיכים לטפח קשרים עם עומאן, איחוד האימירויות, ערב הסעודית, בנושאי ביטחון וכלכלה, ובשקיפות מלאה מול האמריקנים.
המטרה : לייצר "שלום קר", עם מדינות ערב הסוניות, ולשמור על יציבות בזירה הירדנית והמצרית. במקביל לישראל כמובן יש יד פתוחה לביצוע מבצעים חשאיים בשטחי, סוריה, לבנון ואיראן - המדינות הסוניות לא פוצות פה.
בשלב זה לרוסים כבר ברור - ארה"ב חזרה למשחק, היא מוכנה לחלק את סוריה אבל לא תאפשר לרוסים דריסת רגל עמוקה יותר לאזור.
את דעתה לא ניתן יהיה להסיח עוד עם הנושא הפלשתינאי וישראל וסעודיה הן מעתה קבלניות הביצוע המרכזיות למול הציר השיעי הנפרס מתימן ועד לבנון.
דבר חשוב שאנו נוטים לשכוח, החזרה של ארה"ב למזרח התיכון התרחשה בתקופה קשה.
בשנת 2017 כאשר האביב הערבי החל הופך לחורף והמזרח התיכון הפך לחבית נפץ שבמרכזה ארבעה מלחמות אזרחים בסוריה, בעירק, בלוב, ובתימן, חל'יפות איסלאמית בעיראק וסוריה, וגרעין שיעי.
כיום בשנת 2020 לכול שוחר חיים באזור ברור שהמצב הרבה יותר טוב - או בקיצור שטראמפ בא וסידר את הבלאגן.
ארה"ב
- הסיטה את מוקד הסכסוך במזרח התיכון מהציר הישראלי-פלשתיני לציר השיעי-סוני - בכך הפכה את הסכסוך הישראלי-פלשתינאי לא רק להרבה להרבה יותר נהיל, אלא לגורם שאינו יכול לשבור או לבנות מערכות יחסים מתרקמות בין צדדים מתונים.
- יצרה בלוק סוני-אמריקני-ישראלי שבאמצעותו ניתן להגיע להסכמים אזוריים בין מעצמת הביטחון והכלכלה הישראלית ובין יתר אומות ערב.
- דחקה את הפלשתינאים לפינה, ולמעשה הותירה את קאטאר הטראבל מייקרית הידועה כבעלת הברית היחידה המוכנה "להתאבד" על הנושא הפלשתינאי.
כך על הדרך נפתחה הדרך לתהליך הפשרת היחסים בין ישראל והארצות הסוניות - תהליך ארוך שנים שהואץ בעקבות שינוי המסלול של הסטייט-דפרטמנט של טראמפ.
על הדרך, עם הגישה הבטוחה ומלאת העוצמה, טראמפ הצהיר כי האויב המשותף של המדינות הסוניות הוא לא פחות מהאסלאם הרדיקלי מחד, ולכן הוא מחסל את דאע"ש בתוך חצי שנה מזמן נשיאותו, ומאידך מכיוון שהוא רואה באיראן כגורם מסוכן הוא מגביר את הסנקציות ויוצא מהסכם הגרעין.
לטראמפ יש מילה, כסף וכוח - והערבים, וגם הישראלים, מכבדים את שלושת הדברים האלה - עד מהרה ארצות ערב הסוניות והישראלים מזהים אינטרסים משותפים בצילו של מדיניות הנשיא הדמומיננטית, והאינטרסים של המעצמה העולמית מאפשרים מפגש בין הקוטב הציוני והערבי.
במקביל, אמריקה נוקטת כמה צעדי מיצוב פנימיים כדי שלא להיתלות במנהיגים הסעודים - ובעיקר בנפט הערבי.
טראמפ מבצר את העצמאות האנרגטית של ארה"ב בתחום הנפט והופך את סעודיה ואת מדינות המפרץ להרבה פחות חזקות שכן אמריקה לא עוד תלויה בנפט הערבי - אדרבא הנשיא הופך אותם לתלויות בנשק האמריקני.
לכל זה תוסיפו לחץ הדוק של הנשיא על הציר השיעי במזרח התיכון באמצעות הכרה ישראלית ברמת הגולן וחופש הפעולה בסוריה.
ואפילו לא הזכרנו את הצעד החשוב של העברת השגרירות האמריקנית לירושלים - צעד שלמורת רוחה של אירופה האנטי-יהודית התרחש והקנה מימד דתי חדש של הדר וכבוד למעגל היחסים הישראלי-אמריקני-סוני.
מעין אמירה ש"האמריקנים מכירים בירושלים כבירת היהודים, ולעזאזל פלשתין - מה תעשו?" - אגב עצם העובדה ששגריר ארה"ב בירושלים עצמו לקח חלק במגעים החשאיים מעיד הרבה על הכוח הסמלי שהיה למהלך האמריקני לקירוב שלום.
אלה הדברים עד קיץ 2019.
בקיץ 2019 לאחר מספר שנים של הכנה, קושנר, גרינבלאט, וטראמפ מציגים תכנית שלום ישראלית-פלשתינאית הדומה טריטוריאלית לתכנית אלון המיתולוגית.
כזכור התכנית נחשפת לאחר הרבה מקלות בגלגלים מצד הפשלתינאים שמצדם נפגעו פגיעה כלכלית בתקציבים שהועברו להם מארה"ב, ושבתגובה נוצר נתק דיפלומטי בין הרשות הפלשתינאית וארה"ב.
אמריקה החלה להתנהג עם הפלשתניאים כמו עם ישות בוגרת ולא כמו עם ילד ערבי.
תכנית השלום של קושנר הזכירה את מפות הדרכים ותכניות הפעימות של שנות התשעים במתכונתה ההדרגתית עם טוויסטים כלכליים ומדיניים כאלה ואחרים שפעם נוטים לטובת ישראל ופעם לטובת הפלשתינאים - בפועל התכנית נטתה יותר לטובת ישראל מלערבים.
על רקע חשיפתה מודיעים לישראלים שיהיו בה פשרות הרבה פחות כואבות מאשר ביבי עצמו היה נכון לבצע עבור שלום - קל וחומר ברק ואולמרט.
בתכנית יש כמה ניצחונות לצד הפלשתינאי וכמה לצד הישראלי - בפועל היא הולכת להפוך למנוף לחץ לקירוב המדיניות הסוניות לישראל עוד יתר שכן כלי הריבונות שהעניק ההסכם לישראל בבקעה יהפוך למנוף לחץ על מדינות סוניות מתונות.
לכן מה הפלא שהוכרז כי "ישראל תוותר על הריבונות בתמורה לשלום".
אין ספק הייתה זו אסטרטגיה סינתטית, מלאכת מחשבת של עבודה מדינית, שבאמצעותה הנושא הפלשתיני-ישראלי, הפך מנקודת תורפה לנקודת לחץ לא רק על הפלשתינאים, אלא לנקודת לחץ המצליחה לקרב את ישראל והעולם הערבי הרחב - על רקע הברית הביטחונית נגד איראן.
הייתה זו אסטרטגיה שאמרה בפועל "הערבים והיהודים במזרח התיכון לפני האיראנים והפלשתינאים, עד שלפלשתינאים ולאיראנים לא תישאר ברירה".
למעשה השחקנים שעלו לגדולה בשנות השבעים (האיראנים והפלשתינאים) - נדחקו הצידה.
ברגע שהנשיא שזכה לכבוד רב על עוצמתו בעולם הסוני בא ושידר שגם ישראל מקבלת כבוד. ולסונים לא הייתה ברירה אלא להתחיל לכבד את ישראל, ולשים את הפלשתינאים הסרבנים על הברנר האחורי ובדיוק אז החלו לדבר על אינטרסים ועל רווחה, וביטחון, וטכנולוגיה, ישראל קטפה מיד את הפרי הבשל שארה"ב הכינה.
אז למה עד היום היה קיפאון ב-26 השנים האחרונות?
עד להיום הקיפאון במזרח התיכון בין היהודים והערבים היה תוצאה של חמישה דברים
- ההתעקשות הערבית על "הפלשתינאים תחילה".
- ההתעקשות של מחלקת המדינה האמריקנית (הידועה כשמאלית בדרך כלל הרבה יותר מהבית הלבן) על "הפלשתינאים תחילה".
- ההתעקשות של השמאל בישראל על "הפלשתינאים תחילה".
- ההתעלמות מכך שהבעיה האמיתית במזרח התיכון היא הסכסוך הסוני-שיעי, כפי שראינו כבר ושכחנו במלחמת איראן-עירק.
- עליית הפונדמנטליזם האסלאמי והטיפול הגרוע בו על ידי בוש ואובמה.
אין ספק שרק שילוב של חיסול הטרור המוסלמי, הפיכת ישראל לאי של יציבות בלב האביב הערבי, הסירוב הפלשתינאי, והיכולת של הממשל האמריקני להדגיש את המרכזיות של ישראל כגורם שיש לכבד ולתעל למול איראן היא שסייעה לקרבה הגוברת.
היסודות למדיניות המטופשת שהעדיפה כניעה לקיצוניות פלשתינאית ופיוס איראני על פני מדינות ערב וישראל הונחה בישראל עם הסכמי קמפ-דיויד, אך ניצנים שלה כבר נראו אחרי 1967, ובמידה רבה הפכו לנורמה במחלקת המדינה האמריקנית אחרי 1974.
היכולת של הנשיא 1. לנטוש את המדיניות הזו. 2. לייצר תנאי שטח המבודדים את איראן ואת הסוגיה הפלשתינאית מהשאלה הישראלית-ערבית ולרתום יחד את הצדדים המבודדים - בישרה כי החשיבה המדינית עברה מפנה ראוי לשבח שרק אדם כמו טראמפ יכל לעשות - בעזרת כמה יהודים שמרנים ולא ליברלים תלושי מוח כמו שיש למכביר במזכירות המדינה האמריקנית.
הגיעה הזמן להיפרד משנת 1979, השנה שאיראן השיעית (במהפכה) והפלשתינאים (באוטונומיה) הפכו לגורם קובע במזרח התיכון.
במובן כזה או אחר, יש כאן חזרה למדיניות של רייגן במזרח התיכון רק שהאינטרסים בין ישראל והערבים הסונים הפכו צמודים עוד יותר מאז.
איראן מבשרת השיעה הרדיקלית - הפלשתינאים מבשרי הטרור הערבי לא יוכלו עוד למנוע את הבלתי נמנע.
עכשיו גם הסונים מתחילים להבין - סאדאת טעה שהכניס את סעיף האוטונומיה.
או שאולי זוהי ההתפכחות מהרצון להשמיד את ישראל - שהופכת את הפלשתינאים למיותרים.
עכשיו השאלה היא האם המטוטלת תחזור שוב לפלשתינאים יש כבר שמועות על חידוש הקשר בין הרש"פ לבין וושינגטון -
בסוף כבר לא תהיה להם ברירה.
