אחד המאפיינים של תפיסות אנטישמיות לאורך ההיסטוריה היא הדגשת השלילי במעשי היהודים והמעטה או התעלמות מתרומתם למין האנושי בתחומי המוסר, המחשבה, והמדע.
במקרים הקיצוניים במיוחד ניתן לראות כיצד גם דברים חיוביים עליהם יכולים להסכים אויבי היהודים, ושהתאפשרו תודות ליהדות/יהודים, מצטיירים כחלק מ"קונספירציה".
הדוגמה הקלאסית ביותר לאנטישמיות 'רגילה' המדגישה את השלילי בלי להיסחף לפנטזיות (מלבד הברית החדשה שהיא כשלעצמה ספרות פנטזיה) היא האנטישמיות של הקתולים המדגישים את היהודים כבעלי אשמה קולקטיבית לרצח ישו. באנטישמיות זו מודגש אלמנט שלילי, והחלקים החיוביים בתנ"ך המתארים את תרומת היהודים כעם הנביאים, זוכים להתעלמות.
עם זאת ישנה גם אנטישמיות קיצונית עוד יותר, ההופכת גם את ה'מעט' החיובי שביהודים לשלילי והמאפיינת את היהודים כחלק מאיזו קונספירציה.
זוהי האנטישמיות הגרמנית-מודרנית שראתה במוסר היהודי ממנו ינקו הדתות המונותאיסטיות כתכנית שטנית של היהודים להחליש את הגזעים החזקים.
המשותף לעמדה האנטישמית הקלאסית הישנה, ולעמדה המודרנית השטנית, היא ששתיהן יונקות במידה כזו או אחרת מהנצרות. הבעיה היא שבאחת מהן, זו המודרנית-גרמנית, אין ליהודי שום סיכוי למחילה (התנצרות או קבלת התרבות השלטת לדוגמה) שכן היהודי הוא בשורשו ישות פסולה המונעת מרוע תת-אנושי שאין לה תקנה.
(חתימת הסכם אברהם, צילום: Haaretz)
שנים רבות חלפו מאז האקדמיה הישראלית הייתה שבויה בידי מספר תיאוריות 'ביקורתיות' שנוצרו בשמאל החדש ושהשליטו כאן את משטר הפוסט-ציונות שאפיין את ימי אוסלו. אכן, היו אלה הימים שכל מרצה יכל להתבטא בצורה אנטי-ישראלית, להשוות את ישראל לנאצים, וכל מה שקהל הסטונדטים היה יכול לעשות זה לשבת בשקט ולסבול.
ימים אלה חלפו מזמן, ואכן האקלים התקשורתי והאקדמי התגוון בעשורים החולפים, אך דבר אחד נותר במקומו - השנאה העצמית של התקשורת בישראל שבה עדיין לא ברור כיצד יונית לוי, עודד בן עמי, רפי רשף, וכל אותם פרצופים שמטגנים לנו את העיניים מאז רצח רבין, ממשיכים לשחק לנו בראש על המסך.
אין מקום בו האנטישמיות של התקשורת בישראל מתגלית בעזות רבה יותר מאשר ביחסה אל הדתיים, המתנחלים, ובעיקר לסלידה מראש הממשלה נתניהו, שלא בהכרח מסמל משהו יהודי, אבל שהיחס כלפיו בהחלט דומה ליחס האובססיבי של אנטישמים קשים אל היהודים שכן באופן בו התקשורת תופסת את ביבי (שאינני מחסידיו) אפשר למצוא דמיון מחריד לאופן בו אנטישמים תופסים את היהודים.
קחו את גרמניה לדוגמה, למרות שיהודיה התנדבו לצבא הגרמני במספרים דה-פרופורציונלים לחלקם באוכלוסייה, למרות שתרמו לכלכלה הגרמנית, לתרבות הגרמנית, להשכלה הגרמנית - השנאה כלפיהם לא פסקה.
והינה גם כאן, שימו לב לנתוני הפתיחה של ביבי מול התקשורת, למול השנאה המעמיקה.
הוא רך מאוד עם בית המשפט (כמו התקשורת), נכנס לקואליציות עם מפלגות שמאל-מרכז (כמו התקשורת), הפך את תל אביב לאריתריאה/הפיליפינים/אוקראינה/גיאורגיה/סודאן (כמו שהתקשורת מעודדת), בקושי בנה גינה ב-11 השנים האחרונות בגדה המערבית (כמו שהתקשורת אוהבת), החמאס תחתיו רושם שיאים עליהם מביט אחמד יאסין בשמחה ממקום מושבו בגיהנום, ומדינת ישראל הופכת תחתיו למדינת כלל אזרחיה (כמו שהתקשורת רוצה) - במילים אחרות ביבי הוא מולטי-אורגזמה מתמשכת עבור השמאל התקשורתי בישראל. קרי המציאות בשטח הופכת כאן לפוסט-לאומית, פוסט-יהודית ופוסט-זהותית. כל מה שהשמאל התקשורתי מייחל לו...
ועדיין בדיוק כמו שלא שינה לגרמנים כמה היהודי ניסה לרצות אותם , והוא עדיין היה שנוא, ככה לא משנה כמה ביבי יגשים אג'נדת שמאל השנאה כנגדו תגבר.
וכך, בדיוק כמו שהיהודים השילו מעליהם כל סממן יהודי (כפי שביבי במעשיו השיל כל סממן שמירי, או בגיני) ולמרות שעשו הכל למען גרמניה חזקה, כפי שביבי עושה הכל למען ישראל לא-יהודית. עדיין היהודי/ביבי נותר חשוף לתלונות בלתי פוסקות ולהסתה.
וכל דבר טוב שלא ייעשה, יוסבר כחלק מקונספירציה שטנית או גחמה חשוכה שנועדה לשרת יצרים אפלים (מזכיר לכם איזשהי פילוסופיה אנטישמית מודרנית מאיזה ארץ רחוקה?), אפילו העיסוק באשת ומשפחת ראש הממשלה (הבן יאיר עצמו מושך אש רבה, אבל בכל זאת) מזכיר את העיסוק במיניות ובתא המשפחתי היהודי בגרמניה.
במאמר מוסגר ייאמר כי הימין יכול לקחת מביבי את הכלכלה והתדמית אבל חוץ מזה ביבי היוצר בישראל מדינה רב-לאומית הנשלטת על ידי בתי משפט , אינו בשום צורה ראש ממשלה ימני, יהודי, או דמוקרטי.
אבל כישלונותיו של ביבי אינם העניין כאן, שכן לביבי גם יש לא מעט הישגים ראויים. ובכל זאת, השמאל שיכול לראות בנתניהו כמנהיג מצוין שתחתיו בית המשפט שולט, ישראל הופכת תרתי משמע ל'אפריקה-ישראל' ותהליך אוסלו חי ובועט - ממשיך לשנוא.
ובתוך כך, אם נשוב לקווי המתאר של הפרספקטיבה האנטישמית ניווכח כי לא היה עוד מקום בו היחס הזהה ברמה הצורנית לאנטישמיות כנגד יהודי אירופה, היה נוכח כמו בשלום ההיסטורי שחתם השבוע.
היהודי/ביבי הביא את השלום (מה שבגרמניה שווה ערך לניצחון במלחמה) - ובכל זאת ברלין זועמת וטוענת שעשה זאת למול הקורונה/החקירות - לא למען שלום עבור ילדי ישראל.
מאין באה הקונספירציה השטנית המשותפת לשמאל הישראלי ולגרמני-הלאומני? מאין האובססיה כלפי האובייקט השנוא והמדומיין? מאין הביקורת והזעם הזה?
לשאלת האנטישמיות הגרמנית והשנאה העצמית היהודית
אחד ההבדלים המהותיים בין האנטישמיות הקלאסית והגזעית החדשה לדברי הפילוסוף ירמיהו יובל הייתה העובדה שבאנטישמיות החדשה אדם לא יכל להחליף את מהותו היהודית שהיתה טבועה בדמו. ככל שהעולם נעשה מודרני ומתקדם, כך גם השנאה ליהודי הלכה והתנקזה למימדים פיסיים וטוטאליים שאינם ניתנים לשינוי או המרה.
אחת הסיבות לאונטולוגיזציה של שנאת היהודית הייתה טמונה בכך שאירופה (כמו התקשורת הישראלית) העבירה את השנאה המסורתית מתחום השפה הדתית, אל התחום החילוני, אך תוך שמירה על סטריטואפים שנובעים מהדת, גם בלי האמונה שבדת, קרי הם השאירו את היהודי כשטן, אבל ויתרו על האלוהים שבישר.
למעשה, האוטו-אנטישמיות (שנאה עצמית של יהודים) גם היא עברה גלגולים כאלה ואחרים בעת המודרנית, אבל נראה כי בכל צורות השנאה העצמית היהודית, כמו בכל צורות האנטישמיות המודרנית היה דבר אחד משותף - למעשה משולש משותף של א. דמוניזציה של היהודי , ב.משבר זהות של שונאי היהודים, ג. שנאת האלוהים של התנ"ך היהודי.
כאשר משבר הזהות, שנאת האלוהים, ודמוניזציה של הזולת, מצאו בית לאחר מלחמת העולם השנייה באידאולוגיה מרקסיסטית-ליברלית המספקת זהות עצמית למול השטן היהודי בעזרת האלוהים החלופי לאלוהי התנ"ך היהודי (שהוא בעיקר המרקסיסט-ליברלי עצמו) אפשר להבין כיצד המפגש עם היהודי המסורתי שקם מן המתים לפתע, מחייב מידה של אלימות פתולוגית וחוסר סבלנות מצד האוטו-אנטישמי הפוגש ב'אחר הממשי'.
היהודי הוא מחד ישות הכרחית כדי להגדיר את מה שאיננו עוד, ומאידך, הוא גם הכרחי כדי לאיים על מה שברצוננו להיות.
קרי הוא מאיים לא רק על האמת שלנו, אלא גם על כל מה שקשור במרחב החיצוני ובצדק שלנו.
וכשאדם שמאלני מאבד את אלוהים, לאבד את הצדק, אחרי אובדן האל זו מערבולת מסוכנת.
כאן ניתן לבחור בהתעלמות מהיהודים, או בתיקון יסודי של דרכיהם.
מן הסתם כאשר אתה חי במדינה של יהודים, זה קצת קשה להתעלם או לחסל אז כאן האנטישמיות של התקשורת הופכת דומה דווקא לאנטישמיות של אוגוסטינוס הקדוש - שהיה מוכן לקיום יהודי דתי - אבל בתנאי שהדבר יעשה מתוך נחיתות.
לעומת זאת, על אף שאיש השמאל בתקשורת מוכן לתת ליהודי להתהלך כפוף, מכאן והלאה עצם התפיסה שלו את היהודי והיהדות חוזרת להיות זהה ליחס הגרמני.
הן אצל הגרמנים, והן אצל הנינים של בוני הארץ, חוסר היכולת להחליף את אלוהים בסימני שאלה או בהכרה שיש חלל פנוי (כמו שעשו הפילוסופים האמריקנים והבריטים, או הקתולים), יצרה צורך ילדותי (אצל הגרמני/ שמאלני ישראלי) להשליט דעה נטולת לוגיקה ראשונית כלפי היהודי-האב. גישה המבוססת על רצון א. בשליטה על החלל הזהותי, כריפוי מהטראומה הקולקטיבית (1977 אצל השמאל, 1914 אצל הגרמנים) באמצעות שליטה ופיקוח על תנועת הזהות, השפה, התרבות,המשפט והפוליטיקה. ב. סיום אתגר הזהות הנגדית שמסמל היסוד היהודי ההיולי והיוצר - במקרה הגרמני כמחבר התנ"ך והמוסר הרומי-נוצרי, ובמקרה השמאל כנשא מורשת ישראל.
כשישעיהו לייבוביץ' טען שעוד ישימו כאן דתיים במחנות ריכוז, הוא לא התכוון לכך שהשמאל הישראלי יעשה דברים שכאלה (או שכן?), שכן אחרי שהבנו שבפתרונות כלפי היהודי/ביבי השמאל הוא קתולי, ובמחשבה אודות היהודי/ביבי הוא גרמני, הרי שכאן כשנוגע הדבר לפיתרון , השמאל היהודי בתקשורת שוב מפסיק להיות גרמני לרגע, וחוזר לקתוליות, כאן אין חיוב של השמדה פיסית של האחר המגדיר אלא רק השמדה רוחנית. קרי - היהודי נתפס כאופן מנגיד לזהות אך בשונה מהגרמנים מותו אינו מבשר פורקן או גאולה פוליטית.
עתה, לאחר שהבנו בצורה שטחית את היחס הקתולי-גרמני הזה של אנשי התקשורת שלנו לביבי ולביביזם, יש לשאול מאין הם העתיקו את הטירוף הנפשי הזה? שכן רובם לא יודעים גרמנית וצרפתית!
דבר זה נובע משיעתוק של היעדר האל הקיים במחשבה המדינית והפילוסופית הצרפתית-גרמנית אשר מצאה את עצמה מיושמת בשמאל הישראלי לאחר קריסת הערכים ואובדן השלטון של 1977, שכאמור לא יצרה בהכרח דברים נוראיים (מלבד שלטון הבג"ץ והרס העשייה הציונית), אבל בהחלט גרמה לאותה פסיכוזה קולקטיבית בחיפוש אחר "האני החדש" תוך הרס כל זהות אחרת המאפיינת את הקתוליות ואת הנאציונל-סוציאליזם גם כן.
היעדר הבגרות של העם הגרמני התבטא בחוסר היכולת לנטוש את האב המייסד של התנ"ך מבלי להשמיד את היהודים שבישרו אודותיו, מבלי הדמוניזציה, חוסר בגרות זה קיים גם בקתולית אך בצורה פחות חסלנית, כך גם בשמאל, חוסר הבגרות הנובע מחוסר נכונות להביט בחלל הזהותי שנוצר עם דעיכת האתוס הציוני-סוציאליסטי הוביל לדמוניזציה לא רק של היהדות שיצרה את האתוס הזו במקורה בצורתה הלאומית, אלא גם לדמוניזציה של היהודים שקמו לתחייה וירשו אותה בצורה המתנחלים.
בחיפוש אחר 'האני הזה' השמאל הישראלי פנה עורף ליהודים אשר בנו את ישראל המודרנית (כמו שהגרמנים שפנו עורף ליהודים שסייע לבנות ולכונן את גרמניה המודרנית [כהיינה, ברנה, ולאסל] , ובדיוק כמו שהקתולים פנו עורף ליהודים שחיברו את ספר הספרים) והחלו לשתף פעולה עם 'אחרים מוחלטים' חדשים אשר אין להם חלק בייסוד נראטיב-העל שעובר דמוניזציה.
'אחרים' אלה לעולם לא יאיימו על זהותו העצמית מחד, קרי, קבוצות שלא יסכנו את שליטתם על המרחב ולא יטילו ספר במהימנות הסיפורים הפאוליאניים (קתוליים) והגרמנים (מרקסיסיטים-היגליאנים) - בישראל מדובר בפלשתינאים, מסתננים, ולכל מה שאינו יהודי מסורתי תחת השמש, עבור הגרמנים מדובר היה בכל מה שאינו יהודי, צרפתי, בריטי, או קוסמופוליטי - קרי יצירת בעלי ברית פרימיטיביים מקרב העמים הפרימיטיביים במזרח ודרום אירופה כבולגריה, פורטוגל, הונגריה ורומניה.
אכן, כמו שהשמאל הישראלי לפני שפנה למקומות האפלים הללו שמסתתרים בנפש הגרמנית, מקומות של רצח-אב, הרי שחייבים לתת לו קרדיא על שהוא באמת ניסה להיות דמוקרטי וליברלי. ואכן, כך גם הגרמנים לתקופה קצרה פנו לדמוקרטיה, לסוציאליזם, לליברליזם, ואפילו (בבוואריה) לקומוניזם, ועדיין בלא הצלחה רבה, שכן כמו שהסודני לא ימלא את החלל של השמאל הא-ציוני לעולם בבריחה מיהדותו, ככה גם הליברליזם-דמוקרטי ואפילו הברית ההזויה עם עמי ליטא ולטביה, לא יכלו למלא את תשוקת המלחמה הפתולוגית של הגרמנים, ובטח שלא את הבריחה ממנה אם להשתמש בלשונו של היינריך היינה ז"ל.
בנקודות משבר אלה, מגיע "האחר", ובדיוק כמו שהגרמנים לאחר התבוסה, בלי שהם עוד החליטו מי הם (כלשון וגנר על התעסקות היהודים בענייני גרמניה כבר ב-1853 'בטרם החלטנו בכלל מי אנו'), כך נמצא היהודי כדי להנגיד את עצמם למולו (ושוב לאחר שהמציא את ישו החליט להמציא גם את הפסיכולוגיה, הפיסיקה והסוציאליזם מחדש), ככה השמאל הישראלי שאיבד את כל ערכיו החל לחפש אחר נפשו הליברלית החדשה, רק כדי להיתקל בצללי העבר בדמות רבנים, בגין, שרון (אותו אפשר לגייר), וביבי שהפכו לאפכא מסתברא בניסיון למצב זהות בתוך הריק הפנימי.
אבל כמו כל ישות שבונה את עצמה על שולתה, כמו כל אנטי-תזה שמתיימרת להיות תזה, גם כאן, לאחר המיצוב המלאכותי הזה, הזעם נותר, התסכול נשאר, שכן ככל שראש ממשלה (יהודי) מנסה להפוך את ישראל לאפריקה (מנסה להיות גרמני) הוא תמיד ישאר יהודי.
כשא.ב יהושע ועמוס עוז חוזרים ואומרים שיש מאבק בין "יהודים וישראלים", הם מתכוונים למאבק בין מלאכותיות ובין אותנטיות, בין שדה שהם יכולים לשלוט בו (ישראליות) ובין שדה שהוא מעבר לשליטתם (יהודיות).
לא לחינם אמר יעקב טלמון כי מלחמת העולם הייתה מלחמת בין מונותאיזם (יהודי) ופגאניזם (גרמאני), גם כאן המלחמה באולפני התקשורת היא מלחמה בין מונותאיזם יהודי שאינו ניתן לשליטת יונית לוי, ובין פגאניזם מרקסיסטי-ליברלי שאימץ השמאל הישראלי הניתן לשימוש בשטיפת מוח המונית שבו ביבי משמש כ"יהודי" שאם רק יסתלק יבוא שלום על נירנברג.
בישראל, הליברל-מרקסיסטי הוא אדם מגוון, חלקים ממנו נוטים יותר למרקסיזם, וחלקים ממנו נוטים יותר לליברליזם, אבל בפועל זה לא מרקסיזם טהור, וזה לא ליברליזם טהור - אלא ערבוב גרוטסקי של אובדן זהות. (קצת כמו הערבוב של הלאומיות והסוציאליות בגרמניה שנועדה להחיות את האותנטיות הגרמנית) כאן לפחות אפשר לומר שהגרמנים שהמציאו אגדות ומיתוסים מטורפים ומפגרים לפחות יצרו איזו זהות מסוימת, פה השמאל אפילו את זה לא מסוגל לייצר.
עכשיו לתחושה שהיהודים גנבו לנו את המדינה, אפשר להוסיף את התשוקה הטבעית של כל אידיאולוגיה שמאלית לקונפליקטים בין חלקים בחברה, כחלק מהתזה המרקסיסטית-מטריאליסטית, ומאידך את הפטרנליזם של הליברליזם הפרוגרסיבי, ומתקבל אצלנו מרקסיסט בעולם ליברלי-דמוקרטי, השולט באולפני הטלוויזיה במטרה לייצב את זהותו של הישראלי הנאור למול "היהודי ביבי" - וזאת למרות שאני אזכיר בפעם השלישית שביבי מצוין לשמאל בערך כמו שאהבה טובה לנפש האדם.
קרי, האובדן הנפשי בו השמאל מצוי כה חריף עד שהוא תוקף פוליטיקאי המשרת את האג'נדה האנטי-יהודית שלו - יש כאן מקרה לפסיכאטר ולא להיסטוריון.
מאפייני המרקסיסט-ליברל
אז מיהו המרקסיסט-ליברל?
המרקסיסט-ליברל מחד נוטה לתפיסה של ציניות ניהליסטית, ומאידך לנימוסין מוקפדים.
מחד הוא נוטה להאמין באידיאולוגיה של צדק, ומאידך נפשו כמהה לרליטיביזם ריקני והדוניסטי.
מחד הוא נואם אודות החופש, מאידך הוא חולה שליטה יותר מאמא של האקסית שלי.
הטיפוס המרקסיסט-ליברל הוא מושלם לתקשר מתוך אולפן הטלוויזיה את הניורוזיה של אובדן האלוהים והזהות של חלקים בשמאל היהודי בישראל, שהפכו דומים לגרמניה בטוטאליות בה הם פוסלים בני אדם, אפילו אם הם ישרתו את האינטרסים המוצהרים שלהם (כמו שביבי משרת) - למעשה הם זהים בשנאה העיוורת, בדמוניזציה, באובדן העצמי לגרמני, אך שרק מבחינת הפיתרון והתשוקה הדתית להרס הם דומים לאנטישמים הקתולים הקלאסים שמבקשים יהודי עם גיבנת ולא כסבון או מנורה.
הליברל-מרקסיסט הוא תחמן המודע לכך שכדי לטמטם את ההמון (הדיי מטומטמם ממילא תודות ל-12 שנים במערכת החילונית המתיוונת שלנו) הוא לא יכול להגיד בבירור כמה הוא שונא ובז לצופיו או כמה רע פה, אלא במקום זאת הוא חייב לפזר קצת לחם ושעשועים, לפטם את מוחו עם עוד כתבת צבע מונגולואידיות על שף-סלב, עם עוד כתבות אג'נדה על פוליטיקאי IQ 105 תושב מודיעין וחבר מפלגת מרכז אלמונית, שרק תחזק את מנכ"ל אולפני החדשות.
המרקסיסט-ליברלי עטוף בניילון קפיטליסטי-נובורישי, אך מדבר בצדקנות ידענית שלקוחה מנאומיו של לנין בכיכר אוקטובר.
הוא יודע להזכיר מי הקורבן התורן "נשים, פלשתינאים, פליטים", ומי הרוצח והמקריב "מתנחלים, דתיים, טראמפ, אוונגליסטים".
בתוכו מיוצג פיצול האישיות הפסיכיאטרי של הגרמני האבוד, מחלת הנפש שאפרים קישון תיאר בשמאלני הישראלי, היודע לשפוט את העולם, אך אינו מבין בפנימיות מאין הוא בא.
הגרמני, הוא אותו רוצח יהודים הכועס על כך שהיהודים המציאו לו את האלוהים שהוא האמין בו 1900 שנים, היהודי שגנב ממנו את הטבע, את הגזע, - בעיקר את האפשרות לייצר זהות משל עצמו.
כמו הגרמני, כך איש אולפן התקשורת הישראלי (היהודי בעל-כרחו), הפוסט-מודרני החילוני והתלוש, שאינו ידע את אבותיו, כועס שכל זהותו עדיין זקוקה ליהודי הארור הזה.
ובעצם כאן טמונה השיגעון והצביעות של כל השמאל, הנובעת מכך שלא רק שהרעיונות שלהם לא עובדים , אלא מכך שאין להם זהות בלי מי שהם שונאים בנפשם, והמצב הגיע לחומרה כה רבה עד שהם שונאים את הסמל המוחלט ליהודי- שהוא בכלל ראש ממשלת ההתבוללות! ביבי נתניהו!.
הליברל-המרקסיסט הישראלי, שבכלל לא מודע שהוא תקלה היסטורית של איחוד אירופאי שגנב את הליברליזם הקלאסי מהבריטים והשחיט אותו דומה לגרמני שלא ידע שיש דבר כזה עם גרמני עד המאה ה-19, וגם אז גילה ששורשי הגרמנים התחילו רק בנצרות-ביהדות וברומא.
וכך כמו אבותיהם הרוחניים בגרמניה מהרגע שגילו שכל מהותם מצויה במי שהם שונאים כל מה שהם עושים הוא לגרום לשפיכות דמים ולחיסול היהדות.
אלא שבתוך עצמם המציאות קשה, ובמקום שבו המציאות קשה הם חווים את ההתפצלות ההכרחית המסמלת את הגרמני של ימינו המפוצל בין העונג הליברלי-קפיטליסטי ההדוניסטי וחסר האל, ובין הצורך האינפנטלי החרדתיי, והריקני לשליטה על המרחב ועל 'האחר' היהודי.
בין לבין הם עצמם לעולם לא חופשיים אלא אם כן אתם צופים, וברגע שאתם היהודים צופים – אתם הופכים לעבדים של יסוד הרואה בכם כשטן, ובין יסוד הליברלי הרואה בכם מקסימום סרח עודך - כמה מספרים בטבלת הרייטינג אי שם במחוזות הנימולים.
