טראמפ והקורונה: כך התנ"ך קם לתחייה
קנה המידה התנ"כי ומבנה הסיפור לא מותירים עוד ספק לגבי גודל המאורע. כאפוס מקראי שהפך למציאות, ניצב מגן העולם החופשי למול טרגדיה בה כוחות עלומי שם פגעו בגופו בעיצומו של מאבק היסטורי על חירות וכבוד האדם - כך התנ"ך קם לתחייה בימי חיינו
10.02.2020 14:15
יאיר קליינבאום
המסעות הקשים ביותר הם היוצרים את רגשי החירות העזים שמהם נוצרים הסיפורים הגדולים.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
לא לחינם השווה נביא המהפכה האמריקנית תומאס פיין, את בריטניה למצרים, ואת מתיישבי אמריקה לבני ישראל. את המלך ג'ורג' ה-III לפרעה, ואת בני היבשת החדשה, לשנים-עשר השבטים.
אכן, מסע החירות תובע מסגור סיפורי גדול בעוד משא ההיסטוריה תובע להפיח בו חַיּוֹת דרך מיתוס הרוח (בריטניה/יהודה) ולא דרך מיתוס הדם (גרמניה/רומא).
'החירות הקשה' (כשם ספרו של עמנואל לוינס), הנוצרת מתוך תלאות המאבק, משקפת את רוחם של בעלי דעת ואופי. הקושי שבחירות זו נובע מזיכרון השיעבוד המתמיד אשר דרכו רגש הצדק המבחין בין טוב ובין רע נתהווה. כך נוצר הצדק-הסיפורי שבידו לכונן את החוזים החברתיים של המשטרים והעמים הטובים ביותר.
המאבק לחירות קשה זו ברקע זיכרון תלאות מסע השיעבוד; ומימושה בצורה אתית ורציונלית, עומד בלב ההגיון ההיסטורי של עמים ומשטרים נאורים.
אודיסיאת המסעות
אם לא היה די במסע שעברה אמריקה בארבע השנים החולפות כדי לשקף קטגוריות אלו, אזי נראה שהוכרחנו להגיע למומנט על-זמני בו 'הוליווד' של ימינו ''פוגשת'' בפילדפליה של 1776.
בו איל הון ובידור דמוי-הוליווד, מתגלה כמי שעוזב את היכלי הפאר של הפרעונים שבערי קליפורניה ומנהטן, ויורד אל בני עמו במטרה להחיות את תורתם הנשכחת של פילדפליה 1776.
או אז, לאחר שהגיע לרום היכל המלוכה, הוא בוחר לצאת כנגד 'מצרים' שטיפחה אותו, ולטהר את היכלות 'התרבות' והמשטר, בדרכו להוציא את בני אמריקה ל-'מ"ב מסעותיהם' בחזרה אל החירות הקשה והמכוננת, דרך מיתוס הרוח אל 'ציון' של 1776.
בלב מאבק סימבולי זה שעל מימדיו הסוציו-היסטוריים הרחבתי במקום אחר, ניצב סוכן השיעבוד, 'העמלק' אשר קרך בדרך מחוץ, ואף עדת קורח מבית, אלו ואלו מבקשים לבלום את התנועה לציון.
(בני קורח גם היו ב-1776 כאשר הלויאליסטים מבית שימשו כסוכניו של פרעה שבלונדון)
והאמנם חשבתם שבעלילה המטא-היסטורית הנמתחת בין זיכרון 1776 ובין דמיונות האינסטגרם של מחרתיים, לה ימי הסתיו של הרפובליקה הדמוקרטית הגדולה בהיסטוריה משמשים כתפאורה, על אם הדרך הארוכה של 'מ"ב המסעות', כשהערב-רב הדמוקרטי, ונגיפי העמלק הסיני במדבר צרים על גבעת הקפיטול, שמשה של אומה זו לא יפגע חזיתית?
הישנה נפש אמנותית שיכלה לחשוב זאת אחרת?.
ומתוך כוונה להישאר במימד סימבולי בלי להישמע סנטמנטלי, אשאל, האם באמת חשבתם לרגע כי נשיא בו רצון להטיב עם כלל אמריקה יכל להיוותר מבודד ושלא לשאת את צרתה? לא.
ולא, הוא אינו נושא את סבלם כמעין ישו דכאוני ומובס כפי שהנצרות השטחית מבקשת בדרך אל עולם דמיוני שממאן בואו, אלא הוא מובילם בעולם העשייה והפעולה, מתוך רחש התגברות ותודעה היסטורית בהירה, כמשה שרק אלוהים יודע כמה מתחלואי אחיו דבקו אף בו, אך שלמרות כן, הוא עומל להירפא מזיהומי העגל ותפנוקי המן, לתקן את דרכיו ואת דרכי עמו בדרך כנענה.
לא אחת בהיסטוריה יש צורך בכמה מלחמות קטנות במטרה למנוע מלחמה גדולה.
מלחמתו של טראמפ בנגיף הקורונה, יותר משהיא אבן נגף נוספת באודיסאה, היא בעיקר בבואה לכך שמאבקנו משתקף במאבקו כמממש רוח ההיסטוריה.
לכן הדגיש בהצהרתו הראשונית כי אנו נעבור זאת יחדיו.
יחד, נעבור זאת, הן בני המערב החופשי, והן נשיא ארצות הברית של אמריקה, ורעייתו.
נקווה שמסע ארכיטיפי זה, האופייני למסעות גדולים ולמשאות כבדים, יגיע לנקודת פורקן בה רגשי החירות העזים ביותר שעודם מונחים על כף המאזניים יזכו למימושם הרומנטי והשפוי גם כן ברחובותיה החופשיים של אמריקה.
התפאורה כאן - הסיפור הגדול והמנהיג הדגול ישנם, ומסענו עוד נמשך, הנחלה והניצחון ? טרם.
לסיום נודה, אין זה תלוי רק בנו, שהרי יודעים אנו מי הוא אשר הוביל את בני-ישראל מעבדות לחירות דרך מדבריות ארץ אדום, ומי הוא שהוביל את האמריקנים במהפכתם כנגד עול כתר מלכות פרעה שלהם.
ועתה בעודנו חונים בסוכה מדברית, בהפוגה שבין המסעות, מצווים אנו להביט סביב אף כאן בארצנו סביב, ולבחור בין הדרך לציון ובין השיבה מצרימה. בין שערי תקווה ומיצרי דכא.
חג סוכות שמח,
