ב-21 בינואר דחה הסנאט האמריקני את בקשת זימון העדים למשפט ההדחה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
באותו היום בעיר ווהאן שבדרום סין הוטל סגר כללי בשל התפרצות נגיף מסתורי.
בסמליות מסוימת צמד האירועים התרחשו כשלוש שנים ויממה תמימה מיום השבעתו של הנשיא ה-45 למשרה הרמה בתבל.
למשפט ההדחה הגיע הנשיא כשמאחוריו חקירת מולר וכשהוא נהנה מפופולאריות חסרת-תקדים בציבור.
לאחר עדות ההגנה מטעם אלן דרשוביץ כבר היה ברור לכל בר-דעת כי הסנאט ידחה את החלטת בית הנבחרים הדמוקרטי להדיחו.
ובינתיים, בעוד המשפט מתנהל, בחדר הסגלגל העסקים המשיכו כרגיל.
הכרזה חגיגית על עסקת המאה בין ישראל והפלשתינאים; חתימת חוזה הסחר ההיסטורי עם בייג'ינג; והענקת נאום מצב-אומה ממלכתי מהרגיל - העידו על הספק מרשים בהחלט עבור 19 ימי המשפט שהגיע לסיומו בחמישי לפברואר.
כשבוע לאחר זיכויו ועם תשעה מקרי קורונה בכל רחבי ארה"ב, הגעתי לסקר את עצרת הנשיא בניו-המפשייר.
במדינה המושלגת הופיע למול אמריקה נשיא מפויס ומאופק.
בוושינגטון כבר רחשו שמועות (שהתבררו כנכונות) כי נציגים דמוקרטים החלו במגעי הידברות בניסיון לאחות את השבר הפוליטי-תרבותי העמוק שנוצר מאז יום השבעתו.
מספר שבועות לאחר מכן, בראשית חודש מרץ, כשהדאו-ג'ונס החל לצלול לרמות של ימי אובמה, התפרסם מאמר תחת הכותרת ''המלחמה בקורונה: האם טראמפ ביצע טעות גורלית שמאוחר לעצור?", היה זה מאמר הביקורת היחיד (מאז ועד היום) שיצא מתחת ידו של כותב שורות אלה.
וכך לשונו -
"אותו הממשל שברמה הסטטיסטית הפריח שממה כלכלית והשיב את ארה"ב לגדולתה האסטרטגית... ביצע טעות.
אכן, בשונה ממדינות כסינגפור, ורוסיה שמנעו מאזרחי סין כניסה ואטמו גבולות באופן מיידי...מסיבותיו שלו, בחר ממשל זה לשגר מסרי הרגעה, (כנראה בשל חשש לייצר בהלה) ודחה הכרזה על הידוק הגבולות מרגע התפרצות הנגיף בסוף ינואר ועד לאמצע חודש פברואר.
בשלב זה נוכל רק לשער כיצד הגאון האסטרטגי לא חזה מראש את הנולד, או שמא חזה אך סרב ללכת כנגד תחושת הבטן שלו.
מדוע בחר לומר בימי ההתפרצות הראשונים כי הנגיף בשליטה וכי אין לדאוג.? השאלות הקשות נותרות, התשובות להיסטוריונים... ואם אכן זוהי המכה הבלתי צפויה לנשיאותו של טראמפ, באופן טראגי ביותר תהיה זו מכה אנושה לאמריקה כולה".
היו אלה המילים הנוקבות ביותר שאי פעם הפניתי (כאזרח אמריקני) לנשיא.
עתה, לאחר פרסום ספרו של בוב וודוורד, נדמה כי אכן הנשיא 'חשש לייצר בהלה', וכי ייתכן ו'זוהי המכה הבלתי צפויה לנשיאותו', העובדה שהפסד רפובליקני יהווה 'מכה אנושה לאמריקה כולה' – ובכן זוהי עדיין עמדתי.
מאז פרוץ המגיפה, ראשי המפלגה הדמוקרטית שהתנגדו בזמנו להחלטת הנשיא לסגור את הגבולות (כינו אותה 'קסנופיבית') - הפכו אותה לתחמושת הפוליטית העיקרית המופנית כנגדו.
נכון להיום, כשבועיים מיום הבחירות, ובעוד סקרי מכון טראפלגר (היחידים בעלי אמינות) מעידים על קרב צמוד במדינות-המפתח, נראה כי ההחלטה הרת הגורל עלולה בהחלט לפגוע באחד מגדולי הנשיאים שידעה אמריקה.
לאחר שהמגיפה פגעה בו ובבני ביתו, עומד הצורך להפוך את הלימון ללימונדה.
שכן לא משנה כמה יזעק הנשיא כי אותם דמוקרטים שביקרו אותו על "שמיהר לסגור", מבקרים אותו עתה על שאיחר לסגור, ולא משנה כמה הבורסות שוברת שיאים, הרי שעדיין המשימה המוטלת עתה על אשף יחסי הציבור היא לייצר נראטיב שיהפוך את נקודת התורפה הבודדת של כהונתו לסיפור של ניצחון כל-אמריקני.
הצורך להפוך את ניצחונו האישי של המפקד העליון על המגפה לחלק מניצחונה של אמריקה כולה הינו מידי עבור קמפיין טראמפ.
בדיוק כפי שתמונתו של בוש מתחת להריסות התאומים, או מסיבת העיתונאים של אובמה בלב המשבר הכלכלי של 2008 נחרטו בזיכרון האמריקני כרגעי ניצחון קולקטיבי של אומה שלמה - כך עתה עומד הצורך לשחזר תמונה שכזו עבור הנשיא האמריקני.
זו אינה מלאכה קלה, אך הצורך, כאן ועכשיו, הוא להפוך את הטיפול בקורונה ממגננתי ואפולוגטי, לחלק מנראטיב של גבורה לאומית.
התקשורת לא מקלה על מלאכה זו, אך סגן הנשיא פנס בהופעתו המרשימה כבר הצליח להדהד סנטימנט זה בעימות הסגנים.
על רקע המשך החשדות לזיופים, הניצחון הפרטי של הנשיא מוכרח לעבור פופולריזציה לאומית
כיצד? ואיך?.
על זאת אין בידי עוד להשיב, אך אני סמוך ובטוח כי גם בקמפיין טראמפ מבינים את הדחיפות שבדבר.
