סיקור מהשטח: פילדלפיה - אחרי מסע בין מוזיאונים ומוקדי המהומות, אפשר להתחיל להריח את הסוף של אמריקה

כשהגעתי לפילדפליה לא ידעתי עדיין מה קרה בלילה לפני.

בהיותה העיר בה החל 'הניסוי האמריקני', והעיר החשובה ביותר במדינת-המפתח פנסילבניה, העיר האפרורית בעלת ההיסטוריה העשירה עלולה במידה רבה להיות זו הקובעת את האופן בו הניסיון האמריקני הזה עלול להסתיים.

כאמור, הגעתי לכאן בבוקר שאחרי סערה ראשונית שהאמינו כי תישכח, אך נכון לכתיבת שורות אלה, שאנו ביום השלישי למהומות, עם למעלה 1,000 בתי עסק הרוסים, אלפי עצורים, מאות שוטרים מאושפזים, וכתב היברו-ניוז אחד שנזקק לטיפול רפואי - "עיר אהבת האחים" נראית רחוקה מחזון אבותיה המייסדים.

על רקע גורדי השחקים של 'פילי' אף מופיע שלט התוהה "האם על ארה"ב להתגרש ל-2 מדינות?".

אכן, העיר המזוהה עם סיפורי גבורה וניסי המייסדים, מזוהה כיום עם מפלגה הרואה בסיפורים אלה ובגיבוריהם - פושעים.

ציניקנים יאמרו כי יומרני מצידי לצאת ולחפש את משמעות החירות במקום שממנו יצאה מהפכת הנאורות הראשונה בהיסטוריה דווקא בעידן הפוסט-אמת. אך, אור ואמת ישנם בכל מקום חופשי, ולמיטב זכרוני אמריקה עדיין כזו.

"אני כבר לא סובלת את העיר הזו", אומרת לי פקחית תנועה מקומית שלא מתרשמת מכך שחרגתי ב-12 דקות בזמן החניה.

עבורי התחנה הראשונה היא במוזיאון הדיוקנאות - הלובר של אמריקה.

ג'פרסון, המילטון, פרנקלין, אדמס, יו ניים איט (תומאס פיין נביא המהפכה האמריקנית התמהוני והמבריק נדחק פה קצת לפינה).

הדרך למוזיאון עוברת במקומות טרנדיים שברובע ההיסטורי שנראה שומם במיוחד באמצע שבוע של מגיפה עולמית.

המוזיאון, כשמו מורכב מדיוקנאות שהן למעשה אוסף הציורים של צ'ארלס ווילסון-פיל, צייר עצמאי ובעל מוזיאון קטן בעיר שחי בסוף המאה ה-18, ושהתפרנס מציור הדיוקנים של שועי התקופה.

הבניין המשמש אכסנייה לאוסף המפעים נבנה בשנת 1820 ושימש כבנק המרכזי של העיר, בכניסתו ממתין מתי'ו, השומר לצד עוד מספר נשים וגברים על האוסף.

למרות היותו איש ביטחון/שימור מת'יו נוטל על עצמו משימה בלתי-רשמית להדריכני.

במהלך הסיור הוא נראה גאה ביותר על עבודתו שבה הוא רואה שליחות.

"רשות הפארקים של אמריקה" (שכן מדובר בפארק לאומי של ממש) מלאה באנשים ונשים פטריוטים שכאלה.

בין אנשי החינוך, המדע, האמנות, העסקים והפוליטיקאים הגדולים, מת'יו גדול הגוף מבקש להישמע ממלכתי, לא זולג לפוליטיקה, כאילו העיר לא עלתה אמש באש, כאילו הכל מתנהל כשורה.

אין יהודי אחד בין כול הדמויות המצוירות, ואין זה חשוב, שכן קשה שלא לחוש יראה מתמשכת כשיודעים בדיוק מה עומד מאחורי הפרצופים האלה.

מאבק לחירות שאע"פ שכביכול בסטנדרטים הפוסט מודרניסטים של היום, אינו מספק (כי גם לא היה שם זכויות להט"ב), הרי שלזמנו - היה רגע שלאורו התכנסו 1200 שנים, 1776, לידתה מחדש של רומא לאחר 1200 שנות חושך של קתוליות גרמנית. רגע אדיר בהיסטוריה האנושית כולה המעיד בדיוק מה מיעוט אנשים תחת דיכוי יכולים לעשות כדי להטיב את חיי האנושות כולה בשם עקרונות נצחיים - זה הוא מה שאני רואה במו עיני.

ביציאה מהמוזיאון אני ממשיך ברובע ההיסטורי המקסים אל האטרקציה המרכזית, 'היכל העצמאות' שהינה הנקודה המחברת בין העיר העתיקה ובין מרכז פילדלפיה המודרנית.

בחוץ עומד טורס, מאבטח מפורטו-ריקו המתגאה בכך שרכש זה עתה AR-15 חדש.

הוא מבקש ממני להשתמש בכישורי ההיסטוריוגרפים, כדי לחקור מה באמת הסיפור של העם הפורטו ריקני, "אנחנו לא יודעים מי אנחנו", בעיניו רגש פטריוטי אצילי עבור ארצות הברית, הוא מכריז באוזני כי עבורו אמריקה היא ה-בית, וזאת למרות שהוא מבקש להבין את שורשיו - הפרידה ממנו נרגשת במידה מסוימת בטח לאחר המונולוג שנתתי לו על כך שבשמאל האמריקני אפשר להיות סוציאליסטים גם בלי לשנוא את אמריקה, מאידך הסוציאליסטים שונאים הצלחה - אז קצת קשה לבקש זאת מהם.

לא הרחק מאיתנו יושבת בספסל רייצ'ל היפהיפיה מטקסס העובדת בחברה להלוואת משכתנאות, היא לא נראית אדם מעניין או עמוק במיוחד, אך מספרת כי באה העירה בשביל עסקים, וכי כמוני אף היא ממתינה להיכנס אל היכל העצמאות. "אתה מצחיק, אני מטקסס אז מה אני אהיה דמוקרטית?", היא עונה לשאלתי על העדפתה הפוליטית.

"מה מאחד את האמריקנים?", אני שואל למרגלות שעון החירות העצום והמרהיב שלמולנו.

"אלוהים", היא עונה לי.

הכניסה פנימה נעשית בכובד ראש ובשמחה, עד מהרה המבקרים זוכים להרצאה שטחית על הרקע הפוליטי והמשפטי (קצת פחות על הכלכלי וחבל) שמעבירה שומרת הפארק המנסה לרתק את הקהל בעידן האינסטנט והאינסטגרם.

מלבד הכיסא של ג'ורג' וושינגטון המוצג במקום כמעין חפץ פולחן אשר סביבו נרקמו אגדות עממיות המרחפות עד עתה, הבריטים דיי הרסו את המקום ואת כל שהיה בו ב-1778.

כיתר שומרי הפארק, גם מעבירי ההרצאה נראים פטריוטים וניכר כי יש להם קודים ופולקלור משל עצמם - של מסדר חנונים אוהבי אמריקה.

אחד מהם מספר לי כי הוא נהנה לשוחח עם אנשים ולספר להם אודות היהיסטוריה של האומה.

כשאני שואל אותו אם 'רוח המהפכה עדיין חיה?' , הוא אומר, ''אני חש אותה כל פעם שאני נכנס אל האולם'', זאת למרות שכעבור דקה הודה שאין לו תשובה למהי המהות של להיות אמריקני.

השורה התחתונה היא, שכאשר מריחים את ההיסטוריה כאן, כמעט אפשר לשכוח שאנו בתקופת בחירות. הכל נצחי, והרגע מנצח את המאורע.

בדרך החוצה אני נתקל במפגין בודד עם שלט, בשלב זה אני עדיין לא מודע למה שהתרחש בעיר בלילה שעבר, אין רמז לדבר, וגם מהמקורות הרגילים לא התקבלה ידיעה משמעותית, אפילו בערוצים השמרניים בקושי דווחו דברים, כנראה חשבו שזו סערה שתחלוף.

בדרך לעזוב את העיר, אני מקבל שיחה, תוך כמה רגעים אהיה באזור המלחמה, אפצע, ואלקח לבית החולים לאחר שאגיש תלונה במשטרה.

בדרך החוצה מפילי, אין ספק שחודשי אוקטובר-נובמבר השנה חמים מהרגיל (דיי, לא התחממות גלובלית) אך זו בהחלט העונה היפה של פנסילבניה המתחפשת במישוריה הארוכים, בשמיה הבוהקים תכול, ובענניה המכסים כשמיכה עד המערב התיכון, לטוסקנה..

בין הנופים המוריקים המזכירים גבעות טוסקניות ובין הגטאות האורבניים של העיר יש דבר אחד מאחד - המפלגה הדמוקרטית.

נשאלת השאלה מה המיינדסט או תחלופת האינטרסים המאחדת את המיליונרים בוילות עם העניים שבאדם.

עבור חלקם מדובר בסמל סטטוס, עבור אחרים מדובר בירושה.

ירושה וסטטוס, אינם בעלי עומק או הגיון, הם לא משכנעים, ואף עלולים להשחית ברמה המוסרית והרציונלית. 

כשרואים מבול שלטי ביידן-האריס, אפשר לחשוב שאולי אמריקה עומדת למול המבול - שאני מקווה שיטהר את כולה, וכך הדיוקנאות של אנשי 1776 יקומו לתחייה לא רק במוזיאון - אלה גם ברחובות.

לתגובות: Yairkleinbaum@gmail.com