החשד התברר כאמיתי: האמריקנים הפכו לעם של פחדנים

ביציאה מפילדפליה לכיוון סקרנטון, אני חושב על כך שמכיוון שאמריקה היא 'אומה בתנועה' מתמשכת הרי שמפחיד לראותה צועדת באותה תנועה אודיסאית רק עתה בלי לדעת לאן ואיך. 

במילים אחרות, הקצב נשמר אך הנשמה הולכת ונאבדת מול העיניים, מטאמורפוזה בה חירות ואהבה אינם עוד הקוד של דרכה.

אין דוגמא טובה להמחשת דברים פומפוזים אלו יותר מהפרנויה הפסיכיאטרית המתרחשת כאשר פונים לחצי מהאוכלוסייה בשיחה בעלת גוון פוליטי.

אכן כן, העם שהמציא את הדמוקרטיה הפתוחה מפחד לדבר עם זרים.

מזג האוויר גשום בצפון-מזרח פנסילבניה הבוקר.

עוד יום באמריקה הפרנואידית, רק כך ניתן להסביר את הסירוב העיקש של כל הבא בדרכנו לומר מילה משמעותית על עמדתו הפוליטית, לספק איזשהו גיץ של הארה או הבלחה של הבחנה.

הדבר המעוות בסיפור הוא שהאמריקנים חושבים שלשתוק לגבי הפוליטיקה ולראות בה עניין אישי נטו - זה משהו 'אמריקני' - אין ספק שמשהו נדפק בשנות השבעים.

אולי ככה זה במדינות קולטות הגירה, הרצון להיות X אומר שאפשר לכנות כל דבר X מבלי להבינו ואנשים יחזרו עליו כאילו הוא הדבר הזה -  אז להיות אמריקני זה לא להגיד למי אתה מצביע... אוקיי... מדהים איזה שטויות תקשורת יכולה למכור לאנשים שלא מכירים את 200 שנות ההיסטוריה והתרבות הפוליטית הראשונות של ארצם.

שנים של חרדה, חוסר מנהיגות, ומטריאליזם עשו את שלהם, ופירקו את יסודות התרבות הפוליטית האמריקנית.

אדרבא, פה כאמור כבר סבורים חלק מהאנשים כמו מהגרת מפיג'י העובדת בבית מרקחת המקומי של דאלטון, שחוסר נכונותה לשתף עובר ושב מזדמן וחייכן במחשובתיה זה דבר אמריקני.

הדרך הראשונה לשיעבוד היא בחשש מלספר בציבור את עמדות ומחשבות הפרט.

בעיתון המקומי העובדה שכתב חדשות NBC הגיע לעיירה קלארק-סאמיט זוכה לכותרת ראשית בעיתון המודפס - עצוב.

המדיה חזקה באמריקה שכן היא מאפשרת לאנשים להציג עצמם ולהיות מוכרים בעולם מנוכר נטול קשרי קהילה עמוקים.

המדיה מאפשרת לצופים לדמיין את עצמם כמוכרים, ואת המוכרים להתפרנס מהיותם מושא לדמיון.

כשחושבים על התן-וקח הדיי פרימטיבי הזה, ניתן להבין כיצד סוציאליזם הולך ותופס כאן תאוצה.

סיבה אחרת לחוזקת המדיה היא שאמריקנים לא מסוגלים להכיל פרטי עומק לגבי המתרחש במוקדי הכוח, כאן מנגנוני התעמולה התקשורתיים משמשים כתחליף הכרחי המעניק ארשת ידיעה.

האישה שמספרת אותי מסבירה את ההתדרדרות לסוציאליזם בכך ש"כולם משוגעים".

כשאני מכריז שהאנשים צריכים להיות טיפה יותר גברים היא אומרת "רק הדמוקרטים צריכים להיות יותר גברים".

בכל מקרה, לדעתה המחוז הולך למפלגה הרפובליקנית, והיא כמובן מסרבת שאצלם אותה ואת המקום לאחר שסיפרה על עמדותיה הפוליטיות.

הסירוב הזה, גורם לך לחשוב איך הרפובליקנים מתבכיינים שמשתלטים להם על המדינה, בעוד הם מפחדים להילחם על מלא (קצת כמו הימין בארץ).

ואם כבר בפחד עסקינן, כעבור חצי עה במטה הרפובליקני של סקרנטון, מסרבים לדבר עם עיתונאים, איש אבטחה נקרא ללוות אותי החוצה. אל מטה המפלגה הדמוקרטית הסמוך אפילו לא מכניסים עיתונאים.

אתם מבינים? הפוליטיקאים מפחדים מהעיתונאים , העיתונאים מפחידים ומשקרים לעם, העם מפחד מעצמו ולדבר פוליטיקה.

בכל זאת אישה המוכנה לשוחח עימי היא קארן בת ה-61 המתנדבת עבור המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן.

שאלות על פרשת האונס לכאורה של טארה ריד (המתמחה הדמוקרטית), ושאלות על פרשת השחיתות של ביידן בסין (מיליארד דולר להאנטר) ובאוקראינה (ארבעה מיליון דולר לבן החביב) וברוסיה (3.5 מיליון דולר לנרקומן לשעבר) לא מזיזות אותה במילימטר.

(אגב, בעצם כל מה שהדמוקרטים בלבלו את המוח על רוסיה, יצא עליהם ועל סין. בדיחה.)

 בכניסה למרכב הקהילתי היהודי שואלים אם באתי לדבר על משהו פוליטי. בתגובה ביקשתי הגדרה למהו פוליטי, מיד החלה המולה.

מנכ"ל המרכז סימן לצאת אחריו החוצה בתקיפות, הוא סייע לי להדפיס מסמך אך החרדה שלו מהפוליטיקה קשה יותר מזה של אדם מבוגר בבית אבות שטוף מקורונה.

בכיר במודיעין הצבאי של ארה"ב אמר לי פעם שהתקשורת היא הבעיה האמיתית של העם האמריקני.

כרגע אין תקשורת בין בני אדם, ישנה אווירת חרדה מלדבר על פוליטיקה, ואימוץ דפוסי חיים של אנשים החיים בתסביך מעקב.

אנשים טובים ונחמדים אני רואה כאן, ולמרות צנזור העצמי המטורף, אני רואה כאן אהבה עדיין.