אני לא יודע אם זה הקור הירושלמי או אי הצדק שמעביר בי צמרמורות בעודי צופה בנאומו האחרון של הנשיא ובעוול שנעשה לו.
מבט עיניו של הנשיא מוקדם יותר היום בטקס הפרידה התקשה להסתיר את כאבו. האגודל המפורסם המסמל 'אוקיי', החיוכיום, אימרות הכנף הקלאסיות המשוגרות מראשו המבריק, לא הסתירו כאב מסוים שניכר בפניו של הנשיא המצליח בהיסטוריה האמריקנית. כן, הנשיא המצליח בהיסטוריה האמריקנית וזו עובדה מתמטית-כמותנית בלתי ניתנת לערעור.
אני מאמין כי הכאב בעיני הנשיא, הוא כאב אנושי, כאב המשותף לכול אמריקני חובב ספרים ואוהב אלוהים שמתקשה להשלים עם סקנדל הבחירות ועם האופן בו מדינת העומק חיסלה את הנשיא. בין אם אתם תומכי הנשיא, או מתנגדיו, הרי שרק אדם רשע מסוגל להשלים עם חוסר הוגנות וחוסר צדק שליוו את כהונה זו.
ציד המכפשות הרוסי, וועדת מולר, משפט ההדחה הפאתטי, ואינסוף גורמים מושחתים זממו לפגוע בתפקוד המערכת הדמוקרטית האמריקנית. הם האשימו את הנשיא במה שהם עצמם עשו - הם היו יעקובינים דוחים.
כולנו יודעים את הסיפור, ה-FBI ריגל והעלים מסמכים; ה-CIA כיסה על סוכנים שסרחו; אנשי ועדת מולר ניפצו טלפונים; דוח דוראהם לא יצא; דו"ח ה-FBI על הבחירות השערורייתיות בהיסטוריה האמריקנית לא יצא אף הוא, ולאורך כל הדרך מחוץ לוושינגטון, האפרו-מרקסיסטים ברחובות, האירופאים, האקדמיה, הוליווד, ביג טק, והמגיפה של שי - כל הדברים הדוחים במין האנושי חברו נגד פופוליסט אמריקני.
אתמול ישבתי בדירת מכר בירושלים, לא משנה כמה הסברתי לניהליסט על המציאות בשטח, אין מה לעשות, יש אנשים שהרגרסיה המוחית אצלם קשה - תוכלו למצוא אותם בתקשורת ובעולם האמנות, ולצערי גם בבתי המשפט ובקונגרס האמריקני - אולי אמם לא חיבקה אותם כתינוקות, אולי הם סתם חמוצים.
טראמפ היה כמו יוליוס קיסר, אך נצלב כמו ישו.
הוא לא נצלב בידי פונטיוס הרומאי אלא בידי האליטות כיוליוס.
כל מה שהוא אנטי-אמריקני ביקש למוטט את הנשיא המצליח בהיסטוריה האמריקנית.
כוחות של כסף גדול שלעומתם הנשיא תפרן, ריאקציה נפשית של בומרים, מטריאליסטים ואתאיסטים, שיכורי כוח אוליגרכיים, אליטיסטיים וושינגטונים, אנשי BLM שנושאים את שם הקהילה השחורה לשווא, וכמובן אקדמיה אנטי-חירותנית, ותקשורת אנטי-אמריקנית.
מבית ומבחוץ. כוחות שאת עצם קיומם התקשורת מכחישה, שכן היא היא חלק מהם. לכול מוקד כוח היה את האינטרסים שלו להשתיק את הנשיא של העם.
בשנה האחרונה ביקשתי לכתוב ולנתח את המימדים ההיסטוריים של הכוחות הללו. את היווצרותם, את הפסיכולוגיה שלהם, את שיטות הפעולה שלהם, את ההיגיון המנחה אותם, ואת השפה והאקסיומות שלהם. עכשיו, לאחר שהצליבה שלהם צלחה והרוע ניצח, אין לי מה לומר מלבד לקוות שטראמפ יישאר איתן וחזק גם בשנת 2024, ושהרפובליקנים לא יבצעו בעצמם חארקירי פוליטי.
אני יודע, זה לא טור דעה רגיל, זה לא טור דעה מלא רעיונות אלא בעיקר טור כאב.
ומילה לחבריי בימין.
מילא השמרנים חסרי הרעיונות האומץ, החלשים, והחלולים - אבל לכל המאמינים עדיין בדבר הבאמת עלוב הזה ששמו קיו-אנון - ושבשבועות האחרונים ניסו לשכנע ש"הכל בשליטה", ו"יש תכנית" - אתם לא מבינים כנראה את הכוחות האלה, ולכן מכיוון שאני כותב מתוך אהבה והיגיון אין לי עוד מה לומר לכם. ואולי כדאי שתפסיקו לקרוא אותי.
אולי יש בכם אהבה, אך ההיגיון מכם והלאה - הלב שלכם היה אולי במקום הנכון, אך בלי היגיון מה שנותר זה ליפול במלכודת של כת דתית-נוצרית קיצונית הפועלת בטקטיקות של מלחמה פסיכולוגית קומוניסטית - שאולי רוצה לעשות טוב לעולם, אך שהיא פשוט הזיה מפלצתית ומופרכת במציאות הפיזית שהסבה נזק לתנועה שלנו.
כשסגן הנשיא לינדון ג'ונסון ניצל את רצח ג'ון פ' קנדי (עיינו במחקרו עב-הכרס והמופתי של רוג'ר סטון על הפרשה) היה זה יום שחור, שכן קולו של העם האמריקני נגנב - עכשיו נראה שאביר החירות האחרון נצלב.
