מחקר ראשוני מעיד כי לעיתים קרובות לאנשים הסובלים ממחלת אלצהיימר היסטוריה של דיכאון או חרדה, הדבר עלול להיות הופעה מוקדמת יותר של בעיות זיכרון וחשיבה.
חוקרים מצאו כי מתוך 1,500 חולי אלצהיימר, 43% סבלו מהדיכאון, בעוד שכמעט שליש סבלו מהפרעות חרדה.
מטופלים אלו נטו להיות מאובחנים כסובלים מדמנציה בגיל צעיר יותר - צעירים בממוצע בשנתיים-שלוש לעומת חולי אלצהיימר ללא היסטוריה של דיכאון או חרדה.
השאלה היא, מה המשמעות של כל זה?
אילוסטרציה (קרדיט:דרימסטיים)
"מה הכיוון של זה?" שאל החוקר הבכיר ד"ר זאכרי מילר, פרופסור באוניברסיטת קליפורניה, סן פרנסיסקו. "האם יש לך סיכון גבוה יותר לאלצהיימר אם יש לך דיכאון או חרדה?"
או, לדבריו, האם תסמיני דיכאון וחרדה הם סימן מוקדם לתהליך הדמנציה?
מילר אמר כי הוא נוטה לעבר ההסבר השני, אף שמחקר זה אינו יכול לשלול את האפשרות שמצבי בריאות הנפש תורמים לסיכון לדמנציה.
הוא אמור להציג את הממצאים בפגישה השנתית של האקדמיה האמריקאית לנוירולוגיה, המתקיימת באופן מקוון בין התאריכים 17-22 באפריל.
המחקרים המוצגים בפגישות נחשבים בדרך כלל כמקדימים לפרסום בכתב עת עמיתים, המקנה למפרסם יוקרה רבה.
הרעיון שבריאות הנפש ומחלת האלצהיימר קשורים אינו חדש.
במספר מחקרים נמצא קשר בין דיכאון לסיכון מוגבר לדמנציה, אך אף אחד מהם אינו מוכיח סיבה ותוצאה.
אולם, מעטים המחקרים בדקו את הקשר בין אלצהיימר למצבים פסיכיאטריים אחרים, כולל חרדה.
אז מילר ועמיתיו בדקו 1,500 חולי אלצהיימר במרכז הזיכרון וההזדקנות שלהם על מנת לאתר היסטוריה של חמש הפרעות פסיכיאטריות: דיכאון, חרדה, הפרעה דו קוטבית, הפרעת דחק פוסט טראומטית וסכיזופרניה.
קצת יותר מ 43% מהחולים סבלו מדיכאון, ו 32% סבלו מהחרדה, ההפרעות האחרות היו נדירות.
לדברי מילר, לחולים מסוימים היו הסימפטומים הפסיכיאטריים שלהם בעבר הקרוב - תוך שנתיים מאבחון האלצהיימר שלהם - ואילו אצל חלק מהאחרים עברו 10 שנים ויותר.
אך אפילו התסמינים הדחוקים יחסית, לדבריו, יכולים להוות ביטוי מוקדם לדמנציה, מכיוון שהתהליך מתרחש לאורך שנים רבות.
באופן כללי, המחקר מצא כי חולים שסבלו מדיכאון או חרדה אובחנו כחולי אלצהיימר בגיל צעיר מעט יותר.
ואם היו להם שני מצבים פסיכיאטריים, אבחנת הדמנציה שלהם קדמה יותר.
בממוצע, אותם חולים היו צעירים ביותר משלוש שנים באבחון, לעומת אלה ללא היסטוריה של מצבים נפשיים.
ד"ר ג'ון מוריס הוא עמית האקדמיה האמריקאית לנוירולוגיה ומנהל המרכז לחקר מחלת אלצהיימר נייט בבית הספר לרפואה באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס.
הוא הסכים שתסמיני בריאות הנפש יכולים להוות אינדיקטור מוקדם לדמנציה, אך אמר שקשה להיות בטוחים.
מוריס הצביע על מחקר שנערך לאחרונה על אנשים שיש להם סמנים ביולוגיים של אלצהיימר במוח, אך עדיין לא פיתחו דמנציה.
לדבריו, המחקר מצא מעט עדויות לכך שדיכאון התפתח בשלב מוקדם יותר מהשלב הסופי של אלצהיימר "פרה-קליני", כאשר אנשים "עברו לדמנציה".
מוריס, שלא היה מעורב במחקר החדש, אמר כי אחד מחוזקותיו הוא הכללת מצבים פסיכיאטריים פרט לדיכאון.
אבל יש שאלות שלא נענו.
ראשית, אמר מוריס, יתכן שאנשים עם דיכאון או חרדה לא פיתחו דמנציה מוקדם יותר, אלא רק פנו לטיפול רפואי מוקדם יותר.
לא ברור גם האם יש תפקיד כלשהו לתרופות, אמר מוריס.
האם ייתכן שחלק מהמטופלים עם תסמינים פסיכיאטריים קיבלו תרופות שהחמירו את בעיות הזיכרון והחשיבה שלהם, והובילו לאבחון מוקדם יותר של אלצהיימר?
מילר הסכים שנשאר הרבה מה ללמוד.
"מחקר זה מעלה יותר שאלות מאשר תשובות," אמר.
מילר גם הדגיש כי אנשים מבוגרים שמפתחים דיכאון או תסמיני חרדה לא צריכים להניח שהם בדרך לדמנציה.
הפרעות אלו שכיחות, ויש להן סיבות שונות.
מוריס אמר שהוא לא חושב שדיכאון או חרדה אצל אדם מבוגר מספיקים כדי להצדיק הערכה לדמנציה אפשרית.
"מה שמצדיק הערכה קוגניטיבית הוא האם אדם, עם או בלי דיכאון, חווה ירידה מרמות זיכרון ויכולות חשיבה שהושגו בעבר, וירידה זו מתחילה להשפיע לרעה על יכולתם לבצע פעילויות רגילות", אמר.
