איני מבין רבות בעניני צבא.
הבנתי מוגבלת לתחום ההיסטוריה, הספרות והסוציולוגיה.
למרות זאת, אאזור אומץ ואקבע עובדה : לעם הנצח יש זיכרון קצר.
נשאלת השאלה - האם היעדר הזיכרון פוגע בנו דווקא בענייני הביטחון הכה מקודשים לנו ?
ישראל סובלת מדלדול חינוכי בתחומי הספרות, המקרא, וההיסטוריה המקשה על תיווך התוצרים האיכותיים של עמנו אל המון קוראי השפה העברית.
העובדה שספרות מופת ומחקר נשכחה מדעת תלמידי בית הספר העוברים במסללת מערכת החינוך הממלכתית וההופכים לעורכי דין, עיתונאים, אקדמאים, ואנשי שירות מדינה, משפיעה על כולנו שכן אותו הנוער 'שלא ידע את יוסף', הופך למקבל ההחלטות שחיי נשינו, טפינו וזקנינו תלויים בו.
במידה מסוימת כולנו יצרנו את הביביזם הרופס הנוח והשליט.
ועתה כולנו מוצאים עצמנו מתקשים להתקדם מתוך שליחות אל אתגרים לאומיים חיוביים.
מכינות קדם-צבאיות, ומפעלי שנת השירות הברוכים לא יכולים לכסות בשנה אחת מסך בערות בן כבר כמה עשורים השולט בשורות הפוליטיקה והתרבות.
תהיה רמת הבורות אשר תהיה, דבר אחד לא ניתן לקחת מהנוער העברי - אהבה תמימה לעמו, לארצו, ולמולדתו.
תחושת פטריוטיזם שבמידה ותצורף לה ידיעת העם והארץ בהכוונה המיוסדת על התנסות, התמסרות וחוויה - הרי שאין דבר שיכול לעמוד למולנו בשעות האמת.
הקשר לביטחון
סוציולוג צעיר פעם העיר לי בדירתו שבירושלים כי הכשל החינוכי בישראל טמון בניסיון להטמיע את מחשבת 'אחד-העם' על 'תרבות עברית' בלא לאומיות השואבת ממקורות המשפט והספרות הדתית.
כשל שעל שורשיו עמד ברוך קורצוויל בספרו המונומנטלי 'ספרותנו החדשה - המשך או מהפכה?" כשתהה האם אחד-העם לא היה למעשה מחנך תרבותי-חילוני בסגנון גרמניה הצעירה.
לבסוף מלבד הציונות הדתית אף אחד לא בנה מעולם מודל חלופי לחזון אחד-העם שנזנח כבר בשלהי שנות החמישים.
החינוך קשור גם בביטחון.
כיום הנוער הישראלי מביט ורואה חולשה איומה למול האויב הערבי, חולשה שאינו יודע לבטא במילים ראויות אלמלא דתי-ציוני הוא.
כל כמה שנים קורים אירועי דמים בארץ המשבשים את מהלך חיינו. ברור שמצבנו טוב מ-48 או 73, אך עד מתי?.
הזיכרון הקצר המיוצר כאן באולפני החדשות משכיח מאיתנו כי לפני 4 שנים מדינת ישראל עלתה בלהבות.
יישובי הגליל היהודים (משגב) נשרפו בזה אחר זה, חיפה הייתה לזירת אש, ירושלים טרם התעשתה במלואה מהנזק האקולוגי, וגם באזורים שונים בנגב ובשפלה חווינו על בשרנו אינתיפאדת אש.
לא אתייחס לחולי הנפש (בפראפרזה לקישון) בתקשורת שדיברו על "גל החום", אף שבפועל השריפות התרחשו בחודשי הסתיו ובאזורים ברורים.
המענה היחיד לפרצי האלימות שהפכו לנורמה כל כמה שנים ושעתה מלווים גם בתזמורת חמאסית - שכל כולה אי הכרה בזכותם הריבונית של היהודים בארצם
היא החדרת אימה קשה בלב המבקשים להרע ליהודים באדמתם.
אין זה אומר כי הארץ תשקוט - אך זהו הפיתרון החינוכי והמוסרי עבור היהודים.
המילה הלעוסה, המעושה - "הרתעה" מקבלת משמעות אך ורק כשמבצעים פעילות אקראיות ולעתים בלתי הגיוניות המחדירות אימה, בעתה, ורעד של ממש בלב האויב אשר יודע כי כל הרמת ראש תיענה בגירוש משפחתו או במפגש שלו עצמו עם העולם הבא.
האיום האמיתי מול המבקשים לשלול את מדינת ישראל - הוא הגירוש מהאדמה או מהעולם.
ממשלת ישראל ומערכת הביטחון חייבות ליישם בשטח גירוש פורעים ומשפחותיהם תוך נקיטת יד אכזרית כלפי הדרגים הבינוניים בחמאס למען יראו וייראו.
על מנת להחדיר את האימה ביתר שאת גירוש שכזה חייב להתבצע באקראיות מוחלטת.
מדובר באקט חינוכי - אם לא נחנך את עצמנו להיות יהודים - לפחות נוכל לחנך את הערבים להכיר בקיומנו כאן.
ובמצבי חירום כמו אלה, אף לכלול אזרחים אשר ביצעו פשעי שנאה על רקע לאומני באחיהם היהודים.
אני מניח שלו גנדי, רפאל איתן או ישראל גלילי היו מסתובבים ביננו הם היו מסכימים עם לפחות חצי מדבריי - מצד שני, מישהו פה בכלל יודע מי אלה מלבד שמות של רחובות תחת טילים?
מצד שני ברור שבטוווח הארוך אנחנו ממשיכים לכבות שריפות כבר 141 שנים.
יש רק פתרון אחד לסכסוך הזה - העברת אוכלוסיות.
לתגובות: [email protected]
