צריך להתכונן ולהתרגל: התקשורת באמריקה לראשונה מאז 1948, כבר לא בצד של היהודים

התקשורת האמריקנית החלה להקצין שמאלה בענייני פנים וחוץ במהלך מלחמת ויאטנם אך בלי שמגמה זו משפיעה על יחס אולפני החדשות האמריקניים למדינת ישראל.

 

בשנות ויאטנם הידועות לשמצה לא רק תחנות הטלוויזיה והרדיו פנו לעמדה ביקורתית כלפי הממשל האמריקני ולהזדהות גוברת עם עמדות 'פרוגרסיביות', אלא גם האקדמיה והצעירים שבקמפוסים פנו לעמדות מרקסיסטיות/סוציאליסטיות וביקורתיות כלפי האתוס האמריקני ככלל ותרבות המערב על מופעיה השונים.

בשנים אלה של השמאלת האינטליגנציה והבירוקרטיה האמריקנית, על רקע שיאה של מלחמת ויאטנם, מדינת ישראל אף היא הגיעה לשיא או שניים - שיא תהילתה העולמית.

הימים שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יוה"כ, כשמשה דיין וגולדה מאיר הפכו פחות או יותר לאייקונים עולמיים, ומדינת ישראל הקטנה הפכה לגורם משמעותי במשחק הבין-מעצמתי.

בדיוק אז החלו תועמלני השמאל (היהודיים גם) והערבים לספר על "העם" הפלשתינאי ועל כך שהיהודים שרק לפני 20 שנה היו הקורבן - הפכו למקריבי הקורבנות.

עמדות אנטי-ישראליות (מהם אפילו ז'אן פול סארטר התנער) המאשימות את ישראל בקולוניאליזם השתלבו היטב בתיאוריית המעמדות הניאו-מרקסיסטית הביקורתית הגורסת חלוקת לאומים לפי מדרגים, וגם בתיאוריית הכוח של מישל פוקו הגורסת פעולות על יסוד השפעה כוחנית בלא ערך של אמת להן.  תיאוריות אלה, המבטלות את היכולת של היהודי המערבי לטעון לצדק כלשהו, תפסו מקום חשוב באקדמיה והפכו בעיני האינטלקטואליים דה-לה-שמעטא את לוח השחמט הגיאו-פוליטי למשחק כוח ומעמדות המתבטא בהנכחת שפה וזהות באמצעות ייצוג - על פני דיאלוג באמצעות קווים רעיוניים או כלכליים משותפים.

בתוך כך, העמדות הביקורתיות כלפי ישראל שזכו לביטוי בשוליים השמאליים של התקשורת האמריקנית הלא-ממסדית ובתקשורת האירופאית - זכו להתעלמות בממסד התקשורתי האמריקני, למעט הבלחה כזו או אחרת בזמן מלחמת לבנון הראשונה.

עם זאת, הטענות המרכזית של השמאל הלבן-החדש במערב שעימה נאלצת ישראל להתמודד עד ימינו הינן.

1. כל שפה ותרבות הן בהכרח אופן של מימוש כוח.
2. אומות המערב הלבנות (ביניהם ישראל) השתמשו בצורות שונות של שפה ותרבות כדי לנשל ולדכא פוליטית (בעיקר באמצעות נשק יום הדין - הקפיטליזם כמובן) ולהשיג שליטה, על עמים ילידיים - ביניהם כמובן הפלשתינאים תוך ניצולם ודיכויים.

בשנים אלה (1967-1973) הרבתה העיתונות הישראלית להביא לקורא ההדיוט ידיעות מבהילות על כך ש"ישראל מאבדת את המלחמה בקמפוסים בארה"ב", אך גם אם בשעתו מרבית הצעירים בקמפוסים היו מהפכנים שמאלניים בשנות הקולג' הצעירות, הרי שכאשר הגיעו לעמדות כוח רובם זנחו במידה רבה את האידאיליזם הפרו-ערבי בעבור המציאות הפרגמטית והריאל-פוליטית, ועשו זאת תוך ביטוי עמדה פרו-ישראלית שנמשכה עד ימינו ושהפכה לסטנדרט ברשתות החדשות והטלוויזיה האמריקנית.

הבעיה שנוצרה בשנים האחרונות היא - שאין יותר ריאל-פוליטיק באמריקה.

הבוסים הם למעשה אידאולוגיים רדיקליים שיושבים באולפני חדשות וחושבים שמה שכתוב ב-New Yorker או במאמר האחרון של ג'ודית באטלר יכול להיות מתורגם למדיניות פוליטית וכלכלית - בקיצור, להיפים אין יותר יאפים לסמוך עליהם - אין לאן לחזור, במילים אחרות הבורגנות האמריקנית כבר איבדה את הראש.

המפנה - ברק חוסיין אובמה

ברק אובמה הוא הנשיא שהפך את התמיכה בישראל לנושא מפלגתי .

קרי לנושא סביבו מתאחדת בעיקר מפלגה אחת בעוד מפלגה אחרת לא חשה עצמה מחוייבת מעל לכל שיקול פוליטי אליו.

אובמה עשה את הדברים בעדינות, באלגנטיות, לא בכוח, לא בבוטות, הוא העביר את שאלת הגזע למרכז השיח הפוליטי באמריקה, ואגב כך הפך אותה לראי דרכו ארה"ב מתבוננת גם על פוליטיקה עולמית.

במראת הגזע האובמית, ישראל היא אולי שותפה אסטרטגית למטרות פונקציונליות, אך לא ידידת אמת בעלת שותפות גורל.

הרפובליקנים ציינו זאת פעם אחר פעם והטיחו בו האשמות על יחסו העוין ועל הפקרות ישראל לבדה בזירה העולמית.

לאחר שנות אובמה הגיע כמובן הנשיא טראמפ, גדול הידידים של מדינת ישראל בהיסטוריה.

אם אובמה הפך את היחס הקר לישראל לסימן כי מדובר בנושא מפלגתי, יחסו הלוהט של טראמפ הפך את זה כבר לרשמי.

במקביל מפנה בתוך אמריקה

במקביל, ובלי קשר לישראל, שינויים עמוקים בתוך השפה והתרבות האמריקנים הלכו והתחזקו ב-7 השנים החולפות, ואף אחד מהם לא שיחק לטובת תדמיתה של ישראל.

תרבות ה-PC מתודלת פוליטיקת הגזע הפוסט-קולוניאלית החדשה שאוחזת בעולם התאגידים, הפרסום והתרבות האמריקני בו כל חום הוא טוב וכל לבן הוא רע - מייצבת את ישראל כ"מדינה לבנה רעה וחזקה" מול הפלשתינים שהם "עם חום טוב וחלש".

במקביל לתמונה זו, נראה כי השקרים הפתולוגיים והייצוגים המעוותים שהפכו מנת חלקה של התקשורת האמריקנית במהלך מערכת הבחירות לנשיאות ב-2020 מעידים, כי גם לו הייתה אתיקה עיתונאית בארה"ב, ופוליטיקת הגזע והכוח לא הייתה שולטת בשפה התקשורתית האמריקנית, הרי שגם אז ממילא כבר אין על מי ועל מי לסמוך כדי לקבל דיווח אובייקטיבי (ככל הניתן) לציבור האמריקני.

שיהיו לנו בהצלחה.