פרשנות: על המיתולוגיה והתיאולוגיה של התקשורת הישראלית

עלינו לסגת מהאשליה כי התעמולה התקשורתית המנסה לכבוש את התודעה שלנו כאנס סדרתי 'פועלת' כגוף אחד בעל 'ראש'.

 

למעשה מדובר כאן בלפיתת חנק המבוססת על שכפול וסחר בתרבות רקובה ודלוחה של אליטה בורגנית פוסט-תעשייתית העובדת בצורה של יצירת מיתולוגיה וכהונה גואלת.

 

 

רבים נוטים להאשים את התקשורת בצביעות: "את נוהגת בצורה לא שווה ולא הוגנת במקרים דומים" - כך יאשים הנאיבי-לאומי את הדמויות על מסך הטלוויזיה. 

 

"את מאשימה את הקורבן", יטיח במדוזה-לוי ומדוזה-וייס המאבנות את הצופה עם הרמת גבות-הנחש שלהן. 

 

אולם, אותו נאיבי-לאומי לא מבין שהתקשורת היא מערכת כהונה ופולחן ושאין להאשימה בצביעות (חטא), משום שעולמה המוסרי, והפונקציות המיתיות שלו, שונות מהותית מאלה של יתר בני אנוש - אמפירית כך.

 

תפקידה של תקשורת ההמונים ככהונה היא לשמור ולשחזר תמונת עולם - להודיע לנאנסת מתי האונס נבע מהיותה קורבן של 'גברים לבנים' ומתי נבע הוא דווקא מ'לבושה החושפני'.

 

ב'מיתולוגיה' זו ישנו כראוי גם פנתאון שדים - במקרה הישראלי הוא כדלקמן: המתנחל הוא עזאזל, הלאומן הוא השטן, הדתי הוא נחש ארסי. כבכל נראטיב מיתולוגי, אף פה נצרך גיבור (גואל), במקרה זה הוא דומה באופן מפתיע למספר (איש התקשורת) עצמו - ובמידה רבה גם לדמותו של פרסאוס מהמיתולוגיה היוונית.

 

פרסאוס הוא גיבור המציל את הבתולה 'ליברלייה' (העולם הליברלי) מהשדים הנ"ל בעודו רוכב על גלי עדשת ה'הומניזם' הרואה את 'האדם' והמתנגד ל'כפייה' ול'משטור' בתוך אולפני החדשות.

 

 

ג'ורג' הקדוש הישראלי-פוסט-לאומי - מתחיל את מסעו בפרבר הגוש-דני שם הוא נחנך לארכיון באמצעות ימי זכרון ל'דרך רבין' (ולא לרצח רבין), לחללי צה"ל (שהפכו לקורבנות) ולשואה (שכן הגבורה נשמטה)

 

בבגרותו יעבור חניכה במרתפי הבירה של פלורנטין ושפירא ולאחר כן יתפתח לעבר כיכר הפורום תחת מבנה עיריית ת"א.

 

לבסוף יתיישב בוילה או קוטג' בפרבר גוש דני או כבעל נכס הצופה על כולנו ממגדלים המעידים בסמליותם על הניכור העמוק מהקרקע ומהאנשים בה.

 

 

 

 

 

במציאות המייצרת אנשים מורמים שכאלה, התקשורת הופכת לכזו המכשירה כהונה המשמשת כטסיות דם, אשר מרגע שנוצר 'חתך' או 'קרע' במיתולוגיית הקבוצה/האידאולוגיה הרחבה של הגיבורים, אזי כוהני התקשורת אצים ומכסים את הקרע, שמא, המציאות שמחוץ למיתוס שבשדה הפולחן הראוי תחדור פנימה - ואו אז הכתבים עצמם הופכים לגיבורי הגיבורים - למצילי השפיות. 

 

תפקידם הוא ל ש מ ר ולסלף את כל מי שמעז לערער אחר האשליה.  בכך דומים הם לסיינטולוגים, המסבירים כי ראש הכת צודק תמיד ודרכי הכת צודקות למרות כל הסימנים שבחוץ. 

 

לכן הנאיבי-הלאומי, נאנס (או עובר פוגרום) בשל לבושו התרבותי וזו אשמתו, אין פה צביעות – זאת עובדה של מציאות סיינטולוגית...

 

הרי שדרני החדשות, אותן מפלצות מאיימות בדמות המדוזות והכימרות, אמרו ברפטטיביות, על גבי המסך, שהאנס הערבי לא יכל לעמוד בפיתוי הלבוש התרבותי הפרובוקטיבי.

 

כאן כוחן של המפלצות (על המסך, ומעבר לו) – מאיים בתמונת המציאות שלהן (באמצעות הון תרבותי) ומזהיר אותנו שמחיר אי-ההסכמה עימפ הוא גירוש מהמעמדות הגבוהים של החברה - ואובדן היכולת להפוך לחלק ממעמד הכוהנים המיתי המקריב עצמו כמו פרסאוס הגיבור עבור "החלשים" ועבור "ליברלייה".

 

פסיכולוגית: תנועת המלקחיים של החרדה והתשוקה היא כוחה של תקשורת ההמונים על הנאיבי-לאומי הקשור בעבותות תשוקה אל הנרקיסיזם הנאה של מפלצות המסך. 

 

כגיבורה המיתולוגית קליפסו, כך כהן-הדת-על-המסך מהפנט את הנאיבי-לאומי. את האלשיך או את השבתאי, את ההנגבי, המרידור או הבני בגין, לנום "רק עוד לילה אחד" במיטה החמה של הנואפת הגדולה, ניאוף שמתעצמת השפעתו עם כל אקט מיני בין הנאיבי והדימוי העצמי שלו עצמו.

 

את תנועת המלקחיים בין הארוטיקה המכשפת של קליפסו והאימה המשתקת של המדוזות והכימרות, לא יצליח לנצח הנאיבי-לאומי כל עוד לא מבין את תפקידה המיתולוגי של תקשורת ההמונים ואת הכורח להיגמל ממנה במידת הניתן.

 

קשה היה לפספס עובדה זו בעת הפוגרום בלוד ובעכו, ובעת פרעות ואדי ערה ואינתיפאדת הפזורה הבדואית. 

 

המציאות המשיכה להציף עובדות קרות וכואבות החושפות שהמושג 'ישראלי' הוא מושג חסר כל תוקף ממשי.

 

שדו-קיום תמיד מופיע עם כוכבית ובה רשום 'בתנאי שהערבי לא חזק דיו לביזת ושחיטת היהודי'.

 

אולם אורגי המיתוסים לועסים את המציאות ומגישים לכם עיסה מעורבבת מציאות ושקר, בדיה ואמת.

 

הסיבה פשוטה: תקשורת ההמונים בכל ארצות העולם הנה כלי לשימור תודעה מיתולוגית של האליטה האוחזת בעמדות המפתח.

 

זו כבר לא בדיה מהעידנים המרקסיסטיים אלא עובדה אמפירית סטטיסטית הבנויה על הבנת עקרון פארטו ביחס לעמדות כוח בחברה.

 

תפיסה הבנויה על ראייתו של גאטנו מוסקה לפיו החברה מחולקת למעמד שולט ומעמד נשלט כאשר למעמד השולט יש 'תכונות' ומאפיינים הממצבים את מעמדו העליון גם בעיני הנחותים לו - הנשלטים. 

 

גם היריב של פראטו, אנטוניו גרמשי המרקסיסט דיבר על 'הגמוניה' המהווה שליטה שאיננה כוח גרידא אלא דומיננטיות תרבותית. 

 

אם נרכיב משקפי סוציולוג נראה קבוצה ישראלית מצומצמת, אותה אליטה, ברובה אשכנזית, בגילאים 40-80, בעלת הכנסה המשייכת אותה לעשירון ה-9 וה-10 אוחזת ברוב עמדות המפתח בשוק הכלכלי וגם בחברה ובכך עמדות כגון ניהול מוסדות ציבוריים, תפקידי מפתח בביורוקרטיה (למעלה מניהול זוטר) ועוד. 

 

דוגמה חביבה עלי היא הנהלת בתי ספר – לכו וראו מה דינם של מנהלים 'יוקרתיים' מהגוש שבגוש דן, הקוראים לסרבנות לעומת מנהל נאיבי-לאומי מרעננה שהתגונן מפני פוגרום. 

 

תקשורת-ההמונים מורכבת מן הקבוצה הזאת, היא מאגר השכפולים המתקראים כתבים ועולם הערכים שלה הוא עולם הערכים שלהם, מבנה האישיות האידיאלי של הקבוצה הזאת – אותו 'יורה בוכה' בעבר שנותר ממנו 'בוכה' דפטיסט, אותו 'שיח לוחמים' שנותר ממנו רק 'השיח' – הוא האידיאל, 'דמות', הכתב.

 

לתגובות: talkopel1@gmail.com