פרשנות: כך בנט פירק את נתניהו לרסיסים - על תיאוריית "החץ-המשולש"

מה מחבר בין פרופ' יוסף נדבה ז"ל (ליכוד), השר לשעבר דוד לוי (ליכוד), וח"כ אריאל קלנר (ליכוד)?.

הקוטביות הדורית והסוציו-תרבותית, לא מנעה משלושת האישים לשמש כצלעות בחץ-המשולש אשר ניהל את מדינת ישראל בעשורים החולפים.

איש איש, בתורו, פעל כצלע בטריו שנוצר ערב הבחירות לכנסת השישית (1965) בידי מנחם בגין (גח"ל) במטרה למוטט לחלוטין את הגמוניית מפא"י.

לעליית ונפילת צלעות החץ-המשולש שניהל את מדינתנו בעשורים החולפים - מוקדש מאמרי.

בכל 55 שנות קיומו, מעולם לא הצליח המחנה הלאומי (שנוצר עם התאחדות חירות והליברלים) על שלושת אגפיו (1. המנהיגות הרוויזיוניסטית, 2. בירוקרטיית המעמד הבינוני/מזרחים, ו-3. האליטה התיישבותית-דתית) לייצר מכנה המחבר לחזון גוף אחד הכולל את שלל מרכיביו.

למעשה בצורה מרשימה ביותר, הקונסטרוקט ההיסטורי קם ונפל על קוצו של "מנהיג" (בגין, שמיר, שרון, נתניהו) שדמותו הלחימה יחדיו את:  

1. ערכי המנהיגות ההיסטורית-לאומית
2. הערים/השכונות - המעמד בינוני
3. הדתיים לאומיים

היסודות הללו חלקו שפה שהתבססה על: 

א. עמדות טריטוריאליות בשאלת א"י (שגם בה החלו להתערער מוסכמות בעשורים החולפים)

ב. סיסמאות משותפות כ"ממלכתיות", "מסורת", "לאומיות", "חירות והדר", ו"שלטון החוק".

ג. שאיפה להגמוניה לאומית - שלטון.

מכנה נוסחאות זה היה מוצלח דיו לשמר את צלעות המשולש מחוברות (בין אם בקואליציה או באופוזיציה) עד לא מזמן.

מנחם בגין - 'מעתיק' החץ-המשולש

מנחם בגין לא הגה את הטריו 'יש מאין' - למעשה הוא עבד לפי מודל עסקי של - "הבט בהצלחת המתחרה - והעתק".

לאחר שזכה ללגיטימציה ציבורית באמצעות ישיבה בממשלת הליכוד הלאומי (1967-1970) וצירוף גנרלים כעזר ויצמן, אברהם יפה, ואריאל שרון - הוא החל להעתיק 'חלוקת עבודה' משולשת שהתקיימה מזה שנים בתנועת הפועלים (למעשה עד 1977).

הציונות-הסוציאליסטית פעלה כחץ-משולש בה שימשו שלוש צלעות

1. צלע המנהיגות ההיסטורית - דוגמת: בן-גוריון, שרת, אשכול, בן-אהרן, חזן, יערי, טבנקין ארן, שפרינצק.

2. צלע האפראצ'קים (עסקני צמרת - חלקם מוכשרים ביותר) - דוגמת: פנחס ספיר, אברהם עופר, יוסף אלמוגי ואחרים.

3. הצלע ההתיישבותי-חלוצי: שמייצגיו המובהקים בתנועת המושבים ובתנועות הקיבוציות - היו אישים רבי תהילה כישראל גלילי, משה דיין, יגאל אלון, ואחרים (שלפחות הקיבוצניקים ביניהם -  עד מלחמת ששת הימים - היו נתונים למרות דור מייסדים אידאולוגי של ההנהגה ההיסטורית).

המשולש העניק לתנועת הפועלים כוח לבצע מעבר 'מיישוב למדינה", מ'חלוציות לממלכתיות', באמצעות היגיון-מנחה רב תכליתי שכינה הסוציולוג המנוח דן הורביץ כ"שמרנות דינמית".

למרות היריבות הפנים-היסטורית העזה שבין האגפים, הרי שהתנועה - ותהיי המנהיגות אשר תהיי - פעלה כ'חץ' בעל סיפר מלוכד שלמרות שנאות-פנימיות עזות (מפ"ם ורפ"י) (אנשי אשכול ואנשי בן-גוריון), והתפצלויות דרמטיות, (אחדות העבודה ממפ"ם, רפ"י ממפא"י), הרי שהשלד הארגוני וההגיון הרעיוני המשותף שקיים צלח את המעבר מ'ישוב למדינה' והחזיק בהגאי מוסדות הציונות המדינית בין השנים 1930 ל-1977.

המשולש הצליח לשלב במשך 29 שנותיה הראשונית של המדינה את כל מרכיבי ההגמוניה של האליטה המנהיגותית-אידאית-התיישבותית שפעלה כחץ המחולק ל-

1. אליטה פוליטית-רעיונית
2. מערך בירוקרטי
3. ואליטה מגשימה

בקיצור "אליטה משרתת".

מנחם בגין החל כזכור לנסות ולייצר משולש משל עצמו ב-1965 , משולש בו הוא עצמו נועד לשמש כחץ.

'ברית הדפוקים'

מגרעת החץ הבגיניסטי היתה שמשולש הקלנרים (הדתיים), הדוד-לוים ("המזרחים"), וה"אצ"לניקים" (הרוויזיוניסטים) היה מראשיתו משולש וובריאני - קרי, הוא התבסס על כריזמת המנהיג.

אין זה אומר שלא היה ביסוד המשולש היגיון, ערכים, או שותפות-דרך, אלא שבנסיבות ההיסטוריות זה היה האופן בו הנהגת הרוויזיוניזם זכתה בהגאי השלטון - דפוסי פעולתה מאז לא השתנו רבות.

במילים אחרות: החץ נולד וצמח בצלם מנהיגות פרסונלית-כריזמטית שטוותה חוט מקשר בין צלעות משולש של רוויזיוניסטים ותיקים ולוחמי מחתרות כאיתן לבני ויוסף נדבה, פעילי שכונות משופשים כדוד לוי, ו'דור הכיפות הסרוגות' בציונות-הדתית.

האליטה המנהיגותית העניקה לבירוקרטים ג'ובים (רק לא ליד כס המשפט), פנסיות תקציביות, ותנאי חיים כמו גם הון-תרבותי כזה או אחר שהתבטא בעלייה בסולם הדרגות החברתית (ע"ע פה ושם בארץ ישראל של עמוס עוז).

ותיקי אצ"ל (בגין), לח"י (שמיר), המושבים/ליברלים (שרון) ואנשי א"י השלמה הבטיחו לעצמם את המנהיגות הלאומית-שמרנית.

ולאליטה ההתיישבותית הציונית-דתית נוסף לא רק מקום של כבוד בשולחן קבלת ההחלטות, אלא אשרור בפועל - להיותה יורשתה הכשרה של א"י החלוצית.

ושלום על ישראל.

ואכן מאז 1977, ב-72% מהזמן בראש הנהגת המדינה עמד אחד מ-4 אנשי המחנה הלאומי. (אלו שלא היו מהמחנה הם: אולמרט - 3, רבין 3, פרס 3, ברק 1.5, שרון שאחרי המפנה 2, גם כאן מדובר בכמעט חצי מהזמן בבנים ש''ערקו'').

ואכן החץ-המשולש בימין המורכב מ-

1. אליטה מנהיגותית-"אידאולוגית" : בגין, שמיר, שרון, נתניהו (שבצילה ותיקי מחתרות, שהוחלפו בידי נסיכים שהתבררו כבירוקרטים)
2. בירוקרטיה עסקנית בדרגים כאלה ואחרים: שטרית, חיים כץ, שלום, קצב, וכיום רגב ואחרים (אבוי רובם מזרחים - למי אכפת?).
3. אליטה התיישבותית-משרתת: בני הציונות-הדתית.

בשונה מבתנועת הפועלים, הקונסטרוקט שיצר בגין, וירשו ממשיכיו, לא פעל מתוך 'שמרנות דינמית' (שבעצמה נטעה את זרעי דעיכת ההגמוניה הפועלית בשנות ה-60) אלא מתוך מה שדוד בן-גוריון כינה - "ציונות המלל".

קרי, חץ שבאמצעות מושגי יסוד, ה'מופנמים' דרך רטוריקת המנהיג הכריזמטי, צלעותיו מתחברות ומנווטים ציריו של המחנה הנהנה מיתרון דמוגרפי מובהק (מאז 1977) - אף אם מנחיתות כרונית בשדות אחרים.

במקביל, בתנועת הליכוד צמחו פרלמנטרים מרשימים אחרים, כלוין, שטייניץ, ישראל כץ, ואף גנרלים מרשימים כאיציק מרדכי, בוגי יעלון (עזב), שאול מופז (עזב), יואב גלנט, וביטחוניסט כאבי דיכטר.

אך השלד הסוציו-פוליטי האלקטורלי נותר כשהיה, עם היגיון פעולה זהה, ותוך שהוא זוכה לגיבוי קואליציוני מסורתי של 12-20 מנדטים חרדיים (מלבד ש"ס שערקה לממשלת רבין ב-1992).

למרות עמידתו על חץ-פרסונלי, הרי שמלבד ההתנתקות (להלן), ועד נפתלי בנט, המשולש הגשים את מרבית מטרות הצלעות השותפות לו.

מנוע המנהיגות 

שלושה מארבעה מנהיגי הימין ב-55 השנים החולפות סבלו מפגמים הברורים לכל היסטוריון.

מלבד שמיר עצמו, לכולם הייתה משותפת ההנהגה הכריזמטית כאבן-היסוד ללגיטימציה מהם נהנו במרכזי הליכוד מאז ראשית מלחמת התרבות של 1974.

בהיותם סימבולים המאששים את "מעבר ההגמוניה" מן השמאל לימין, (וקל-וחומר במעמדם כשומרי סף לאומיים-טריטוריאליים בפוליטיקה הישראלית בין 1974-2009) התאפשרה להם גם שליטה כמעט מוחלטת בצלעות המשולש.

בשפה פשוטה: הם הפכו לדבק המאחד שעל כתפיהם רבצה אחריות מרובעת.

1. להנהיג את מדינת ישראל.
2. להנהיג את המחנה הלאומי
3. להנהיג את הליכוד
4. להוות אקוויליבריום המאזן בין שלוש הצלעות במחנה פנימה.

ריבוי המשימות שטמנה בתוכה המנהיגות הלאומית של ראשי הליכוד הגיעה עם יתרון אסטרטגי משמעותי - המנהיג היה כאמור "הדבק המאחד" של הצלעות.

ואכן, פוזיציה זו נוצלה עד תומה באמצעות הפרת הבטחות סדרתית בכמעט כל נושא פוליטי-רעיוני תחת השמיים, עד קצת הגבול, תוך חוסר-חשש מההשלכות, שכן תלות צלעות המשולש ה"סכיזופרני" - בחץ המכייל היתה כמעט מוחלטת.

בעוד ההנהגה האידאולוגית-כריזמטית היוותה אקוויליבריום, צמד הצלעות, התקשו לערער אחריה מלבד בפעם אחת - הגירוש מחבל עזה - שהיווה ערעור כה יסודי על הרזון-דאטה של אחת הצלעות, עד שהוביל להקמת קדימה כמובן מבית ולשיבת נתניהו להנהגת הליכוד.

מ"לא נאפשר בסיסי טרור ערבי בא"י" של בגין - שהפך למסמך האוטונומיה, "לא נשב עם אש"ף" של שמיר שהפך לועידת מדריד, וכלה בהבטחות נתניהו לבלימת אוסלו שהפכו להסכם וואי, או ל"הקרסת חמאס" שלא קרתה מעולם, ועד "דין נצרים כדין תל-אביב" שנגמר בגוש קטיף.

בין אם ההבטחה קוימה או לא, ליבת הקונסטרוקציה הבגניסטית של החץ-המשולש הנתון לגחמת המנהיג הפועל דרך חלוקת גזרים ומקלות לצלעות ההתיישבותיות והמזרחיות-מסורתיות נותרה עד היום בתוקף.

ו"העיקר לא שמאל/מדינה פלשתינאית/נסיגות".

הציר שהחריב את המשולש

בנימין נתניהו לקח את שיטת הגזרים והמקלות בא משתמש החץ לשימור צלעות המשולש עד מחוזות מרחיקי לכת שאפילו בגין עם "הקיבוצים והבריכות" יכל לחלום עליהן.

הוא צלח לייצר מנהיגות כריזמטית המבוססת על וקטור דיפלומטי וכלכלי מוצלח ביותר - תוך הבנה כי התעמקות והתעסקות בענייני פנים מעיקים - הבוערים במיוחד לחלקים בצלע הדתית-לאומית - לא תעלה לו ביוקר רב, זאת, כל עוד הוא מצליח לשמר הצלחות מוכחות ברמת במדיניות החוץ והכלכלה, ועל תדמיתו כאקוויליבריום כריזמטי של המחנה הלאומי עבור הצלע המזרחית-מעמד בינוני השנייה.

השוני עתה היה - שבנט, כאחת הצלעות, זיהה את הריפיון בסוגיות יסוד אלו והבין כי הדגשתם (לאור ציד המכשפות נגד נתניהו) תספיק לפרק את אחת מצלעות המשולש מבפנים, למוטט את סמכות האקוויליבריום המאזן, וזאת גם בלי ששאלת עתיד א"י תונח על הכף כפי שהתרחש ב-2005.

נפתלי בנט אינו טיפש, הוא השכיל להבין שכדי להנהיג מחנה לאומי, אסור לספר למשולש סיפור החורג מסיסמאות - שכן מלבד מנהיגות כריזמטית, סירוב למדינה פלשתינאית (שגם הוא נשחק), ורגש ציוני-לאומי בריא, אין למחנה שום אמת-מידה מאחדת דוגמת זו שהייתה לשמרנות הדינמית של החץ-המשולש של מחנה הפועלי.

לכן מה שיחזיק את החץ-המשולש בתנועה, אינו מה שהמנהיג יעשה או יאמר, אלא עצם היותו הוא עצמו (למעט 6.5 שנות שמיר ב'שנות התיקו' שהיוו למעשה ימי שיא במלחמת התרבות הישראלית).

בנט הבין שכדי לשחק בליגה של הגדולים עליו לפרק את המשולש באמצעות חיקוי הפרקטיקות (הפרת הבטחות בוטה) של הציר היסודי (המנהיג הכריזמטי) שכונן את המשולש עצמו - וזאת על ידי נטילת הצלע המחזיקה אותו עומד.

בכנות? אין זה לא סביר שמחרתיים בנט יאבד את הקריירה הפוליטית שלו - אך ברמה הטקטית - מדובר בשח-מט אלגנטי.

למעשה, את הפוטש שבגין עשה לותיקי המחתרות עם הכתרת דיין וויצמן לתיקים הבכירים - עשה עתה בנט בצורה מורבידית בהרבה למחנה כולו.

הבנתו שכדי לייצר משולש משל עצמו, עליו לשמוט את היותו צלע, ובמקביל לערער אחר האקוויליבריום העומד ביסוד המשולש - המנהיג עצמו - היא תופעה שטרם נראתה במחנה הלאומי.

עתה, אלמלא יצליח לפרק את הליכוד בתהליך הדרגתי שיצריך התאחדות עם סער, בנט ייזכר בעיני מרכיבי המשולש כדמות עלובה במיוחד - מעין ג'יימס השני חולף ונשכח שסולק במהירות לאחר 28 שנות צ'ארלס השני.

מבחינת הסוציולוגיה-הפוליטית, בנט אימץ את תורת השקר של כל מנהיגי הליכוד לפניו (שמיר היה הישר שבהם כמובן), שכולם - מלבד שרון - הונו בכחש למען שימור החץ-המשולש בשלטון, אחדות המחנה, וברקע נסיבות היסטוריות במסגרתן נווטה ספינת הציונות המדינית.

לכן, יש בהחלט יסוד סביר לומר כי בנט מתכנן כבר את "קדימה 2" כדברי עקיבא ביגמן.

לסיום,

במהלך אימוץ שיטת החץ-המשולש נתניהו תמרן וזלזל אנושות ביריביו מבית ומחוץ ובכך החליש את אחת מצלעותיו.

אישים מוכשרים כסער (שותף מבית) ובנט (שותף מחוץ), "נאלצו" להקים ממשלה בלעדיו - לגבי יחסיו עם ליברמן? אינני פסיכולוג או בלש.

במהלך 12 שנים אלה, חיסול 'מפלגת העבודה' לא חיסל מרכז כובד סוציו-תרבותי של מצביעי "אמת" שעבר "מרכזה" ללפיד, או לגנץ - ואף לא סיכן את שליטתם במוקדי מפתח, או את הכוח של המוקדים הללו עצמם.

תופעות אלה, תוצר של מערכת משפט רקובה, שבלעדיהם התופעה האלקטורלית ששמה נפתלי בנט לכתחילה לא הייתה נוצרת, מבטאים תנועת פאנזר שחיסלה חץ-משולש שפעל כאן מאז 1965.

אין כאן שיתוף פעולה של בנט ומנדלבליט, יש כאן פשוט ניצול של חולשת נתניהו שזלזל בצלע מבית, ולא הבין שמערכת המשפט היא לא רק אויבת הדמוקרטיה בישראל, אלא גם השלטון עצמו.

בנט ""בוגד"" במובן אחד בלבד - הוא פירק את החץ-המשולש לחלוטין - יותר משכל פרקליט מדינה יכל לחלום עליו.

אפילו 'הישג' של נתניהו כפירור מפלגת העבודה (לו גם המציאות הפוליטית הפוסט אוסלואית סייעה) לא בהכרח חיזק את הליכוד. אלא הביא לא מעט מצביעי מרכז-שמאל לעמדות ימניות בשאלות טריטוריאליות הרבה מאלה שהחזיקו הוריהם, מצביעי העבודה, של שנות ה-90 - בחיק לפיד או סער.

וכך, לאחר 12 שנים בשלטון נוצרה ההזדמנות ללפיד (איש מרכז), לסער, ולבנט, להוכיח שמלבד סימבוליזם ומילים כ"ממלכתיות" הרי אף הם יכולים לעמוד מנגד בעוד הפרקליטות, הקרנות, המסתננים, עושים בארצנו כבשלהם - בדיוק כפי שנתניהו עשה.

מאידך, אין ספק שאלמלא ישוב נתניהו לשלטון בקרוב - תם עידן.