סיפור גדול מהחיים: ג'ו זבולוני 'קפטן ישראל' נחשף לראשונה בראיון בלעדי

ג'ו זבולוני הוא אחד הישראלים המשפיעים בעולם.

מגוון פעילויותיו בעשור החולף ובדף הפייסבוק שלו שנמצא בטופ 3 לצד ראש הממשלה לשעבר נתניהו, ויואב 'הצל' אליאסי מוכיחים זאת. 

אך עד היום זבולוני במידה מסקרנת נותר כחידה.

בכנות, מערכת היברו-ניוז היושבת בלוס אנג'לס לא הייתה הגוף הראשון לבקש ראיון זה.

ובכל זאת היא קיבלה אותו. אולי עדות לחשיבות שמייחס ג'ו לקשר הישראלי-אמריקאי.

ראשית אפשר לומר שהאדם שאמריקאים מכנים כקפטן ישראל הוא מפעל של איש אחד.

פעילות חברתית, נדבנית, והסברתית ענפה שמאחוריה אדם שעד היום שמר את הקלפים קרוב לחזה.

ושעוקביו לא ידעו רבות על עשייתו יוצאת הדופן (מאחורי הקלעים...) למען מדינת ישראל וארה"ב ושימור יחסי המדינות.

עכשיו, הוא מתפנה לחזור לשגרה, לאחר שבנה את חדר המצב ששימש את אלפי הכבאים ואנשי הרפואה והחילוץ שהגיעו לאזור האסון הקשה בפלורידה, והגיש עשרות אלפי ארוחות חמות, ובנה מרכז חם עבור משפחות הנעדרים, הקהילה היהודית, ומשלחת צה"ל בסרפסייד הוא נחשף לראשונה ומדבר על עצמו.

עם דסנטיס מימין, ונתניהו משמאל

נראה כי אין דבר המתאר את עשייתו של זבולוני יותר מהסרטון הבא

עכשיו לאחר שראיתם את הבחור בפעולה.

אל תתנו לתדמית החזקה של 'קפטן ישראל' להטעות.

מאחוריה מסתתרת נפש רגישה עם לב רחב מגדר הרגיל. 

הילד שגדל בירושלים, למד בגימנסיה העברית, העריץ את יוני נתניהו, חווה דברים לא פשוטים לפני שהפך לפוסטר של חלום אמריקאי של 'להצליח בענק'.

בדרך להפיכתו לאיש עסקים הפועל בכל רחבי ארה"ב, ולמסבירן הנמצא במרחק שיחת טלפון ממקבלי ההחלטות הגדולים שרובנו נפגוש רק דרך המסך, עבר זבולוני קשיים עד להגיע לפגישות עם בנימין נתניהו ("איני איש ליכוד, אך נתניהו הוא ללא ספק המנהיג הראוי לעם ישראל"), ולידידות אישית עם הדבר החם באמריקה, מושל פלורידה רון דסנטיס (טסו יחד במשלחת פלורידה-ישראל), בדרך להפיכתו למנהיג הקהילה הישראלית במיאמי, ויש יאמרו באמריקה.

את נעוריו העביר בצל מחלה קשה בה נאבקה אמו ז"ל, וקשיי הסתגלות באמריקה ("צחצחתי שיניים במקדונלדס, וישנתי בסטיישן) אך הוא יצא ענק וכעוף החול הגשים חלום ישראלי-אמריקאי שהוא נחוש לעשות הכל כדי להילחם ולשמור עליו.

עם ארגון Strong For Surfside שהקים וסייע לאלפי אנשי כוחות החילוץ ואלפי בני המשפחות הדואגות בחודש האחרון

"סירבתי להתראיין אך אני חייב לעוקבים שלי שכל הזמן שואלים ורוצים לדעת "מי אתה, מה אתה", ואני בקושי מדבר על עצמי ולא משתמש בפייסבוק לקדם עסקים. אני מפוקס במטרה  - אהבת ישראל, הסברה והשותפות בין ארה"ב וישראל. לא רציתי להפוך את הדף לעסקי. זה לא הסטייל שלי. אבל כשאנשים מתעניינים אני חייב להם את זה".

"לתת את מה שלנו לא היה"

ג'ו לפני שנדבר עסקים, ועל ההצלחה האישית, מאיפה בא רגש השליחות הזה?

"השליחות החלה ב-2009 כשהקמתי את "שמחה לילדים", למען ילדים חולי סרטן. מאז שאמא נפטרה רציתי להעניק למשפחות המתמודדות עם מציאות לא קלה". 

"אני את הילדות איבדתי. כולנו איבדנו אותה. אמא היתה חולה מאוד ובמקום להנות מדברים של ילדים נאלצתי לעזור בכלכלת הבית, להתעסק בתרופות, בכאבים, ובבתי חולים ובקשיים הכלכליים הנלווים". 

"למשפחה היה חלום, ללכת לדיסני אך המחלה והקשיים ובלי עמותה שדאגה לטיול, ועם בית בעל המון כבוד-עצמי לא התאפשר. אמא לא נתנה עמותה להיכנס לתת אוכל לילדים. וכשבאו אמרה "בשום פנים ואופן, אך אחד לא יעשה במקומי". ובמעט כוחות שהיו היתה מכינה אורז עם אפונה ועושה את הארוחה עם כל הכאבים וההורדה במשקל. בתור ילד אני רוצה להגיד לך שסבלנו המון יום-יום". 

"והיה לי חלום. יום אחד להיות עשיר, לתת בחזרה למשפחות שעוברות את אותו הדבר. יום אחד כשתהיה אפשרות לתת מעט שמחה ואושר למשפחות שעוברות את זה. וזה קרה ב-2009 כשהכרתי איש ענק בשם אברהם עטר שהקים את עמותת 'להושיט יד' ויחד תכננו את הטיול לארה"ב. הגעתי לארץ, הכרתי את הילדים בתל השומר, הם נגעו בליבי, והזדהתי, למרות שלא הייתי חולה". 

"הייתי כבר מבוסס כלכלית, החלטתי להוציא 'טיסת חלומות', פתחתי עמותה בשם שמחה לילדים. לאמא קראו שמחה ולמרות שסבלה היא הייתה טיפוס שמח שאהבה שמחה ולארח, והבית הממש קטן עם חדר שינה אחד, כל המשפחה הייתה באה כי אמא היתה מארחת ומחלקת לכולם ורציתי להחיות אותה. והצורה היתה באמצעות עמותת 'שמחה לילדים'.

"מאז 2009 ועד הקורונה הוצאתי מעל 700 ילדים בטיול מגשים-חלומות בדיסני ויוניברסל. כל שנה התחלנו עם 18 משפחות והגענו עד 60 משפחות בשנה. ועד עתה היו לנו מעל 14-15 משלחות".

"אנו ממשיכים את אהבתה של אמא לילדים. עוטפים אותם בשמחה ובאושר, נוטעים בהם תקווה, נותנים להם להרגיש כמלך ומלכה, לוקחים אותם פארקים הכי נחשבים, שומרים על כשרות, ציונות, יהדות, ערכים שאמא נטעה בי. זה לא פשוט להאכיל 150 איש בוקר, צהרים, וערב באמצע שום מקום. אז פתחנו מטבח-שדה. התייעלנו כמו צבא. זה פרויקט שנותן לי להחיות את אמא כל שנה מחדש, אני מרגיש את האהבה והחום שלה על-ידי הענקתו למשפחות המגיעות לכאן מישראל".

"להעניק את מה שלא היה לי כשנלחמנו עם המחלה. אפשר להגיד שזה קצת אגואיסטי כי זה נותן לי הרגשה זו. אבל השמחה הכי גדולה היא נתינה. וההרגשה שאתה משפיע על חיי הילדים ונוטע תקווה שפירותיה נקצרים שנים אחרי כן. כשמזמינים אותי לבר-מצוות, לטקסי סיום בצה"ל, ולחתונות, ופתאום אתה רואה חתן וכלה. זה פשוט דבר שנותן לי" 

"לצערי הילדים שלא איתנו. כשאני מבקר אצל ההורים ורואה את התמונות בסלון מהטיול הם מספרים שזה הדבר הכי משמעותי שעשו. והזיכרנות הכי יפים. אז לצערנו אלה שלא הצליחו לשרוד את המחלה נמצאים שמה מולם. עם החיוכים והשמחה והביחד שהיה להם. וזה הסיפוק שיש לי כשאני רואה את שיכולתי לעשות".

"כשהגיע הזמן לטוס, רצתי לסבא וסבתא, לא רציתי לעלות על המטוס"

אז איך הילד מדירת חדר ברחביה הופך לפילנתרופ באמריקה, היה ברור שתצליח?

"ממש לא. התנתקתי מחברים משפחה, מסבא וסבתא, מהצופים. היה קשה וסבלתי כי אהבתי מאוד את ישראל. חלמתי להיות רמטכ"ל, הייתי הכי ציוני שיש. גדלתי ברחביה, הייתי ירושלמי לכל דבר. בגימנסיה העברית התמונה של יונתן נתניהו היתה תלויה בבית ספר מול העיניים כל הזמן. הייתי צופה באחיו כשגריר ישראל באו"ם, רציתי להיות כמוהו. לסנגר על ישראל באנגלית רהוטה, אלה היו חלומותיי כילד. לשם שאפתי".

"סבלתי בשנה הראשונה, בלי משפחה, עם דוד או שניים, והכל שונה. מגן-חובה עם אותם חברים. ופתאום בלי חברים וסבא וסבתא שהייתי קשור אליהם ברמות אחרות". 

"לא היה אינטרנט. רק דואר ומכתבים, מדי פעם אם יש מזל טלפון של דקה כי שיחות היו מאוד יקרות. אך תמיד נשארה בתוכי האש שקוראים לה ישראל. גם שהתנתקתי כילד כי לא היתה ברירה".

"אך אני זוכר את הכאב והדמעות, והמדרגות הנעות בטרמינל 1 כשעולים למעלה ואני רץ לסבא וסבתא. ואמא תופסת אותי ואני לא רוצה ללכת והיה לי מאוד מאוד קשה. עם כל ההתלהבות של אמריקה".

איך נקלטתם?

"בהתחלה לא תכננו לגור. זה היה משהו זמני של אבא עם העבודה ואמא הלכה אחריו. לא ידענו כמה זמן נהיה. ואז אמא חלתה, ונפטרה כשהייתי בן 18. ורציתי לחזור לצבא אבל לא יכולתי לחזור לקבר של אמא, והייתי חייב לעזור בכלכלת הבית. לעבוד בכל מיני עבודות, לעזור לאבא שגם ככה היה מרוסק מהאובדן. עם אח קטן בן 3 ואחות בת 14 או 15. זו הייתה טרגדיה. היינו בכאוס טוטאלי"

"המניע להצלחה - דוד מול גוליית"

כשהמשפחה ניצבת מול הטרגדיה, דווקא מתוך המצב הזה, זה דוחף אותך להפוך למי שאתה כיום?

"כשאמא נפטרה, אחרי הטראומה הזו הייתי חיאיב לגדול מהר מאוד. לא היתה ברירה, הייתי חייב להיות גדול, לקחת את המושכות לידיים, הפחד הפך לאחת מסודות ההצלחה שלי. חוץ מברכת-השם שהוא תמיד היה עימי ואני איש מאמין המודה לאלוהים, היה גם פחד שאם אפול לא ירימו אותי. זה הניע אותי להצלחתי. כ"כ פחדתי להיכשל כי אם אפול אין את הטלפון, 'תעזרו תשחררו, תלוו', לא היה מספר להתקשר. הרגשתי לגמרי לבד, אז תמיד פחדתי לנסות גראס או סמים כי אם אתמכר או משהו יקרה?. לא יהי מי שיציל אותי. בכנות, פחדתי פחד מוות. הייתי עירני, לא נרדם על המשמר, לא משנה אם לא היה כסף או הייתי זרוק. וכן היו לילות שישנתי באוטו".

ואיך הכל מתחיל, במה אתה עובד באותה תקופה כואבת של סוף שנות השמונים?

"חבר נתן בהלוואה דרך אבא רכב לעבודה, סטיישן-וואגן שנת 78 'שבי קפריז'. יכולתי לישון מאחורה, וכן צחצחתי במקדונלדס בבוקר. והיו ימים כאלה".

"התחלתי עם חבר שהיה לו חברת ניקיון שטיחים. לאט-לאט הבנתי שאני טוב בלהסביר דברים. הלכתי לכיוון של עבודות בנייה. ופתאום גיליתי שאם זה קשור לביטוח ויש הצפה. אני נכנס עם הצוות ומחליפים מטבח, וקרמיקה, גבס, דברים שניזוקו, וקלטתי שאני מסביר לשמאי מדוע הנזק גדול וכמה יש לשלם".

"בתור קבלן הבנתי את הטאלנט שלי, שבידי להתעלות ולייצג את הציבור במו"מ זה הפך לברור כשאחד השמאים אמר לי "יש לך חברת שיפוצים אסור לך לדבר על פוליסות אינך שמאי מוסמך".

 "אוקיי הוא צודק, אהפוך לשמאי מוסמך. הלכתי ולמדתי וב-2004 הוצאתי רישיון. ב-2005 הגיעו הסופות הגדולות ווילמה, קטרינה, צ'ארלי, פרנסיס, ארווי, ואייק. נפרדתי מהשותף בבנייה ופתחתי חברת שמאות. פתאום היא טסה ושגשגה ברמות-על. ייצגתי את כל כרישי הנדל"ן - פה לאוזן, רץ מהר. הייתי הישראלי הראשון בפלורידה שנכנס לענף, וקלטתי את הטאלנט לעשות מו"מ ולהביא את העובדות, לנצח במלחמת דוד בגוליית".

"אני לוקח אדם אחד מול חברת-ביטוח עם משאבים בלתי-מוגבלים. מהנדסים, עו"ד, ושמאים, ויועצים - מכונה משומנת. וקלטתי שאני דוד מול גוליית. הרי צריכים להציג את העובדות בצורה שהקליינט ינצח ויקבל את שמגיע לו, וברוך השם ב-2005 היו לי תקדימים משמעותיים בפלורידה שניצחנו בגדול. ומשם חברת 'זבולוני-שמאות' נהייתה חוד-החנית בענף בפלורידה".

"לאחר מכן פתחתי רישיונות, ונכנסתי למדינות אחרות, כיום אני עובד ב-20 מדינות ואיפה שיש אסון טבע וקטסטרופה, השמאים והיועצים שלי שמה, בכל מקום. ייצגתי שמות מאוד גדולים. הבאנו הצלחה גדולה, שהביאה אותי למקומות אחרים כמו הנדל"ן והתקשורת". 

והינה עכשיו אתה נכנס לענף נוסף, דווקא בגלל מכת הקורונה

"בשנה האחרונה נכנסתי לענף חדש בגלל הקורונה. קלטתי שאנשים נשארו בבית, לא טסו או התארחו בבתי-מלון. והרי יש לי כבר 'קמפרים' של 'זבולוני-שמאות' בהם השתמשתי להגיע לאזורי אסון כשאין חשמל ומים וחברים מתקשרים 'ג'ו אפשר להלוות את הקמפר'. כי לא רוצים לטוס. אך פתאום קלטתי אופציה, הרי אני אוהב RV וקמפינג ואני עושה אותו מעל 10 שנים ומאוד נהנה, אמרתי תן לפתוח סוכנות של RV. העמדתי צי קמפרים חדשים, פתחתי משרד, והחברה פשוט שגשגה ברמות-על אחרי חודש שפתחתי הייתי סולד-אאוט, ואז כריסמס, ועד היום ברוך-השם. יש לנו הצי הכי גדול ומוביל של פלורידה בלאקז'רי. סוגרים טיולים לקליפורניה, לטקסס, לניאגרה. אנשים מאוד שמחים מהחוויה שהחברה מעניקה להם. אני מאוד גאה בצוות שלי".

"אחד מכישרונותיי הוא לזהות 'מי מתאים למה', למקמו בתפקיד שימקסם את הפוטנציאל, וזה קרה גם בחברת ה-RV וכיום אנו החברה המובילה עם RV מכל הסוגים, מאוטובוס ענק למרצדס קטנה של 24 FOOT, עם כל מה שאתה צריך בפנים. אני גאה בזה שלקחתי אסון וטרגדיה כמו הקורונה שאנשים מפחדים להשקיע ולעשות. והשקעתי בדבר הזה - ועכשיו קנינו את המתחרה הכי גדול שלנו". 

גם בנדל"ן ביצעת מהלך אסטרטגי לאחרונה

"כן. גם בנדל"ן השקעתי. וקניתי בדאון, כשאחרים ברחו נכנסתי, והינה בניין דירות במיאמי-ביץ' שקיבל רישיון להפוך למלון בוטיק הכפיל עצמו ברגע. ועדי גל האלופה מנהלת הנכסים הודיעה לי. זו רק דוגמה ברוך השם. שנה אחר-כך הנהירה היתה מאסיבית. השוק זינק ברמות. המושל דסנטיס הוביל מדיניות שהביאה לנהירה והביקוש היה מאסיבי וידעתי להיכנס, למצוא את ההזדמנות ופשוט בלי לפחד להשקיע וברוך השם". 

"Israeli's for trump  - לרוץ אחרי הקול הישראלי"

בעצם לסכם את הפרק העסקי - הפחד הראשוני שמנע ממך להיכשל גם נתן לך אומץ להצליח.

בפוליטיקה - הוזמנת למסיבת חנוכה בבית הלבן, היתה פגישה עם טראמפ?.

"תופתע לדעת שאף פעם לא פגשתי אותו אישית, אך היועצים והאנשים הכי קרובים מספרים שהוא יודע על הפעילות והתמיכה אך היכרות אישית לא. 

"אך אני יכול להבטיח כישראלי ואמריקאי שלמנהיגותו אין אח ורע. לא היה דבר כזה. שכח את ישראל לרגע, בתור אמריקאי, הכלכלה, מדיניות הפנים, זה פשוט לראות היסטוריה בעיניים אז תמכתי בו גם כישראלי וגם כאמריקאי" 

"הרמתי את "ישראלים למען טראמפ", נתתי שייכות מסוימת. הרי כל הפוליטיקאים רצים אחרי הקול היהודי לא חשבו לרוץ אחרי הקול הישראלי. בפלורידה יש אומרים חיים כ-100 אלף. אז אם יש כאן 100 אלף ודסנסטיס ניצח ב-30 אלף, אז מי יכול להטות את הכף? רק הקהילה הישראלית בפלורידה".

אתה בקשר עם המושל?

המושל ביקר אותי לפני שבועיים בחמ"ל בסרפסייד עקב האסון. לפני כן הזמין אותי לדלגציה לישראל  כש-2019 הצטרפתי למשלחת לקדם את היחסים בין ישראל לפלורידה. כל מסיבת חנוכה, כל אירוע שקשור לישראל או ליהודי פלרודיה, אני מקבל הזמנה מבית המושל. לאחרונה גם רעיית המושל התחברה לפעילות סרפסייד והיתה חלק מזה ואני מאוד גאה במנהיגות שלו בפלורידה" . 

ב-2014 במהלך צוק איתן בעצם התחלת להעלות הילוך בפעולתך למען ישראל

"הבנתי שישראל כושלת במערך ההסברה בעולם ובתור איש עסקים הבנתי שחייבים מנגנון עם דמות שתוביל את ההסברה מהצד האזרחי ולא מהצד הממשלתי. ממשלות מוגבלות, לאזרחים יש יותר כוח. והבנתי שאני יכול לקחת את הכישרון בהסברה ובמו"מ ולנתב אותו להסברה למען מדינת ישראל. הקמתי דף פייסבוק מאוד חזק שנהיה ויראלי בשם Stop Hamas. הדף הגיע למיליונים של אינגייג'מנטס וצפיות בשבוע בזמן צוק איתן וקידם את הסברת חיילי צה"ל ומדינת ישראל נגד הטרור".

"באותו זמן ישר אחרי המלחמה. היה טורניר טניס ישראל נגד ארגנטינה בגביע הדייויס והם החליטו להחרים את המשחק בישראל ולתת לנו לשחק בכל מקום בעולם, הם טענו שזה כביכול בגלל הביטחון אבל כולם ידעו מה עשו שמה"

"ודווקא בפלורידה בסאנרייז מקום שהוא כמה רחובות מחברת זבולוני. כששמעתי את זה הבנתי שהתפקיד שלנו לא רק לעשות בפייסבוק אלא לצאת ולעשות 'ברחוב', כמו שאומרים".

"הדפסתי מעל 1000 חולצות פרסמתי, עודדתי להגיע למשחק, שילמנו בשביל שאנשים יבואו לצפות במשחק. היתה אווירה של משחק בית למרות שלא חסרים ארגנטינאים באזור. הקהל הישראלי היה מאסיבי, דגלי ישראל בכל מקום. ואז אחרי 2014 הבנתי את הכוח שלנו כקהילה. את הכוח שלי בהובלה.  שיש לי כלים לעשות זאת ואני חייב לעשות זאת ומאז כל השאר היסטוריה. אתה רואה את העלילות מה אני עושה נלחם בבי די אס אנטישמיות וכו' ומקדם את היחסים בין ארהב וישראל ולוודא שארהב תמיד תהיה חברה בת ברית הכי נאמנה של מדינת ישראל כי אל תשכח שפולטיקאים רואים את הכוח בשטח זה מה שמזיז אותם לעשות ולגבש החלטות ושהם רואים קול יהודי חזק שעומד לצד ישראל אז אוטומטי הם יעשו את ההחלטה הנכונה שמגיע הזמן לבצעי החלטות כאלה." 

ג'ו משמאל בכותל המערבי, מימין לבוש במדי נבחרת הטניס הלאומית של ישראל

סרטון של ג'ו באחת הפעולות היותר מבדרות (הסרטון המקורי בדף הפייסבוק זכה ל-5 מיליון צפיות).

"הגיהנום בסרספייד - מיד הבנתי שזה צו-8 צריך מנהיגות בשטח וכוח עצום של אהבה".

"קמתי בבוקר ה-24 ביוני לגיהנום הזה. קיבלתי מאות שיחות והודעות ומה לא, לשאול אם אני בסדר ואם אני מכיר מישהו. לא הבנתי מה קרה שם. הייתי רדום כשראיתי את החדשות". 

"ב-7-8 בבוקר מצאתי את הדרך. הייתי חייב ללכת לשם לראות מה קורה. הגעתי וראיתי כאוס".

"אנשים חסרי אונים, לא יודעים מה לשאול, איך לשאול, לא הבינו עדיין מה הכה בהם. בזירה כוחות משטרה ומכבי אש מכל הסוגים והמינים והכי גרוע המשפחות חסרות-אונים בוכות שלא יודעים את מי לרוץ לשאול - הכל בתוך כאוס מוחלט".

"הבנתי באותו רגע שחייבים מנהיגות כאן. חייבים מנגנון תמיכה גם במשפחות, גם באלפי כוחות ההצלה שהגיעו באותו יום, ושמוטל עלי לעשות זאת. הייתי חייב. מיד פניתי לאנשים מהעירייה המקומית אבל אני לא מאשים אותם, הם היו בכאוס ולא יכלו לבצע כלום, הם היו חסרי אונים ולא הבינו מה קרה. ואז פניתי לראש עיריית 'דייד' דניאלה לוין-קארווה והסברתי לה מה אני רוצה לעשות ולפתוח חמ"ל בבניין העירייה, והמתנ"ס העירוני".

"ביקשתי אור ירוק. הסברתי. היא הסכימה. נתנה לי את כל התמיכה לבצע את המהלך. שמתי לב שיש מטבח לא רחוק, של בחור בשם אלי גינצברג".

"ג'ו אני מכיר אותך יש לי את המטבח הוא כשר". קטן כמו סנדוויצ'יה אפילו לא מבטח גריל, רק כמה מקומות של טיגון וכאלה. אמרתי לו תקשיב אנו נפתח מטבח-שדה עם ציוד, נעמיד אוהל, זה הולך להיות המרכז של הכל. וזה קרה בשעות הראשונות של האסון. "יש לך את המפתחות, הכל כאן כשר ותביא את הדברים שלך".

אסטל הדאיה שנספתה באסון העלתה פוסט מפרגן לג'ו חודש לפני בהפגנת תמיכה בישראל, אלי גינצברג משמאל מחלק לכבאים ארגזים עם ארוחות חמות.

"מיד אחר כך הטלפון הראשון היה לחברת אוהלים. בחור בשם איתן שעושה כל יום עצמאות אוהלים ומסדר. אמרתי איתן - רק גנרטורים וזה. איתן מה קורה שאלתי, והוא עוצר אותי בשטף המילים ואומר לי".

"ג'ו אני חייב להפסיק אותך אני לא יכול לעזור לך. יש לי 8 חברים מהמשפחה מתחת לבניין, אני מצטער אני פשוט לא עובד".

"ואז פתאום זה נהיה אישי. הבנתי באותו רגע שזה יותר קרוב ממה שאני חושב. לא עברו כמה שעות וקיבלתי הודעה שחברתנו אסטל הדאיה שאין זיהוי לגופתה גם היתה שם. חודש לפני הייתה איתי בהפגנה למען ישראל עם דגלי ישראל, הצטלמה איתי, והנה גם היא בבניין, הבנתי כמה זה קרוב ללב ולקהילה שלי וידעתי שאני חייב תמיכה ענקית של מתנדבים שיבואו". 

"הרמתי טלפון לערן חזן מארגון 'ידידים'. עבדנו ביחד כבר והוא מיד נענה. הוא הגיע בצו 8 והביא עשרות מתנדבים לפרויקט".

"פרסמתי לינקים ומיד הגיעו מעל 500 מתנדבים ואחר כך מעל 1000 שהגיעו לחמ"ל. החמ"ל נהיה בית. מקום בטוח למשפחות, שהם יכולות לבכות בו, לאכול, לבר עם מישה,ו לשתות משהו חם או קר לאכול ארוחה חמה. אותו דבר עם כוחות החילוץ וההצלה, הם ידעו שיש להם מקום שהם יכולים לסמוך עליו, מסביב לשעון הוצאנו למעלה מ-3000 ארוחות ביום, אינספור חיבוקים, דמעות, במקום הזה". 

"משפחות שסיפרו על יקירהם ולא סמכו על אף אחד, אלא רק עלינו לקבל עדכון".

"תגידו לנו מה באמת קורה", הם ביקשו, "אך היינו חסרי אונים. יכלנו רק לחבק ולתת אהבה, לומר שהכוחות הכי טובים בעולם מטפלים בסיטואציה ושהזמן יעבור תקבלו תשובה. כמה שזה היה שובר לב, זה כל מה שיכולנו להגיד. לא יכולנו להגיד משהו שאין לנו סמכות. אבל הנקודה היא שהם הרגישו אותנו כחלק מהמשפחה, ראו אותנו נותנים אהבה ללא גבולות ללא תנאים. לא ימין, לא שמאל, לא נוצרים או יהודים, פשוט כוח עצום של אהבה. היינו שם מכל המינים והסוגים . כן זה התחיל עם 'ידידים' מתנדבים ישראלים, אבל מיד הצטרפו מכל העמים וכל הדתות"

"ראית את הכל מכל תחומי החיים, חמש-עשרה שפים שבאו להתנדב ועזרו לנו לעבוד במשמרות להריץ את המטבח, עורכי דין שעזבו ובאו, רופאים שהגיעו. אחיות ומתנדבים שהיו פסיכולוגים ופסיכולוגיות וישבו ברמה המקצועית ונתנו תמיכה למשפחות שגוף ממשלתי לא היה במקום".

"Strong for surfside” היה תנועה לא סלוגן.

"כבאים מניו ג'רזי, פנסלביניה מחבקים אותנו, אומרים לנו 'אתם המשפחה שלנו, אנו מרגישים את האהבה והחום תודה רבה לכם'. שמו את המדבקות על הקסדות כשנכנסו לתוך הגיהנום הזה" 

"זה פעם ראשונה בהיסטוריה, שאוכלוסייה לא כשרה אוכלת באזור אסון פדרלי על ידי מטבח כשר. בזמן כזה, 3000 מנות ביום, מעל 50,000 מנות חמות ומפנקות מכל טוב. והצטרפו חברים שלי, והרב ליפסקר מה"השול של בל הארבור" (Shul of bel harbor), שנתן תמיכה מאסיבית".

"אז כן אולי יכולתי לעשות לבד אבל לא רציתי. כי כל החברים הצטרפו ונתנו את התמיכה, לא פנינו לציבור ואמרנו 'תתמכו', היה לציבור מספק דבירם לדאוג מהם, ויש מספיק אנשי עסקים חזקים מאוד במעגל החברים הראשון שתמכו ואז כשהרב ליפסקר נכנס זה עשה את הדבר מאסיבי וידענו שאין סוף לאיכות של הפרויקט מבחינת חומר והפצה וכל מה שאנו יכולים לספק לצוותי החילוץ ולמי שנפגע מהאסון". 

"הדבר הכי יפה שראינו זו הרוח ההתנדבותית של הקהילה. אנשים באו מניו יורק לחופשה ואז פתאום החליטו לעצור הכל ולהתנדב בחמ"ל, ולהדיח כלים, במקום לבלות בים. משפחה מאטלנטה עשתה אותו הדבר. הפשילה שרוולים ובאה לעבוד. לינדה אישה נוצרית אוהבת ישראל בחיים לא עשתה כלים, בחרה דווקא לעשות כלים עד שהיו לה יבלות והמשיכה ולא רצתה לצאת מהעמדה 'אני רוצה להרגיש את הכאב והיבלות כי זה אפילו לא אחוז ממה שהמשפחות האלה עוברות', היא אמרה, הדברים האלה חתכו בבשרי החי ונתנו לי להבין את הכוח שיש לנו כבני אנוש וקהילה".

"כל הפוליטיקה, הדעות, והזרמים הפכו לשוליים. למה לא נוכל להיות מאוחדים כך כל הזמן? באהבת חינם".

זבולוני עם הצוות הישראלי של צבא הגנה לישראל

"אני גאה שבתור ישראלי זכיתי להקים את הדבר הזה יחד עם ערן חזן וארגון ידידים שזה ארגון ישראלי אמריקאי ואני גאה שכולם הצטרפו להובלה של הישראלים האלה. והכבאים בגראונד זירו רואים את המנות הכשרות ואת הישראלים עם החיוך שאומרים, 'אתם אחיות ואחים שלי תודה על השירות שלכם אני כאן בשבילכם'. זה הרגשה אחרת".

הם קיבלו פרספקטיבה חדשה מה זה אוכל כשר. מי עומד מאחורי זה. לא ידעו , הם ראו את הקהילה היהודית במיטבה. את הקהילה היהודית והישראלית במיטבה זה הגיע עד לרמה שביקשו ממני מאות כבאים את הפאצ'ים של דגל ישראל לשים על הווסטים והכובעים".

"זה היה פרויקט למען האנושות, הומניטרי, והפך לפרויקט הסברה מטורף. פתאום מה שעשינו, המסר היה ישראלים אמריקנים עושים זאת כאן בלב מיאמי עם צוותים שלא קשורים לישראל ורואים איחוד".

ואז הגיעה משלחת צה"ל

"כשיחידת החילוץ של צה"ל הגיעה איזו גאווה לראות אותם יד ביד עם האחים והאחיות שלנו ממיאמי ומפנסילבניה וניו ג'רזי הצוותים הטובים בעולם. עם כל הניסיון בעולם בשטח. וישראל שמביאה ניסיון משלה בשטח. הצוותים הטובים בעולם שירתו את הקהילה הזו ובתור ישראלי אמריקאי זו היתה נקודת השיא בגאווה שלי. של השיתוף פעולה בין ארה ב וישראל". 

בנית עצמך בקהילה כפיגורה ברמה העסקית, ההסברתית, והחברתית. ברמה שכשצריך משהו מחפשים למי להרים טלפון, ושיתופי-פעולה כמו שהזכרת עם המושל, וקשרים בארץ ובחו"ל. בעצם לא נעים להודות, אבל  כבר הפכת ל"מותג".  מכאן קדימה אתה רואה, כשאמריקה בצרה, עברנו מנשיא ששבר כל שיא כלכלי וביטחוני, לנשיא שהוא בלשון המעטה אם יורשה לי לומר לא בדיוק השיא הכלכלי-ביטחוני, אולי אתה מרגיש איזושהי קריאה לפעולה ברמה הפוליטית? לקראת 2022, כמי שהגשים את החלום האמריקאי זה משהו שאתה רוצה להביא לפוליטיקה?

"זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות. אני סולד מהמילה הזו פוליטיקה. כמה שאני שם, ותומך במנהיגים מסוימים כי זה מתאים לאמונות שלי. זה לא בגלל הפוליטיקה. אני בורח מזה".

"אני מקבל עשרות הצעות להצטרף למפלגות ולתמוך במועמד או אנשים שרוצים להריץ אותי. אני מאמין יותר כרגע בחיי בהשפעה מן החוץ מאשר לרוץ למשהו רשמי. אני שמרן פוליטית וליברל חברתית, אם אציב את המטרה הזו אני יודע שבעזרת השם אצליח בה".

"אני מאמין שכן, אני יודע שיש צורך כאן בארה"ב בחבר קונגרס שרואה דברים מזווית היותר ישראלית-אמריקאית כי כרגע יש לך כמה דמויות פלסטיניות בקונגרס שמשפיעות בדרכים שלהם נגד האג'נדה הישראלית-אמריקאית. לא פעם ולא פעמיים חשבתי על זה, וכמעט עשיתי ומשהו מנע בעדי. באיזשהו שלב אני חייב לחשוב קודם כל על ההשפעה שלי שיכולה להיות יותר מאסיבית מבחוץ. פוליטיקאי בתפקיד רשמי לא יכול להנהיג הפגנות. אבל אין לי ספק בכך שיום מן הימים כנראה אמשך ואעשה את זה אך כרגע זה לא הזמן". 

"לא רבים יודעים אבל אני לא רפובליקני וגם לא דמוקרט אני עצמאי, למה? כי אני לא משייך עצמי לשום דבר ולשום מפלגה. בישראל אני לא שייך לליכוד. ולאף מפלגה. אני מאמין באישיות המובילה, בהישגיו, ושאני תומך בביבי זה לא בגלל הליכוד אז אם בחרתי ליכוד ובחרתי ליכוד. אז בחרתי בגלל המנהיגות שאני מאמין בה"

"אחד ההבדלים הוא שבימין היום מגנים אנטישמיות, ובשמאל לא. הם קוראים לעצמם נאורים וקוראים להחרים את ישראל זה אתה לא מוצא בימין. אפילו שלא מאמינים במשהו".

ושילמת מחירים?

"היו שקראו להחרים אותי וביטלו חוזים כי גילו שאני המייסד של ישראלים למען טרמאפ, אבל הפרנסה מאת שמיים, ולא האנשים. המספרים שלי כמה שיחרימו רק עולים. תנועת החרם קמה ב-2005 מאז , התל"ג של ישראל גדל בכמעט 300 אחוז. 

ויש גם פרויקט תקשורתי

לימור בן ארי המייסדת של דבש התחלנו לעבוד על "ניוז-ריוויוז"

הקונספט הוא לדרג כתבים לפי פאקט-צ'קינג .כמו מאגר מידע שאתה שם שם של כתב. כמו ביקורת לעסק של בן אדם. אם הוא מפיק פייק-ניוז יהיה לו סטאר אחד או שניים. תמונות מסוריה שאומרים שקרה בעזה לדוגמה. אני רוצה שכשעושים גוגל אז הניוז-ריוויוז יעלה. ואז מראים את הדפוסי כתיבה האמיתיים והשקריים ומבחינת הסברה זה מאוד חשוב".

ג'ו נסיים עם איזה טיפ לרוצים להצליח בעסקים כדי שגם הם יוכלו להחזיר לקהילה - יש לך איזה טיפ עבורם?

"כשאני רוצה להצליח אני מדמיין עצמי בהצלחה, ואז עושה רוורס לכל התהליכים., אני מאוד פרגטי. הולך לסוף ואז עושה רוורס להתחלה. ככה אני מגדיר את המהלכים שצריכים להתבצע כדי שיהיה מושלם וכל פרט הכי קטן בדרך. כי זה הסוד של ההצלחה. וזה אני מלמד את הצוות גם, להסתכל על הדברים הקטנים האלה. לא רק התמונה הגדולה, הסוד שבהצלחה טמון בדברים הקטנים שמה האור נמצא. כי כל הדברים הקטנים האלה בסוף יביא אותך להיות שונה מהתחרות שלך , למשוך את תשומת העין של האיש ששונה".