הגות ועיון: ג'יאהד הקרניבלים

פרנסואה רבלה היה ברנאסנס השייקספיר של צרפת אשר חיבר ניבים, פתגמים, וסיפורי עם לכדי אפוס ענק בשם גרגנטואה ופנטגרואל שצחק על אויבי הרוח האנושית באותה תקופה. בספרו הוא נלחם על ידי שימוש בגרוטסקה נגד פוסט-מודרנים (נומנליסטים קיצונים בסורבון), הכנסייה, מוסרניות ותקינות פוליטית. ממש הסאות׳ פארק ומצנקש של זמנו. עבור רבלה היסודות הביולוגיים הכוללים תאבון והפרשות גוף היו דברים אוניברסליים שפוררו את יסודות החשיבה הדוגמטית, מתחסדת וטהרנית של זמנו.

 

אחד הנדבכים המעניינים ששימשו את רבלה בספרו היה רעיון אותו הגדיר מבקר הספרות מיכאל בחטין כקרניבלסק, כלי שהוא טען כי רבלה ודובטויסקי היו אשפים בשימושו. רעיון הקרניבלסק מגיע מהמילה קרנבל, והקרנבל כרעיון היה מתבטא בצורה חוצת גבולות וזמנים בקרב תרבויות. לקרנבל היו כמה מאפיינים יסודיים שהוא הגדיר. חיבור בין אנשים ממעמדות ורקעים שונים יכולים לדור יחד בקרניבל, התנהגות לא מקובלת מתאפשרת גם בהגזמה, אין סמכות ואין ״תקינות פוליטית״ ומותר לצחוק אפילו על המלך, האפיפיור וישו. הכל הולך. כל אלה יחד מביאים לסוג של מיזוג ניוגדים ודברים שלא מתאפשרים לדור יחד, והתעלות מעבר לטוב ולרוע (מאוד דומה לניטשה וזרתוסטרא), מעבר אפילו גם לחיים ולמוות.

דוגמא מעניינת להמחיש כיצד הקרניבל מסוגל לשמש פתח לחמוק מהגמוניה רודנית, הוא מביא קטע מתוך ספרו של רבלה על אי קטן שבו חיים פרקליטים קטנים בשם פלפלנחסים. אלו הם בעלי ייפוי כוח של מלך או הגמון כזה או אחר אשר שולח אותם לכל מיני אנשים בשביל לזמן אותם לבית משפט על פי צו, לשלם חזרה ריבית, וסתם להתעלל באצילים. הם נשלחים כדי לחטוף בסוף גם את האלימות מנגד כשהצד השני מאבד קור רוח בגלל ההטרדה, כך על הדרך הם מרוויחים כסף בעוד תביעה, וכך בעצם הם מתפרנסים… נו, עורכי דין אחרי הכל. אבל אציל אחד, הסניור דה בשה, מצא דרך גם לחבוט בפלפלנחס וגם לצאת מזה נקי.

דה-בשה החליט שהוא מארגן כאילו חתונה, לתת לפלפלנחס המבקר אפילו לחתום בייפוי כח על החוזה, וכך ביקש מחבריו לעשות:

״מעתה ואילך, כשיגיעו שליחי השטן האלה, עמדו נכונים, אתה, לואר, ואשתך, להתייצב באולם הגדול שלי בחליפות חתונה נאות, כאילו עומדים להשיא אותכם. הנה: קחו מאה אקו זהב שאני נותן לכם למימון כל הקישוט וההתייפות… משייאמר מילות הקידושים והכלה תזכה בנשיקה לקול הטנבור, תיתנו כולכם זה לזה טפיחות אגרוף קלות, זיכרון לחגיגת הכלולות. לגביכם זה רק ישביח את התיאבון. אבל כשיגיע תורו של הפלפלנחס, הכוהו חזק ובלי רחמים, כמי שחובט חיטים בגת, אל תחסכו. הלמו בו, הכו בו, זאת בקשתי מכם. הנה אני נותן לכם עכשיו כפפות אגרוף חדשות לגמרי, עשויות עור גדי. הרביצו בו בלי חשבון, מכל כיוון. מי שיכה בו יותר מכולם, יימצא ראוי לחיבתי יותר מכל. אל תחששו שמא תסתבכו עם מערכת המשפט. אני אערוב לכולכם וראשי תחת ראשיכם. ההרבצות האלה יהיו בצחוק כביכול, על פי מנהגי הנישואים הנהוגים מימים ימימה.״

ואכן כך היה, דה בשה הזמין את הפלפלנחס, החניף לו, נתן לו לשתות קצת וברגע האמת, הוא חטף את המכות של חייו ומת כמה שנים לאחר מכן, אך לא יכל וגם לא עלה בדעתו לתבוע. טפיחה תמימה ביד קמוצה שאנו נוהגים לתת זה לזה ברגעים מסויימים המאפשרים זאת, הופכת לכלי נשק קטלני ודרך לחמוק מתרגיל הפלפלנחס.

הקרניבלסק נמצא בשימוש גם בימינו. מחאות בלפור הדקדנטיות למשל היו קרניבל לכל דבר. אם דה-בשה השתמש בתירוץ החתונה שהקנה לו פתח זמן קצר לעקוף את החוק, כאן תירוץ המחאה היה זה שאיפשר לאנשים לעשות רעש יום יום ולחרב את חייהם של תושבי האזור, להשתמש באלימות, ולעבור על כל תקנות הקורונה שהוחלו על שאר המדינה. מנגד גם ארגון הטרור הממטי מצנקש ידעו לעשות קרנבל מהמבצע הידוע כFollow_the_fallula, וכך לעקוף את התשקורת המרכזית, ואף להצמיד את שמו של אהוד ברק לתמונה מחוץ לביתו של ג׳פרי אפשטיין לפני שהודה בכך בעצמו ולהתחמק מתביעת דיבה, שכן הכל סאטירה וקרנבל.

בעבר היה זה סון צו, דאואיסט סיני ואיש מלחמה שכתב את הספר אומנות המלחמה אשר משמש עד היום את צבאות העולם. בעידן המרשתת ניתן להשתמש בחלק מהתובנות שלו, אך בגלל שמדובר במדיום שונה לגמרי מאשר שדה הקרב, כאן הקרניבלסק ותובנות נוספות של פרנסואה רבלה יכולים לשמש את האזרחים מול ההגמוניה השלטת של הדיפ סטייט.  

האפשרויות הן בלתי מוגבלות.

 

אלעד פרסמן הוא פילוסוף, הוגה, ומחבר 'שירת הבלפור: שקיעתן של ציבליזציות בכלל ושקיעת תרבות האליטה הישראלית בפרט'